הנוסע המטריד
ספק אם יש סרטון שמעניק כל כך הרבה מידע בזמן כה קצר על מדינת ישראל בעת הזאת ועל השלטון שמושל בה מעתה ועד בכלל, כמו התיעוד שבו רכבו של השר איתמר בן גביר דוהר בכביש כדי להגיע בזמן לפתיחת עדותו של ראש הממשלה. 25 שניות בלבד אורכת הצפייה בחומר שפירסם יאיר שרקי מחדשות קשת, אבל הן מייצגות חלק נכבד מהסיפור הישראלי, שהולך ומקבל צורה של טרגדיה יוונית.
הרי מה פירוש ההתנהלות הבוטה, המחוצפת וכמובן הבלתי חוקית לכאורה הזאת? מה בעצם אומר השר "לביטחון לאומי" בכך שרכבו נוסע נגד כיוון התנועה, עולה על אי תנועה כמו טנק על תלולית מדברית ודוהר ברמזור אדום למטרה שאין פחות חשובה ורלוונטית ממנה לתפקיד האמיתי שלו?
התשובה היא שתי מילים: אצבע משולשת. על הכל: על החיים שיכולים להיהרס בשנייה כי דחוף לנרקומן התקשורת הגדול ביותר בתולדות הז'אנר להתראיין ממש ברגע הזה (ועוד לטעון שהנסיעה הפראית היא "מסיבות ביטחוניות"); על החוקים שהפר במהלך חייו מספיק פעמים כדי שמותר יהיה להסיע אותו רק על גבי חמור; על עצם הרעיון שיש לו איזושהי אחריות לא רק מתוקף תפקידו, אלא כאדם מוסרי בחברה שאמורה לשאוף לנורמליות.
וכפי שהכביש לעולם מייצג תת-מודע חברתי (ע"ע חיתוכי הנתיבים, הצפירות וכו'), כך האצבע המשולשת של בן גביר בדרכים היא סמל לאדם שלא רק רואה בעצמו עליון על בני לאום ודת אחרים ממנו, אלא גם על בני עמו שכביכול כה יקרים לו. התפיסה של בן גביר היא לא שעליו לדאוג לכך שהחיים יתנהלו כסדרם, גם אם זה אומר לצמצם את עצמו למינימום ההכרחי. להפך: הוא מוכן לסכן עוברי אורח ויושבי רכבים רק כדי לא לפספס עוד הזדמנות שיבחינו בו, שיגידו, "אה, הנה בן גביר".
נו, לפחות אפשר להבין למה הוא כל כך מזדהה עם סבלו של נתניהו.
שרה למרותו
בן גביר היה רק חלק ממספר מצומצם של שרים ושרות, שהתייצבו כמו חיילים טובים כדי להפגין תמיכה בראש הממשלה ביום פתיחת עדותו. אחת מהם הייתה עידית סילמן, שפחות מעניין אותה להגן על הסביבה ויותר חשוב לה להגן על הסיכויים שלה להיבחר בליכוד, אחרי שהקימה עם נפתלי בנט את "ממשלת השינוי" (וגם זה בניגוד לעמדת בוחריה, חשוב לציין) וחזרה בה לטובת שריון ותפקיד שרה.
כשהיא נצפתה בטלוויזיה מאיצה לכיוון האולם, פן חלילה לא תהיה בפריים, קשה היה שלא להיזכר בדברים שאמרה ליריב לוין אחרי הפלת הקואליציה הקודמת: "הייתי טובה עד הסוף". נותר רק לשאול באיזה סוף מדובר.
אלה שמתחת למצופה
לאחר העדות דווח שמספר השרים והח"כים שהגיעו היה מאכזב ביחס למאמצים של לשכת ראש הממשלה: התמונה האיקונית מ"נאום המסכות" לא שוחזרה. אלא שמתחת לניתוח נמצאת גם האבולוציה המדכאת של הנמכת הציפיות. כשכתב האישום התגבש, והקמפיין נגד המשטרה והפרקליטות החל, עוד דובר על "שרים בכירים בליכוד" שיגידו לנתניהו ש"תם הטקס". אחר כך, בזמן ה"רפורמה" והפאניקה הציבורית מפני מלחמת אזרחים דובר על "ארבעה ח"כים בליכוד" שיעשו סוף לטירוף. ואחרי 7 באוקטובר? או-הו, אמרו שהנה הם יקומו וזה נגמר. עכשיו מסתפקים בזה שישראל כ"ץ לא טרח לקפוץ מהקריה לבית המשפט. תודה באמת.
שיקום ההרתעה
העיסוק הגובר של "המועצה לביקורת סרטים" (יש דבר כזה) בסרטי דוקו היסטוריים עם ממד פוליטי (כמו "1948 – לזכור ולשכוח" ו"המושל") לא נועד רק למרר את חיי היצירות שכבר מוכנות: המטרה היא אלה שעדיין נמצאות בפרק הזמן שבין התהוות הרעיון לתהליך המייסר של הוצאתו לפועל. הידיעה שכל סרט כזה יעבור במסרקות הברזל של טרולים מקצועיים ופקידים מתקרנפים, היא לא בבחינת "אפקט מצנן" – זה חתיכת מקפיא. והתעמרות בסרטים על תש"ח היא רק המקפצה לסירוס מראש של הסרטים שיעזו להתבונן על עזה.
בשלוש מילים / מתי חומוס בדמשק?
משפט השבוע: "מי שמעז להסתכל על זה (נתניהו)בעיניים קצת פחות גשמיות, אתה רואה את הקדוש ברוך הוא מרחף מעליו. כאילו, זה ניסי... זה לא הגיוני מה שקורה כרגע")
(ח"כ גלית דיסטל–אטבריאן אמנם לא זכתה פעמיים בפרס ספיר , אבל את פרס החנופה שלא תעזור לה בליכוד היא לוקחת מדי יום)
דברי חכמה: מתוך העושר הנפלא שהשאירה קורין אלאל מאחוריה, זוהר לפתע פרויקט שהוציאה לפני עשור בדיוק / ביצוע מולחן של כל ספר קהלת, שממלא את דברי החוכמה הנצחיים של המשורר בחיים מוזיקליים שאפילו שלמה המלך לא היה מסוגל לדמיין. ואולי אין חדש תחת השמש, אבל האור שהשאירה אלאל הוא הכל מלבד הבל הבלים
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
