גם כשהשמיים בהירים, עננה כבדה רובצת על מחנה רעים. הבסיס נקי ומטופח כתמיד, זרוע משטחים ירוקים של גינות נוי ותבלין. בונקר החמ"ל, מפלצת בטון אימתנית, הומה אדם. חיילות וחיילים פוסעים על השבילים, פוקדים את פינות העישון, עומדים בתור לקנות טוסט. שגרה צבאית. לפחות למראית עין. אך שום דבר מאלה לא יצליח למחות את כתם המחדל של מפקדת אוגדת עזה שיושבת כאן, וקרסה בבוקר 7 באוקטובר.
חמישה קילומטרים בקו אווירי מפרידים בין מחנה רעים לגיא ההריגה של הנובה. שישה קילומטרים לקיבוץ ניר עוז, שמונה קילומטרים לבארי. ובלב הבסיס עצמו, אתר בנייה מוקף גדרות פח. זהו אולם הספורט, שבו התבצרו המחבלים אחרי שעות של לחימה עד שחוסלו בירי של מסוק קרב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ליד אולם הספורט ניצב האודיטוריום של הבסיס. 400 מושבים מרופדים שלא היו מביישים אולם הופעות בינוני. מתוכו בוקעים קולות נפץ וצרורות ירי. אין מה לדאוג, זו רק הקלטה. אל הקירות המחופים עץ מוצמדות מטרות דמות של מחבלים. תכף יפרוץ לכאן צמד הלוחמים הראשון כדי לטהר את האולם. הם ימשיכו אל מאחורי הקלעים, שם מוטלים על הרצפה שני פצועים — בובות תרגול בממדים ובמשקל של אדם ממוצע. הלוחמים, רובם כבר לא ילדים, מתנשפים ממאמץ אבל חדורי מוטיבציה. הם יפנו אותם בסחיבת פצוע שלמדו אי אז בטירונות.
זו אחת מחמש התחנות ביום המיון של יחידת לוט"ר עזה, שמוקמת בימים אלה. בגלל המספר הרב של המועמדים נערכו שלושה ימי מיון, ואנחנו הצטרפנו לאחד מהם. במועדון של הבסיס התחלקו אנשי המילואים לזוגות ונבחנו בקרב מגע. החוסן הנפשי והפיזי, במקרה הזה, חשוב לא פחות מהיכולת המקצועית. במטווחים שמחוץ לבסיס נבדקו כישורי הקליעה שלהם. ברחבת הכניסה לאודיטוריום הפגינו את יכולותיהם בתפעול נשק. הייתה גם ריצת ניווט ברחבי המחנה. וכל זה מול עיניהם הבוחנות של מפקדי היחידה ושל חונכים מבית הספר ללוט"ר (לוחמה בטרור) במתקן אדם. מדריכיו וקציניו, שמלווים את ההקמה, יכולים לתרום לא רק מהידע המקצועי שלהם אלא גם מניסיונם: הם היו מהראשונים שלחמו באותו יום בעוטף ואיבדו חמישה מחבריהם.
הקמת לוט"ר עזה הוא אחד מלקחי 7 באוקטובר. הרעיון הוא לבנות יחידת תגובה מהירה (ית"מ), או בשמה האחר — יחידת התערבות, שתהיה מושתתת על לוחמי מילואים תושבי האזור ותיתן מענה מהיר במקרה של אירוע ביטחוני. יחידות דומות מוקמות, או שכבר הוקמו, ברמת הגולן, בגבול לבנון, בבקעה ובאיו"ש.
אם, למשל, חוליית מחבלים תחדור ליישוב ותתפוס בני ערובה, הראשונים שיוקפצו יהיה חברי כיתת הכוננות, ומיד אחריהם אמורים להגיע כוחות הצבא שתופסים קו בגזרה. לוחמי לוט"ר עזה יחברו אליהם, יבודדו את זירת הפעולה, ינסו למנוע החרפת מצב ויכינו תוכנית פריצה. "once יש החמרת מצב, מתחילים להרוג בני ערובה, אנחנו נדע לפרוץ פנימה", מסביר רס"ן (במיל') ת', מפקד פלגה בלוט"ר עזה.
זוהי אחת הכשירויות הנדרשות מיחידת התערבות - בין אם היא סדירה (חטיבת הקומנדו, סיירות החי"ר, עוקץ ועוד מספר יחידות), ובין אם במילואים כמו זו המוקמת פה. המטרה היא להקפיא מצב עד שתגיע למקום אחת מיחידות ההשתלטות כמו ימ"מ, סיירת מטכ"ל, שייטת 13, שלדג או יחידת מצדה של שירות בתי הסוהר. לוט"ר אילת מוגדרת אף היא כיחידת השתלטות בגלל מקומה המבודד של העיר. "הבית של רחל באופקים זו דוגמה קלאסית", אומר ת'. "המחבלים מחזיקים בני ערובה. יש הקפאת מצב. רחל נותנת להם עוגות ושתייה. צוות המו"מ מושך איתם זמן. עד שמגיע הימ"מ, פורץ פנימה ומחסל את המחבלים. בסוף אין כמו הימ"מ".
אלא שתפקידה של לוט"ר עזה אינו מסתכם באירועים נקודתיים. מפקדי היחידה משוכנעים שאילו הייתה קיימת ב-7 באוקטובר, אפשר היה להציל חיים רבים. "למה המחבלים הצליחו במיוחד בגזרה של כפר עזה, נחל עוז, בארי והנובה? כי היו להם כוחות שחסמו את הצמתים המרכזיים ומנעו מתגבורות של צה"ל להגיע", מסביר סרן ע' מנתיב העשרה, מפקד צוות ביחידה. "הכוחות שניסו להגיע בשעות הראשונות ליישובים ולמוצבים נתקלו בדרך בלחימה קשה, ספגו אבידות ואיבדו זמן יקר. כוח זמין כמו שלנו, שמכיר את השטח ויודע איך לעקוף את הצירים הראשיים, היה יכול לתפוס את הצמתים עוד לפני המחבלים".
"המחבלים חסמו את הצמתים המרכזיים ומנעו מתגבורות של צה"ל להגיע", מסביר סרן ע' מנתיב העשרה. "כוח כמו שלנו, שיודע איך לעקוף את הצירים הראשיים, היה יכול לתפוס את הצמתים עוד לפני המחבלים"
כ-1,300 הגישו בקשה להצטרף ללוט"ר עזה וניגשו למיונים. רק כ-120 התקבלו. כולם יוצאי יחידות חי"ר או יחידות מיוחדות, מגולני דרך דובדבן ועד שייטת 13. רובם תושבי העוטף. רבים מהם לחמו על הבית בשבת הארורה, כמעט כולם השתתפו בתמרון בעזה, חלקם גם בלבנון. ובכל זאת, כמעט כל מי שדיברנו איתו נושא תחושת תסכול והחמצה — ולא משנה אם חיסל באותו יום מחבלים בלב שדרות, התבצר בממ"ד בנירים כשמרצחי הנוח'בה מסתובבים לו בסלון, או שישב בביתו באופקים עם טלפון סגור בגלל השבת ולא הבין מה קורה מסביב.
למשל רס"ן ת', בן 50, ניצב-משנה בדימוס במשטרה. פגשנו אותו עם קציניו ועם כמה מהלוחמים שהתקבלו ליחידה בבסיס האימונים של פיקוד הדרום ליד צאלים, לשם הגיעו לשבוע של התמקצעות בירי. כשפרצה המלחמה עוד היה קצין בפלגת הערבה של לוט"ר אילת. "עד היום אני אוכל את הלב מ-7 באוקטובר", הוא מספר. "היחידה הוקפצה ואני והצוות שלי עלינו על מסוק בדרך למסיבה ברעים. תוך כדי טיסה קיבלנו שינוי משימה. נחתנו במבטחים. היתקלות ראשונה, טווח של 40 מטר. נלחמנו בסופה, בחולית, במבטחים, בפרי גן. אחר הצהריים נכנסנו לניר יצחק. בתים שרופים, מכוניות מחוררות, כתובות בערבית, גופות, סלקלים של תינוקות. כמו מוסול בעיראק".
אף שלחם בעוטף, ואחר כך גם בעזה, הוא מרגיש שלא עשה מספיק. "היינו 16 לוחמים מאומנים ומיומנים עם כוח אש, עם צלפים, עם כל מה שצריך. אם היינו נוחתים בנובה, היינו יכולים להציל עשרות אנשים".
רס"ן ג' מקיבוץ כרמיה, קצין ההדרכה של לוט"ר עזה, הגיע גם הוא מלוט"ר אילת. "בערב החג נסענו לאמא שלי לאילת, וב-6:45 בבוקר כבר היינו כל הצוות על סוואנות בדרך לעוטף", הוא משחזר. "אתה יודע למה הקפיצו אותנו? כי מפקד היחידה ניסה להתקשר לחמ"ל אוגדת עזה וכשאף אחד לא ענה, הוא הבין שמשהו לא בסדר. כל הפו"ש (פיקוד ושליטה) באוגדה נעלם ולא היה עם מי לדבר. ההתנהלות הייתה מול קב"ט המועצה".
"ב-6:45 כבר היינו כל הצוות בדרך לעוטף", מספר רס"ן ג' שהגיע מלוט"ר אילת. "אתה יודע למה הקפיצו אותנו? כי מפקד היחידה ניסה להתקשר לחמ"ל אוגדת עזה וכשלא ענו, הוא הבין שמשהו לא בסדר. לא היה עם מי לדבר"
חודשיים אחר כך הצטרפו לוחמי לוט"ר אילת לתמרון בעזה. "נלחמנו בבית לאהיה, בג'באליה, ברפיח", מספר ג'. ב-11 בנובמבר השנה נפל חברו ליחידה, רס"ן (במיל') איתמר לוין פרידמן ז"ל, בהיתקלות במחנה הפליטים ג'באליה. ג' היה שם כשזה קרה. "הכוח שלנו הותקף בירי אר-פי-ג'י וצלפים. הרגנו שבעה מחבלים, אבל איבדנו חבר. עד שלא נגיע לצלף שירה באיתמר, החשבון מבחינתנו פתוח".
רס"ן ת': "השאיפה היא שגם אנחנו, כלוט"ר עזה, נשתלב בפעילות המבצעית של צה"ל, כי זה מוסיף לנדבך המקצועי. אתה לא יכול לירות רק על מטרות קרטון, אתה צריך גם להילחם".
ע', 38, שצלח את המיונים והתקבל ללוט"ר עזה, עבר לפני כשלוש שנים מתל-אביב לקיבוץ נירים עם בת זוגו, כיום ארוסתו. "יגב ז"ל ורימון בוכשטב, שנחטפו לעזה, היו שכנים שלנו. היינו מטיילים יחד עם הכלבים. דורון מאיר ז"ל, שנרצח עם בתו מור, גר מולי. 7 באוקטובר תפס אותנו עם התחתונים. בן דוד שלי התארח אצלנו וגם אחותי ובעלה, שישנו בדירה של שכן שנסע לחו"ל. כשהחלו המטחים נכנסנו לממ"ד. אחרי כמה זמן התחלנו לשמוע יריות ואז ניפוץ של חלונות וצעקות בערבית בתוך הבית. המחבלים נכנסו, התחילו להפוך את הבית, הכינו לעצמם קפה על השיש. באיזשהו שלב ניסו לפתוח את דלת הממ"ד. אני ובן דוד שלי החזקנו בכוח את הידית מהצד השני. זו תחושת חוסר אונים שמלווה אותי מאז. אני לא יודע מה גרם להם לוותר בסוף, לא לירות דרך הדלת או לשרוף עלינו את הבית".
חמישה מחברי נירים נרצחו ועוד חמישה נחטפו. שניים מהם נרצחו בשבי. מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי ז"ל, שהיה הראשון להגיע לקיבוץ נירים, נפל בקרב עם שניים מלוחמי החפ"ק שלו, וגופותיהם נחטפו לעזה. גבורתם לא מפצה על חרפת ההפקרה. "חשבנו שהצבא יגיע צ'יק-צ'ק", אומר ע', ששירת עד עכשיו בגדוד מילואים של החטיבה הדרומית. "זה היה שבר אמון מאוד גדול, במיוחד כמי שעושה כבר שנים מילואים באוגדת עזה".
מאז רודפת אותו תחושת החמצה. "אני מרגיש כאילו הייתי בהיתקלות עם מחבלים, אבל לא בתנאים הנכונים: בתוך ממ"ד, בלי נשק, בלי יכולת לצאת ולהילחם. אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אבל אם כן — אני רוצה שזה יהיה בתנאים הנכונים. ולכן התגייסתי ללוט"ר עזה".
להקמת היחידה נחשף כשהיה עם הגדוד שלו באזור שכם דרך קול קורא שהופץ בקבוצות ווטסאפ של מילואימניקים. "הבנתי שגם עבור השיקום האישי שלי וגם כחלק משיקום העוטף, זה המקום הנכון להיות בו. גם אם זה כמו לסגור את דלתות האורווה אחרי שהסוסים ברחו".
אתה כבר יודע מה יהיה התפקיד שלך בצוות?
"אני 20 שנה נגביסט ואני לא מצפה לשום דבר אחר חוץ ממקלע נגב".
הנה, המפקדים שלך פה. תסגרו את זה.
"נסגר. תהיה נגביסט", אומר ת' המפל"ג.
א', 41, פרוד ואב לשניים, עלה מחרסון שבאוקראינה בגיל 18. הוא התגייס לגדוד נחשון, עבר קורס צלפים ולחם באינתיפאדה השנייה. עם שחרורו החל לעבוד כמאבטח במעבר כרם שלום ועבר לשדרות. למד מדעי המחשב ועובד כבר 14 שנה בקמפוס של חברת אמדוקס בעיר. לפני שהגיע ללוט"ר עזה שירת כלוחם בחפ"ק של מפקד אוגדה 36.
בבוקר 7 באוקטובר היה בביתו בשכונה החדשה שבצפון-מערב העיר. "חצי שעה ראשונה הייתי בממ"ד ואז ראיתי את הסרטון של הטנדרים בשדרות", משחזר א'. "תוך כדי אני שומע ירי רחוק. יש לי בבית ציוד לחימה אזרחי. שמתי עליי וסט, לקחתי את האקדח הפרטי שלי וארבע מחסניות וירדתי למטה. התחלתי לעבור בין בתי הכנסת בשכונה ולפזר את המתפללים לבתיהם לפני שיגיעו מחבלים. אחרי עשר דקות של ריצות כאלה שמעתי מטח יריות כבד מאוד. הבנתי שזה כבר בשכונה שלי. רצתי לכיוון הירי, בערך 400-300 מטר. ופתאום אני רואה מולי שלושה חבר'ה חמושים, לבושים מדים טקטיים ירוקים. עוד לא הבחנתי איזה נשקים יש להם. חשבתי שזה חיילי צה"ל. צעקתי, 'חבר'ה, מאיזו יחידה אתם?' ואיך שאני מסיים את המשפט הם מרימים את הנשקים ודופקים מטח משלושה קנים. הכדורים פגעו בקרקע 15 מטר ממני". א' הגיב במהירות. "התגלגלתי אל מאחורי מחסה והתחלתי לאגף את המחבלים עד שהגעתי לנקודה שולטת. אחד מהם חיסלתי בוודאות. מחבל שני פצעתי ברגליים, המחבל השלישי התבצר בתוך בית קרקע נטוש".
חצי שעה נלחם לבדו עד ששמע צעקות בעברית: "אחד מדלג! שתיים מדלג!" זה היה צוות של בית הספר ללוט"ר שהגיע לשדרות בשני כלי רכב פרטיים. "אני על אזרחי עם וסט, וחששתי שאם אחבור אליהם הם יחשבו שאני מחבל. רצתי לדירה שלי, עליתי למרפסת, ראיתי לאן הם מדלגים, תיכננתי את כיוון החבירה, ותוך כדי שאני מתקרב לזנב של הכוח הם נתקלים באותו מחבל שהיה בתוך הבית. אחד הלוחמים שהסתערו ראשונים, סמ"ר בן רובינשטיין ז"ל, נהרג מאש המחבל ולוחם נוסף נפצע. לא הצלחתי להזהיר אותם וזה משהו שאני סוחב אותו איתי עד היום. הבחור השלישי בחוד הצליח להוריד את המחבל.
"אחרי כמה דקות הצטרפו אלינו שני חבר'ה מכיתת הכוננות - גם הם עכשיו בלוט"ר עזה. אפשר להגיד שהכרנו תוך כדי לחימה. העמסנו את החייל הפצוע לניסאן מיקרה מצ'וקמקת של אחד התושבים, שהתנדב לפנות אותו באומץ בלתי נתפס לבית החולים ברזילי. לקחנו את הנשקים של שני החיילים שנפגעו וכשהתחלתי להוציא מחסניות מהווסט של ההרוג, החברים שלו הסתכלו עליי במבט של זעם. החזרתי את המחסניות והשארתי אצלי רק אחת. המשכנו בסריקות, ארבעה אנשים עם ארבעה אקדחים ושני נשקים ארוכים".
כלוחם בחפ"ק של מפקד אוגדה 36 היה חודשים רבים בעזה. אחרי יום המיונים ללוט"ר, שאותו עבר בהצלחה, הוקפץ עם האוגדה לצפון. "בחודשיים האחרונים הייתי בלחימה בלבנון. לפני שבוע עוד הייתי בראס ביאדה, עשרה ק"מ בעומק לבנון". ועכשיו הוא שוב במגרש הביתי, הפעם כדי להישאר. "חשוב לי להיות מוכן לגל הבא שיבוא מתישהו. אני מהנדס תוכנה באזרחות, אבל להיות חייל זה המקצוע השני שלי. ופה יש חבורה של מקצוענים".
גם ק' מאופקים הוא לוחם מקצועי. בן 45, גדל בעיר חמלינצקי שבאוקראינה. "רק בגיל 15 גיליתי במקרה שאני יהודי. עזבתי הכל ועליתי לארץ במסגרת תוכנית נעל"ה". הוא היה לוחם בעורב גבעתי, עבד באבטחה בקהילות יהודיות בחו"ל ואז התגייס למשטרה. היה לוחם ביס"מ באר-שבע תחת פיקודו של ת', היום המפל"ג שלו ביחידה. נשוי, אב לשלושה וסב חורג לארבעת נכדיה של אשתו מנישואיה הראשונים ("הם קוראים לי סבא"). בנם המשותף, אוטיסט בתפקוד גבוה, משרת בתפקיד טכנולוגי במשטרה.
במשך שנים התכונן ק' ליום שבו יצטרך להגן על ביתו ועל עירו. "ידעתי שזה הולך לקרות ושצריך להתכונן. התאמנתי, התחמשתי, אני מצויד עד לפה. באוגוסט לפני המלחמה הייתי עם עוד שני חברים בטיול בגיאורגיה. אחד מהם הוא לוחם ביחידת המסתערבים של מג"ב. אמרתי לו, 'אני מקנא בך. אני כבר זקן, הרכבת שלי עזבה את התחנה'". ב-5 באוקטובר 23', יומיים לפני הטבח, נפצעו חמישה לוחמי ימ"ס בהיתקלות עם מחבלים במחנה הפליטים טולכרם. "המפקד בעט ברימון והציל את חיי לוחמיו", פורסם אז ב"ידיעות אחרונות". אותו מפקד, שנפצע קשה מאוד, הוא החבר מהטיול בגיאורגיה.
"7 באוקטובר היה מבחינתי שגרת שבת רגילה", מספר ק'. "אני שומר מצוות, הטלפון שלי סגור. אשתי, אחות בטיפול נמרץ בסורוקה, יצאה בבוקר למשמרת כרגיל. הבית שלי הכי מזרחי באופקים והאירועים קרו בקצה המערבי. ואני לא יודע שמתרחשת לחימה שני קילומטר ממני. פיספסתי את כל האירוע. רק במוצאי שבת אני מגלה. מאז אני חי בתחושת בושה מטורפת שעם כל הפוזה והדאווין והוואסח, לא יצאתי להילחם".
שלושה ימים אחר כך הצטרף לצוות ההקמה של כיתת הכוננות באופקים. "כשהגשתי מועמדות ללוט"ר עזה הייתי פנתר — ואז נפצעתי במקרה ברמה שאני לא יכול ללכת, לא יכול לעמוד. קיבלו אותי על תנאי עד שהשתקמתי. אני בין המבוגרים ביחידה. גם פה קוראים לי סבא".
תהליך ההקמה החל בחודש מארס ומי שמוביל אותו הוא המפקד הראשון של היחידה, סא"ל א'. בן 40, תושב המרכז שמתכנן לעבור לדרום, עוסק בחייו האזרחיים בתחום ניהול הפרויקטים. שירת בסיירת צנחנים, היה קצין בדובדבן ואת רוב שירות המילואים שלו עשה בגדוד של אוגדת איו"ש.
אחד האתגרים היה לשכנע את הצבא להקצות לו את הלוחמים שהוא צריך. כל הסגל והחיילים בלוט"ר עזה, למעט גרעין סדיר מצומצם, שירתו עד כה כאנשי מילואים פעילים ביחידות לוחמות אחרות. "אחרי שאנחנו מוצאים את האנשים שמתאימים לנו, אנחנו צריכים להיאבק עליהם בהיבט של כוח אדם", הסביר סא"ל א' כשנפגשנו ביום המיונים באוגדת עזה. "אני צריך כאן לוחמים ומפקדים בעלי ניסיון, ולא כל מג"ד או מ"פ מילואים יסכים לוותר על אנשים טובים כדי שיעברו אליי ליחידה. כל מי שהגיע למיונים נמצא פה בידיעת המפקדים שלו ובאישורם, לא עשינו שום עקיפת סמכות, אבל יש אחוז לא מבוטל של אנשים שלא הצלחנו להביא בגלל אילוצי המערכת שלא הסכימה לשחרר אותם מהיחידות שלהם".
לוט"ר עזה מורכבת משתי פלגות — דרומית וצפונית. בסיס-האם שלה מוקם בימים אלה באחד ממחנות צה"ל במרכז הגזרה. ציוד הלחימה האישי והמחלקתי יאוחסן בתוך רכבי סוואנה, כשלכל לוחם יש תא עם הנשק האישי שלו, וסט לחימה ואפילו מדים ונעליים צבאיות. במקרה של אירוע ביטחוני יגיעו הלוחמים לנקודות מפגש שייקבעו מראש או בזמן אמת והציוד "יידחף" אליהם עד ידי נהגים של היחידה. "אם מוחמד לא יכול לבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד", אומר סא"ל א'. "אם בנאדם נמצא עכשיו בחוף הים, הוא לא צריך להגיע הביתה כדי להצטייד וגם לא לבסיס של היחידה. הוא יכול להגיע עם בגד ים לנקודה כלשהי במרחב, לעלות על מדים, ציוד ונשק, ולצאת למשימה".
ציוד הלחימה יאוחסן ברכבי "סוואנה", כשלכל לוחם תא משלו. "אם בן אדם נמצא עכשיו בחוף הים", אומר סא"ל א', מפקד היחידה, "הוא יכול להגיע עם בגד ים לנקודה כלשהי במרחב, לעלות על מדים, ציוד ונשק, ולצאת למשימה"
היחידה מורכבת ברובה מתושבי האזור שהופקרו ב-7 באוקטובר על ידי המדינה, צה"ל ואוגדת עזה בפרט — ועכשיו אתם חלק מהאוגדה. זה לא מעורר אנטגוניזם?
סא"ל א': "כשהגעתי לפה הייתה לי תחושת חמיצות נוראית, אפילו בושה, שאיכזבנו אותם כצבא. אמנם אני איש מילואים ולא הייתי חלק מהאוגדה לפני 7 באוקטובר, אבל כשלבשתי את המדים והסתובבתי ביישובי העוטף, הייתי נבוך. אנחנו פה מהמקום של לצמוח ולתקן, וזה גם מה שאני משדר לאנשים. הם באים ואומרים: 'אנחנו פה כדי להגן על הבית וכדי לשקם את האמון בצה"ל'. זו זכות גדולה להיות מפקד לאנשים כאלה, שמוכנים לשים בצד הרבה מאוד מהחיים האישיים שלהם ולקחת על עצמם את האחריות הזו. קיבלתי פניות אפילו מאנשים מחיפה ומכרמיאל שביקשו להיות חלק מהיחידה, ולצערי נאלצנו לפסול אותם מפאת חוסר רלוונטיות".
היחידה הייתה אמורה להפוך למבצעית עד סוף 2024, אבל בגלל הלחימה בלבנון, ששאבה אליה רבים מהחיילים ומהמפקדים, זה יידחה לרבעון הראשון של 2025. "טוב מאוחר מלעולם לא", אומר הלוחם ש' מהיישוב בני נצרים. בן 42, אבא לשבעה, ראש מכינה באופקים שהוקמה לזכר אחיו, לוחם מגלן שנרצח עם אשתו בפיגוע בגוש עציון כשיצא מביתו להילחם במחבלים.
כמה חודשים קודם לכן, ב-7 במארס 2002, שיאה של האינתיפאדה השנייה, פרצו מחבלים למכינה הקדם-צבאית בעצמונה שבגוש קטיף ורצחו חמישה מתלמידיה. ש' היה אז תלמיד במכינה, ערב גיוסו לצה"ל. "אני זוכר את עצמי מחכה עם כיסא מאחורי הדלת של הכיתה. אם מחבל נכנס, אני נותן לו את הכיסא בראש. אמרתי לעצמי: 'עוד שבועיים אני מתגייס, מקבל נשק, ויותר לא יתפסו אותי לא מוכן'. ביצעתי החייאה לאחד החברים, אבל ללא הצלחה".
הוא התגייס לשייטת 13, סיים מסלול והמשיך לעשות מילואים כלוחם ביחידה עד גיל 38, אז עבר לפלגת ההדרכה. על לחימתו ב-7 באוקטובר מעדיף ש' שלא לדבר. "אבל כן חשוב לי לספר על תלמיד שלי, יונתן אלעזרי ז"ל, בוגר המכינה שהתגייס חודשיים לפני זה לדובדבן והיה עדיין בטירונות צנחנים. הוא יצא מהבית להילחם בלי נשק, עם אבנים, אחד מתוך 52 הרוגים באופקים".
ש' היה תלמיד במכינת עצמונה בגוש קטיף כשפרצו אליה מחבלים במארס 2002. "אני זוכר את עצמי מחכה עם כיסא מאחורי דלת הכיתה. אם מחבל נכנס, אני נותן לו את הכיסא בראש. שבועיים אחר כך התגייסתי לשייטת 13"
במלחמה עשה ש' מילואים ביחידת ניוד שפעלה בעזה. "ראיתי את הפרסום על הקמת לוט"ר עזה ושמחתי על ההזדמנות. עצם הקמת היחידה הוא תיקון גדול. אני רוצה להילחם, אבל בעזרת השם שלא נצטרך להפעיל את היחידה".
גם הלוחם י', בן 36 מהיישוב שלומית, חווה את הפיגוע במכינת עצמונה. "גדלתי בגוש קטיף, בעצמונה", הוא מספר. "גרנו 200 מטר מהמכינה. אני זוכר שהיה פיצוץ ושמענו ירי מאוד קרוב. אחרי שתי דקות שמענו מבחוץ צעקות שיש מחבלים במכינה. נכנסנו לחדר והתחבאנו מתחת למיטה במשך שעות. אבא שלי היה אז איש קבע ברבנות הצבאית והלך לזהות את הנרצחים. כשהוא חזר הביתה בשש בבוקר, המדים שלו היו ספוגים דם".
כשפונו מביתם בהתנתקות היה י' בן 17. הוא קיבל מלגת כדורסל בארה"ב ועבר ללמוד בתיכון בניו-ג'רזי, משם תיכנן להמשיך לקולג'. "היה לי הרבה כעס על הצבא ועל המשטרה. אבל אז בחור מנצרים, סמ"ר עמשא-עמי משולמי ז"ל, נפל במלחמת לבנון השנייה, וזה נתן לי כאפה: זרקו אותו מהבית והוא נפל בלחימה למען המדינה. החלטתי לחזור לארץ". הוא התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, שירת במילואים בחטיבה 646 ועוסק בגיוס משאבים בארה"ב להקמת יישובים. "בנינו עם מפוני גוש קטיף שלושה יישובים חדשים בחבל אשכול — נוה, בני נצרים ושלומית". שניים מילדיו סובלים מפוסט-טראומה לאחר שחוו לפני מספר שנים נפילת רקטה בשדרות. "כשנכנסנו לממ"ד ב-7 באוקטובר, הם היו בהיסטריה".
איך הרגעת אותם?
"בהתחלה אתה אומר להם, 'תכף יהיה פה מטוס בשמיים, יירה על המחבלים, על הרעים'". אבל אף מטוס לא הגיע. "אמרתי להם, 'הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אל תדאגו'".
"אלמנתו של אחד מחברי כיתת הכוננות הרימה יד ואמרה: 'אין לי בעל שיגן עליי ועל הילדים. איך נחזור הביתה?'" מספר י', "אמרתי לה: 'אני מבטיח שנעשה הכל כדי שתישנו בשקט. אם צריך, אשמור בעצמי על הבית שלכם"
כיתת הכוננות של שלומית יצאה לסייע ליישוב פרי גן, שהותקף על ידי מחבלים, ושלושה מחבריה נפלו בקרב. "לא הייתי בכיתת הכוננות, אבל נזכרתי שיש לי רחפן. הרמתי אותו והתחלתי לסרוק את האזור כדי לאתר מחבלים. ככה, עד יום ראשון אחר הצהריים". ביום ראשון הוחלט לפנות את שלומית. "הגענו לכפר עציון, היינו שם בחודש הראשון ועברנו למלון כרמים ליד ירושלים".
זו פעם שנייה שאתה מפונה מהבית שלך.
"נכון. אני זוכר את עצמי נכנס לאוהל שהקימו בכפר עציון ויש שם שולחנות מלאים בציוד וכיבוד שהתושבים המדהימים הביאו בשבילנו: טיטולים, מטרנות, ביגוד, טואלטיקה, פיצות. זה נתן לי סטירה, פלאשבק מאוד חזק ליום שפונינו מהגוש. אני עומד מול האוהל ואומר: 'לא מאמין שאני מתפנה עוד פעם'". אחרי כחודש התגייס למילואים ולחם עם הגדוד שלו בעזה. "אחד החברים שלי, שמעון אסולין ז"ל, נהרג לידי בהיתקלות בתוך בית בחאן-יונס".
שלומית היה אחד היישובים הראשונים שתושביו חזרו לבתיהם. "היו לנו דיונים איך ומתי לחזור, ואלמנתו של אחד מחברי כיתת הכוננות שנפלו הרימה יד ואמרה: 'אני גרה באחד הבתים הכי קרובים לגדר. אין לי בעל שיגן עליי ועל הילדים. איך אנחנו יכולים לחזור הביתה?' בסוף השיחה ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'אני מבטיח לך שנעשה הכל כדי שתוכלי לישון בלילה בשקט ולדעת שאת והילדים שלך בטוחים. אם צריך, אני אעמוד ואשמור בעצמי ליד הבית שלכם". כששמעתי על הקמת היחידה הזאת אמרתי שאני רוצה להיות בה. לתרום לעם ולמדינה, ובעיקר לאנשים שחיים פה. אם הבעלים של אותן אלמנות היו עכשיו בחיים ואני לא, הם היו עושים את אותו הדבר".