יגב בוכשטב ז"ל, אחיה של נופר בוכשטב, נחטף ב-7 באוקטובר מביתו בנירים עם אשתו רימון. רימון שבה בעסקה, ואילו יגב שרד בשבי חודשים ארוכים עד שנרצח. "אני חושבת שמשהו באיך שזה נגמר אצלנו, מביא איתו מעבר לכאב, אובדן ושכול גם תחושת החמצה", אומרת נופר. "יכולנו להחזיר אותו הביתה ולא הצלחנו כמשפחה וכמדינה. אז אני ממשיכה במאבק, כי אני לא רוצה לראות עוד משפחות במצב שלי, שעוד חטופים יסיימו את חייהם כמו יגב ואחרים".
נופר בוכשטב (30) היא אחת מתוך בני משפחות רבים של חטופים שממשיכים במאבק, למרות שיקיריהם חזרו הביתה או נרצחו בשבי. "יצאנו למאבק הזה 251 משפחות, וככה גם נסיים את זה", היא קובעת. "כשיגב היה בחיים, חשבנו מה יקרה כשאחרים יחזרו לפניו. ידעתי שאני ארצה שימשיכו איתי במאבק, ולא היה לי ספק שגם אני אמשיך אחריו".
"נלחמים על הערכים"
251 ישראלים וישראליות נחטפו ב-7 באוקטובר. 100 עודם בשבי, 151 שבו בעסקאות ובחילוצים צבאיים, חלקם בחיים, וחלקם הושבו לקבורה. ועדיין, גם בני המשפחות שיקיריהם שבו ארצה, לא מורידים את הרגל מהגז.
"נלחמתי כתף אל כתף עם משפחות החטופים", מסביר חן אביגדורי (54), שזכה לחבק את אשתו ובתו שנחטפו, לאחר שחזרו בעסקה. "אני לא יכול להסתכל להם בעיניים ולהגיד, 'את שלי שיחררו, תודה רבה'. שי ונקרט, אבא של עומר, נראה כמוני ונלחם כמוני. אני קורא לכולם במשפחות החטופים אחיי ואחיותיי, שי הוא אחי התאום. אנחנו מאוד דומים פיזית.
"שבועיים בערך אחרי שהבנות חזרו, חזרתי למטה. שי בא אליי מחויך וסיפר לי שהוא מקבל מברוק על החזרה. חטפתי בומבה בבטן. ניסיתי לשכנע אותו אולי להוריד את הזקן, כדי שזה לא יקרה שוב. הוא אמר לי שאני אח שלו, ושהוא בכה מאושר כששיחררו את הבנות. מאז אני הולך עם כובע. ברור שיש בי סוג של תחושת אשמה, אבל אני גם יודע שאיך שנגמר הסיפור שלי, זה נותן תקווה. מעבר לזה, בעיניי זה המאבק הציבורי החשוב ביותר בתולדות המדינה. אנחנו נלחמים על הערכים שגדלנו עליהם".
"לא הייתה התלבטות שאני ממשיכה להיאבק", מספרת ענבר גולדשטיין (36), שנלחמה 51 יום על גיסתה חן אלמוג גולדשטיין ועל שלושה מאחייניה, גל, טל ואגם. האב נדב, אחיה של ענבר, נרצח עם בתו הבכורה ים. גם כיום, ענבר ממשיכה במאבק על שאר החטופים והחטופות שעודם בשבי.
"זה לא נגמר בשביל אף אחד. יש בזה משהו לא הוגן. מה, אני אשאיר אותם לבד? המשפחה שלי הכי חשובה לי, אבל מדינית היא לא יותר חשובה מאף אחד אחר. בסוף כולנו משפחה אחת", היא אומרת.
אבל יש כמה שחשובים לה במיוחד. "את משפחת אנגרסט, משפחתו של מתן שנמצא בשבי, הכרתי רק אחרי שהמשפחה שלי חזרה. לפני זה לא הייתי בפוקוס להכיר אנשים מסביב. הייתה איזו טעות במסירת מידע אליהם, הם פנו אליי לברר משהו ונכנסו לי עמוק ללב. יש בהם משהו אצילי, שקט, נחוש וחד. הם אנשים עם עיניים טובות, ואני פשוט אוהבת אותם. זו שותפות גורל שזר לא יבין אותה".
אין קנאה, יש חיוך
נופר בוכשטב היא חלק מקבוצת חסמב"ה - צעירים ממשפחות החטופים. איתה בקבוצה נמצא גם מור קורנגולד, אחיו של טל שהם. גם הוא, כמו נופר עד לפני מספר חודשים, אח צעיר שנאבק על אחיו הגדול. "הייתי מאוד רוצה להיות במקום של מור", אומרת נופר בעצב, "אבל בעיקר יש בי רצון שהסיפור שלהם יהיה טוב יותר. אני מדמיינת את הרגע שטל יחזור ולא עולה לי קנאה, עולה לי חיוך. לפעמים אני אומרת לעצמי, רגע, אולי אני כבר לא שייכת? אולי אין לי מה לעשות בפעולה הזאת, או במפגש הזה, אבל הקולות מצד המשפחות הם הפוכים - 'אנחנו צריכים שתמשיכי יחד איתנו, יש לך מקום איתנו'. זה מפחיד להישאר לבד".
"מדברים הרבה במלחמה על אשמת ניצולים", אומרת ענבר גולדשטיין. "כשהיינו רק בהתחלה, והם עוד היו בעזה, אז הרבה הרגישו לידי אשמת ניצולים - סליחה שלא קרה לי כלום. ואז המשפחה שלי חזרה, וגיליתי מה זה אשמת ניצולים, אשמת שבים, שבים חיים. זאת גם אחת הסיבות למה אף אחד לא עוזב את המאבק הזה גם אחרי הסיפור".
הדיווחים על עסקה אפשרית משפיעים גם עליהם. "אנחנו שוב בדיבורי כן/לא עסקה שמחרפנים את השכל", ממשיכה גולדשטיין, "וברור לנו שגם כאן המאבק לא יסתיים בפעימה כזו או אחרת. בתחילת השבוע פגשתי את יפעת, אמא של ענבר היימן ז"ל. הבטחתי לה שאף אחד לא מוותר על ענבר, שאני לא ארים ידיים. לוותר עליהם זה לוותר עלינו, ואני לא מוכנה לוותר. גם משפחות כמוני, שהסיפור שלנו 'סגור', שיכלו לפני שנה להגיד: 'תודה רבה, שלום', אנחנו לא הולכים לשום מקום".
"המאבק עכשיו ולפני הוא לא שונה, המטרה היא אותה מטרה", מסכם חן אביגדורי, "המסרים הם אותם מסרים, ואני אולי כבר לא חרד ליקירים שלי, אבל אני חרד ללירי ולטל שהם ולעומר ונקרט ולעומר שם טוב כמו שאני חרד לילד שלי. זה המאבק ואני אמשיך להיות חלק ממנו עד החטוף האחרון".
