בסוף הוא בא. לא בידי מלאך, לא בידי שרף, בעצמו, בגופו: אולי זאת הבשורה היחידה מהיום הראשון לעדות נתניהו. למרות כל הבקשות, כל התירוצים, כל הפתקים שהיו ועוד יהיו, הוא היה שם, באולם בקומה מינוס 2, תא הזכוכית מאחוריו, דוכן הנואמים לפניו. צעד קטן למשפט האלפים, צעד גדול לחוק ולסדר במדינת ישראל.
עדות נתניהו במשפט אתמול לא הייתה אירוע משפטי; גם אירוע פוליטי היא לא הייתה – לא ממש. לפרקים היא נשמעה כמו דרשת בר-מצווה של ילד חרוץ במיוחד: יידע העולם כמה אני עובד קשה; יידע העולם איך אני מציל יום-יום את המולדת; לפרקים היא נשמעה כמו שירת הקורבן: תראו מה הם – החוקרים, הפרקליטים, התקשורת – עשו לי; תראו מה הם עושים לי עכשיו. צריך לומר לזכותו: הכל אותנטי; הוא מאמין באמונה שלמה שהוא מציל את המדינה בעצם כהונתו ושהוא קורבן של בוגדים מבפנים, סוכני אויב. כשמדובר בו, נתניהו הוא אדם מאמין.
אני מתקשה להאמין שהשופטים יקנו את הטיעון הזה: לא להם הוא נועד. הוא נועד למפגינים בחוץ, שהמגפון החזק שלהם חיפה על דלילות השורות, והוא נועד לאיש עצמו, לרעייתו, לבנו. הם לא רק אלילי הבייס – הם הבייס.
אני מתקשה להאמין שהשופטים יקנו את הטיעון הזה: לא להם הוא נועד. הוא נועד למפגינים בחוץ, שהמגפון החזק שלהם חיפה על דלילות השורות, והוא נועד לאיש עצמו, לרעייתו, לבנו. הם לא רק אלילי הבייס – הם הבייס
עד כדי כך היה צפוף שכטב"ם לא היה נכנס
אולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב היה מלא עד אפס מקום בפרקליטים ועוזריהם, באנשי ביטחון, בעיתונאים, בשרים ובחברי כנסת מהקואליציה. גם אם החות'ים היו מחליטים לשגר כטב"ם לאולם הם לא היו מצליחים להחדיר אותו פנימה – עד כדי כך היה צפוף. הפוליטיקאים באו להפגין נוכחות ולפזר את שבועת הנאמנות שלהם בין אתרי החדשות ומהדורות הבוקר של הטלוויזיה. יידעו חברי המרכז שהם היו שם, איתו ומאחוריו. תדע גם שרה. בן גביר הבליח לאולם ראשון, הרבה לפני האירוע, מוקף בפמליה, אמר משפט מתריס למצלמות והלך, שמח ומבדח. בהדרגה התפוגגו כולם לעסקיהם.
בפינת שורת הספסלים האחרונה הצטנף אבנר נתניהו, החוליה השותקת במשפחה מאוד ורבלית. כל מי שהיה באולם ראה צורך לצלם אותו. גם כאשר המצלמות שבתו והנאשם קם לדבר עיניו המשיכו להתמקד בנקודה אחת בגב של אבא שלו. שריר לא זע בפניו, לא חיוך, לא הנהון, לא זעם. ברגעים מביכים, לוחצים, המפלט של כולנו הוא הצצה בצג הטלפון הנייד. הבן לא הרשה לעצמו אפילו את זה.
צר היה לי עליו. במצבו הייתי מרגיש כמו חיה בקרקס.
האם הזעזוע לא משפיע? בוודאי שהוא משפיע
המשטרה, האשים עמית חדד, פרקליטו של נתניהו, לא חקרה עבירה – היא חקרה אדם. לאורך כל הדרך היא חיפשה את ראשו של נתניהו, עם קשר או בלי קשר לתיקי החקירה. אני חושב שהטענה שלו, שנתניהו חזר עליה בעדותו, ראויה לדיון. חשבו עליה ברמה העקרונית, בנפרד מהדעה שכל אדם בישראל גיבש על נתניהו, בעדו או נגדו: כאשר נפתחת חקירה בחשד לעבירה פלילית שמעורב בה מנהיג לאומי, האם ניתן לנהל אותה כאילו מדובר באזרח מן השורה, בתיק בוזגלו? האם הציפיות של החוקרים דומות, האם תגובת החשודים האחרים בתיק דומה? האם התנהגות הנחקר דומה?
מה שלמדתי בשמונה השנים מאז נפתחה החקירה הוא שהתשובה לכל השאלות האלה היא חד-משמעית לא: לטוב ולרע, שמו ושמעו, כוחו ומעמדו של נתניהו ליוו כצל את התיקים שבהם הוא מואשם. מי שחושב אחרת מיתמם או טומן את ראשו בחול.
מה שלמדתי בשמונה השנים מאז נפתחה החקירה הוא שהתשובה לכל השאלות האלה היא חד-משמעית לא: לטוב ולרע, שמו ושמעו, כוחו ומעמדו של נתניהו ליוו כצל את התיקים שבהם הוא מואשם. מי שחושב אחרת מיתמם או טומן את ראשו בחול
אפשר לפתוח בהקלות שהעניקו המשטרה והפרקליטות לנתניהו, רעייתו ועורכי דינם. בוזגלו לא היה מעז לבקש. אפשר להמשיך בתהליך שעברו המפכ"ל רוני אלשיך והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בהחלטות שנדרשו מהם בדרך. מנדלבליט העריץ את יכולותיו של נתניהו ואת החזון שלו ושירת אותו בנאמנות במהלך כהונתו כמזכיר הממשלה. אלשיך בא מאותו מחנה פוליטי. כל אחד מהם הזדעזע בתורו כשהגיע למסקנה שההתנהגות של האיש עבריינית. האם הזעזוע לא משפיע? בוודאי שהוא משפיע.
היועץ המשפטי לממשלה איננו ראש קטן. כאשר הוא ניגש להחלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה הוא חייב להעריך מראש את הסיכוי להרשיע ואת הדרך שיעשה התיק עד לחילוטו. מה המחיר בזמן ובהשקעת אנרגיה, ובמקרה של נתניהו, מה המחיר בפילוג העם, בהשמדת ערך עצמית ובמשבר פוליטי מתמשך. כשאני רואה את פסליה של תמיס, אלת הצדק במיתולוגיה היוונית, ידה אוחזת במאזניים ועיניה מכוסות, אני לא בטוח שהמחמאה גדולה כל כך.
מנדלבליט התלבט לא מעט. התיק הבטוח שהיה על שולחנו הוא תיק 1000, תיק המתנות. התיקים הפחות בטוחים היו 4000 ו-2000. גישה פרקטית הייתה צריכה להוביל להתמקדות בתיק 1000. הרשעה – אם הייתה הרשעה – הייתה מרחיקה את נתניהו מהשירות הציבורי, עונש כבד לאדם בכוחו, במעמדו. די היה בכך. אבל מנדלבליט ובכירי הפרקליטות רצו יותר. לא מתוך שנאת נתניהו – מתוך יראתו. ייתכן שתיק 1000 היה קטן מדי על הדימוי של נתניהו בעיניהם. הם גם הרחיבו, גם נתנו לו הנחות וגם האריכו את המשפט לממדים מפלצתיים.
חוזר על עשרות נאומים קורבניים
מה שמביא אותנו לאירוע בקומה מינוס 2 של בית המשפט אתמול. נתניהו לא נשמע כמי שהמתין שמונה שנים להזדמנות לומר את האמת ואמר אותה סוף-סוף. הוא נשמע כמי שחוזר על עשרות נאומים קורבניים שנאם לאורך השנים, כולל הנאום שנשא בשידור לאומה שלשום. אותה רטוריקה, אותה התפארות עצמית, חלקה מבוססת, חלקה מומצאת. מצד אחד סיפורים על איך העיסוק בביטחון, בצבא, גוזל ממנו את שנתו ואת הפנאי המשפחתי, מצד שני התעלמות ממשמעות האמירה לגבי האחריות שלו ל-7 באוקטובר. מרחב הנוחות של נתניהו מלא בסתירות.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיכך זה יימשך בימים הבאים. מי שבונה על החקירה הנגדית מצפה ליותר מדי. בשבילו זאת תהיה חוויה בלתי נעימה, אבל בניגוד לחקירה שלו במשטרה, שצולמה והפכה לסרט מביך, החקירה הזאת לא תצולם. נתניהו העיד אתמול שפיתח במשך השנים עור עבה: לא אכפת לו מה שאומרים וכותבים עליו. אם לא אכפת לו למה הוא לא מפסיק להתאונן.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.12.24
