יריב לוין יצא בהכרזת מלחמה. למעשה, הוא אף פעם לא הפסיק את המלחמה הזאת. אירועי 7 באוקטובר הכניסו אותו למנהרה, שממנה לא יצא חודשים ארוכים. ספק אם היה למישהו ספק בנוגע לאחריות האישית שלו להחלשה של ישראל. הרי גם כשבכירי צה"ל התחננו – אל תפגעו לנו בצבא, לוין עמד כסלע איתן. שום דבר לא עניין אותו. אלה היו ימים, לפני 7 באוקטובר, שהשאלה לא הייתה מי צודק. השאלה הייתה מי הורס. ולוין היה ראש החץ.
הוא לא היה לבד. לרבים מראשי המחאה נדמה שדווקא הצעד הקשה מכולם – סרבנות – או בשמה המכובס, הפסקת התנדבות, הביאה להפסקת ההפיכה המשטרית. לא נכון. היא החמירה את המצב. היא הרחיקה רבים וטובים, דווקא מהמרכז ומהימין. היא הותירה את המחאה כשם נרדף למחנה "רק לא ביבי". במקום להרחיב את השורות, כפי שהיה בליל גלנט, הסרבנות צמצמה את השורות.
הרדיקלים ניצחו באותם ימים. רדיקלים משני הצדדים. הבעיה היא שליריב לוין יש אחריות הרבה יותר גדולה. הוא זה שהוביל את ההפיכה. הוא זה שגרר את הקואליציה כולה. היו שם קולות של תמיהה. אבל פחד לוין נפל עליהם. יחד עם הימין הקיצוני, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, הם הצליחו לכפות את רצונם. רוב העם, לפי כל הסקרים מאותם ימים, רצה פשרה. הנשיא, יצחק הרצוג, ניסה לקדם אותה. יואב גלנט ביקש, הפציר, התחנן. זה לא עזר לו. לוין התעקש.
הכניסה של לוין למנהרה הבהירה שהוא יודע שהוא נושא בעיקר האחריות. אבל מתברר שזו הייתה הסתתרות זמנית. הוא חוזר במלוא הדרו, גם אם אין שם שמץ של הדר ז'בוטינסקאי. הוא חוזר לסורו. כל מה שהוא לא הספיק להרוס אז, בהתנגדות שלו לרפורמה, ובהתעקשות על הפיכה, הוא מנסה לעשות עכשיו. הרי עומדת לרשותו קואליציה גדולה יותר. אז הוא דוהר.
אלא שאנחנו לא באותם ימים. אנחנו בימים אחרים. ישראל עברה לפני 14 חודשים את השבר הגדול ביותר בתולדותיה. ישראל נמצאת היום במצב יותר טוב משום שתוך שעות אחדות, לנוכח השבר האיום ונורא, ישראל שינתה את פניה. לא עוד מריבה על חוקי ההפיכה ולא על תפילה בציבור עם או בלי מחיצה בין גברים לנשים. תוך שעות הם ניצבו ביחד, קפלניסטים ומתנחלים, משום שהרוע האולטימטיבי של החמאס הבהיר להם שהאויב הוא לא היריב הפוליטי. האויב הוא הנוח'בה והג'יהאד, השיעי והסוני.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הדורסנות של לוין. משום שהפגיעה בישראל עלולה להיות הרבה יותר קשה. אלה ימים שבהם שני בתי הדין בהאג מאיימים לא רק על תדמית ישראל, לא רק על נתניהו וגלנט, אלא על כל חייל וחייל
אבל לוין לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. הוא רוצה להחזיר אותנו לימים הרעים של קיטוב, שהם ימים של פגיעה עצמית והחלשה. ולא, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הדורסנות של לוין. משום שהפגיעה בישראל עלולה להיות הרבה יותר קשה. אלה ימים שבהם שני בתי הדין בהאג מאיימים לא רק על תדמית ישראל, לא רק על נתניהו וגלנט, אלא על כל חייל וחייל.
כדאי להזכיר ללוין: ישראל ניצבת מול הרבה מאוד כתבי אישום בגין ביצוע פשעי מלחמה. כל חייל שלחם בגבורה נגד החמאס והחיזבאללה עלול למצוא את עצמו מול טריבונל בינלאומי. למרות ההחלטה על צווי מעצר לנתניהו וגלנט, ישראל קיבלה לא רק רמזים, אלא גם אמירות ברורות, על כך שאם יתברר שמערכת המשפט עצמאית – אפשר למנוע את רוע הגזרה. גם מנתניהו וגלנט וגם מהחיילים.
ולכן, הדבר האחרון שישראל זקוקה לו בימים הללו הוא עוד ניסיון לפגוע בעצמאות השיפוטית. וזה בדיוק מה שלוין רוצה לעולל לנו. החיילים? הם לא מעניינים אותו. הרי הוא נמצא בקואליציה שבה המשתמטים חשובים עשרת מונים. כל מה שבין הדין הבינלאומי הפלילי צריך הוא עוד הוכחה שלישראל אין מערכת משפט עצמאית. לוין מספק את המבוקש. כך שצריך לשאול? הוא בעד החיילים או שהוא מפקיר את החיילים? וזה בדיוק מה שצרכים בתי המשפט במדינות שבהן יש סמכות משפט אוניברסלית, שמאפשרת העמדה לדין על עבירות שבוצעו במדינות אחרות.
משה לדור הוא בן הברית של לוין. איומי הסרבנות רק יחזקו את לוין. משום שאם הצד השני הוא סרבנים – הוא עלול להצטייר כפטריוט לאומי
משה לדור הוא בן הברית של לוין. משום ששבענו מאיומים על סרבנות. האיומים הללו רק יחזקו את לוין. משום שאם הצד השני הוא סרבנים – אז לוין עלול להצטייר כפטריוט לאומי. ולא היא. לוין לא היה לבדו בסיבוב הקודם. משום שרדיקלים מתנגדי פשרה היו גם במחנה המחאה. והנה עכשיו, לנגד עינינו, הקואליציה הזאת קמה לתחייה. לוין ולדור. לדור ולוין.
מערכת המשפט זקוקה לרפורמה. לא כל הטענות נגדה הן טענות שווא. אבל לא עכשיו. וההצעות של לוין הן לא רפורמה אלא הפיכה משטרית. דורסנות משטרית בנוסח לוין הייתה הרסנית גם לפני ה-7 באוקטובר. לנוכח האתגרים שניצבים לישראל בתחום המשפט הבינלאומי, הדורסנות של לוין מסוכנת יותר. הרבה יותר.
