כשדובר צה"ל דניאל הגרי ניצב מול המצלמות ביום רביעי שעבר, הוא בא לדווח לציבור על השבת גופתו של החטוף איתי סבירסקי ז"ל, שנרצח בשבי, ועל התחקיר בנוגע למותם בשבי של ששת החטופים מניר עוז ונירים. על פי הממצאים, השישה נרצחו בעקבות הפצצות סמוכות של צה"ל בחאן-יונס בחודש פברואר.
למרות שני הנושאים כבדי המשקל, השיח הציבורי עסק בנושא אחר לגמרי: תשובתו של הגרי בנוגע לחוק פלדשטיין. העיסוק בחוק ובהשלכותיו, בהתבטאות החריגה של דו"צ או בהתכתשות הנצחית בין הדרג המדיני לדרג הצבאי צבע את הכל. החטופים הפכו, שוב, לכותרת משנית.
27 חטופים וחטופות נרצחו או מתו במהלך השבי. סיפורם הוא ההוכחה הצורבת ביותר לכך שלחץ צבאי מסכן את חיי החטופים ולא בהכרח מקדם את השבתם. אבל לרבים בציבור קשה להיישיר מבט אל ההבנה הזו, הם מעדיפים לראות בחטופים "תיק סגור", מקרה שיש לו סוף ולכן לא צריך לתת לו קשב.
"עם ישראל המשיך הלאה ואנחנו נותרנו מאחור, מפריעים לכם להמשיך בענייניכם", אומר יובל דנציג, שאביו אלכס ז"ל נרצח בחאן-יונס. "כשהגענו לשמוע את ממצאי התחקיר בשבוע שעבר, ישבו מולנו שלושה קצינים, אלה שהוציאו את התקיפה לפועל. הם לקחו אחריות מלאה, אמרו שזה כשל שלהם, אבל גם אמרו שהם פעלו לפי הנהלים. גם דובר צה"ל הגרי היה שם. אני שאלתי אותם איך הם תקפו בחאן-יונס אם הם ידעו בוודאות שיש שם חטופים, ולא הייתה להם תשובה.
"התחושה היא ששיקרו לנו כל הזמן כשאמרו שלמדו את הלקח. עובדה שהם לא למדו. עובדה שתקפו במקום שבו יש חטופים בלי לדעת איפה הם. לא הספיק להם שגם ניק בייזר, רון שרמן, אליה טולדנו, יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי מתו כתוצאה מלחץ צבאי. יש פה פשלה ענקית של הצבא, אבל זה תוצר של מדיניות שמשקרת לנו. באותה מידה יכלו להרוג את כולם".
יובל דנציג למד באותה הכיתה עם מרב סבירסקי. הוא גדל בניר עוז והיא בבארי. מרב איבדה את הוריה ב-7 באוקטובר, ואחיה איתי נרצח אחרי ששרד 99 ימים בשבי. כעת הושבה גופתו במבצע צבאי. "אנשים קיוו שאחרי שהגופה של איתי חזרה אני אגיד שיש פה סגירת מעגל. בני אדם מאוד רוצים נחמה, הם רוצים סיפורים סגורים, התרה. משהו שיאפשר להם לשוב ולנשום. אבל לצערי הרב אין כאן סגירת מעגל ואין כאן נחמה. יש רק הקלה מסוימת שחלק מכובד האחריות שעל כתפינו ירד.
לעולם לא יהיה לנו סוף טוב
"את איתי היה אפשר להציל. אנחנו התגלמות הסיפור העצוב, הסיפור הרע, לעולם לא יהיה לנו סוף טוב. לאנשים קשה מאוד להכיל את זה, ואני מבינה למה הם מקווים שהמעגל נסגר. זה יכול, במידה מסוימת, לשחרר אותם מהמצפון, מהבושה, מהכישלון המהדהד הזה. אבל אני יודעת שאני תמיד אהיה האות קין של החברה הישראלית. בכל פעם שיראו אותי, שיפגשו אותי, יראו את הכישלון המהדהד של מה שקרה פה".
יובל ומרב מדגישים שכל שימוש במילה "אסון" מייצר בעצם הרחקה בין המציאות לבין מה שאנשים מספרים לעצמם שקרה. "הסיפור של איתי, כמו סיפורם של רבים אחרים שמתו בשבי, היה צריך להיגמר אחרת. ולכן זו לא יד המקרה, זו לא טרגדיה וזה לא אסון", אומרת מרב. "תגידו את המילים האלו על תאונת דרכים אולי. זו גם לא רשלנות, כמו שאומרים אנשים. זו בחירה. בחרו בלחץ צבאי על פני החזרת החטופים, והמשמעות היא שבחרו במודע שחלקם לא יחזרו בחיים. אני צריכה ללמוד איך חיים ואיך ממשיכים הלאה בידיעה שוויתרו על המשפחה שלי פעמיים".
"אני מבקש לפגוש את הרמטכ"ל כבר הרבה מאוד חודשים", אומר יובל, "אני רוצה להזכיר לו שהוא לא רק המפקד של הצבא ומי שאחראי על החיילים, הוא גם מי שכשל ב-7 באוקטובר בשמירה על המשפחה שלי. המינימום זה לבוא ולהיישיר מבט. הרמטכ"ל הוא זה שחתם על התחקיר בנוגע למוות המיותר של אבא שלי, למה הוא לא יכול לבוא ולשמוע אותנו?
"התחושה היא שגם בצבא וגם ברחוב אנשים לא רוצים לעכל את מה שקרה, כי אז לא נצליח לנשום. אני חושב על זה שעוד ארבע שנים הבן שלי אמור להתגייס לצה"ל כשאין לי שום אמון במערכת. זה בלתי נתפס. יש לנו עוד 100 איש שהפקרנו מאחורה. אולי ריסקנו את חמאס, אבל בדרך התרסקנו מבפנים. אלו מעגלים אדירים, של מאות אלפי אנשים, שהאמון שלהם מרוסק".
התקדמות?
בימים אלה מדווחים על התקדמות במגעים לעסקה, והאופטימיות הזהירה מלווה גם בחשש – שגם אם משהו יבשיל, הוא ייעצר ולא כולם ישובו, כי הממשלה מעוניינת להמשיך את המלחמה. רק לחץ ציבורי מסיבי יכול להוביל לעסקה כוללת, גם במחיר הפסקת המלחמה. ולחץ ציבורי מחייב מודעות, לא הדחקה.
"אם תשאלי אנשים ברחוב מה קרה לאנשים שהתחקיר על מותם פורסם רק לפני כמה ימים, הם לא יידעו להגיד. ספק אם יזכרו מי הם", אומר יובל, "ההדחקה הפכה לדרך חיים, והיא זו שמאפשרת את הדחייה הנצחית של עסקה".
יובל, כמו מרב וכמו יתר משפחות החטופים שקיבלו את הבשורה הנוראה, נלחם בכל כוחו למען עסקה. "שאלו אותי 100 פעם איך אני הרגשתי כשאבא לא יצא בעסקה הראשונה. אמרתי תמיד שגדלתי לאור הערכים של אבא שלי. שאם היו באים אליו למנהרה ושואלים אותו מי צריך לצאת קודם, הוא היה אומר שהנשים והילדים, גם במחיר חייו. עכשיו אין יותר זמן. כל עסקה שאפשר להביא – חייבים להביא. צריך להוציא את כולם, אי-אפשר להתמהמה".
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס "אנחנו כציבור חייבים לוודא שהעסקה שנרקמת יוצאת לפועל ומתממשת במלואה", ממשיכה מרב באותו קו, "אנחנו לא נסרב לאף עסקה, כי אנחנו רוצים להציל חיים, אבל אם עסקה הדרגתית לא תמומש עד סופה – זה יגמור את המדינה הזו. כי ברור שלא יהיה אחר כך. אנחנו לא נשרוד טרפוד של עסקה באמצע. כמשפחה של נרצח שגופתו הוחזרה, אני מרגישה שישנה ציפייה שעכשיו נתחיל שיקום ונחזור לחיים. אבל דווקא בגלל שהסיפור שלנו נגמר כל כך רע, אני חייבת להמשיך להיאבק על החזרתם של כולם ולוודא שכל מי שעוד בחיים גם יחזור בחיים.
"אני חייבת לדעת שהמדינה שלנו שוב חפצת חיים, כי כרגע התחושה היא שערך חיי האדם ירד לטמיון. אני נאבקת כדי שתהיה לי האפשרות לחזור ולתת אמון מחדש במקום הזה, שאוכל לראות אפשרות לבנות כאן עתיד. ובשביל זה אנחנו חייבים שהם יחזרו. המאבק להחזרת כולם הוא לא רק על כל אחד ואחת מהם, אלא גם על עצמנו. על מי שאנחנו ועל האפשרות לקיים כאן חיים ועתיד".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
