מי שלא ראה שמחת הקנאים הסיקריקים לנוכח הכאוס החוקתי המתקרב, לא ראה שמחה מימיו. הברק חזר לעיניהם בעודם משליכים את אבוקותיהם לעבר החברה הישראלית שנחנקת גם כך מאוויר דחוס אדי דלק מסוכנים. בהתלהבות שוחררו בליסטראות המילים הקשות: מרי אזרחי! אלימות! סרבנות! קץ הדמוקרטיה!
אכן, בעוד כולנו עדיין מלקקים את פצעי 7 באוקטובר, 100 חטופינו גוססים לאיטם למרבה החרפה במנהרות עזה ולוחמינו מחרפים נפשם בסוריה, לבנון ועזה, הקנאים שבו להתנהלותם המסוכנת כמו לא למדנו על בשרנו שבניגוד לעמים אחרים לנו אין הפריבילגיה להיקלע למלחמת אחים.
כשלעצמו, אין זה מפתיע. זו מהות הקנאים – להקצין את מצב הדברים ואז לנצלו כדי להכניע את מתנגדיהם, גם אם זה יוביל לחורבן
כשלעצמו, אין זה מפתיע. זו מהות הקנאים – להקצין את מצב הדברים ואז לנצלו כדי להכניע את מתנגדיהם, גם אם זה יוביל לחורבן. המפתיע הוא שראשי המערכת – מ"מ נשיא העליון ושר המשפטים – ממשיכים לשחק לידיהם בחוסר אחריות משווע. אחרת לא ניתן להבין איך מחלוקת פרסונלית שגרתית (כן, שגרתית!) בדבר בחירת נשיא ושלושה שופטים הופכת לסלע קיומנו הדמוקרטי.
למען האמת, לא מדובר במחלוקת לגבי ארבעת המינויים, אלא רק לגבי שניים: בחירת השופט יצחק עמית לנשיא ובחירת ד"ר אביעד בקשי לשופט. מאחר שמינוי עמית הפך לצלם בהיכל מבחינת הממשלה ומינוי בקשי הפך לצלם בהיכל מבחינת העליון – נקלענו לשיתוק הנוכחי, שהביא את העליון להוציא צווים תקדימיים: לחייב את השר לכנס את הוועדה ולבחור נשיא, ובשבוע שעבר לקצוב דד-ליין לסיום ההליך. זה הכל. מינוי שני אנשים שלא בטובתם וממש לא בצדק הפכו לסמלים משוקצים.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. בזמנו, המחנה המתקרא שמאל התנגד למינוי השופט נעם סולברג לעליון משום שנתפס כ"מתנחל משיחי", והנשיאה דורית ביניש הסכימה "לבלוע" את קידומו תמורת מינוי פרופ' דפנה ברק-ארז שנתפסה במחנה המתקרא ימין כ"שמאל קיצוני". בתקשורת הוצגו המינויים כקץ בית המשפט. למרבה השמחה, הנשיאה ושר המשפטים יעקב נאמן לא נכנעו והמציאות הוכיחה כמה צדקו. כך גם היה לפני שנתיים כששר המשפטים גדעון סער הסכים לקדם תמורת מינוי השופטת גילה כנפי-שטייניץ את השופטת רות רונן לעליון, על אף הצגתה בידי הימין כ"שגרירת הקרן החדשה לישראל" (מזכיר מאוד את ההתנגדות לבקשי בשל פורום קהלת, ובלתי ראוי באותה מידה. פעילות במכון הישראלי לדמוקרטיה או בקהלת לא אמורה לפסול מועמדים).
חברי הוועדה חייבים לפעול באותה דרך, ולא להיכנע לקנאים ולשיח הפסילות. עליהם להיכנס לחדר, ולא לצאת ממנו עד הגעה להסכמות. כדי שזה יקרה, נדרשים שני צעדים מקדימים: תחילה, שר המשפטים יצהיר כי הוא מתכוון לכבד את פסק הדין של העליון שהנחה אותו למנות נשיא עד 16 בינואר, גם אם בעיניו הוא הוצא בחוסר סמכות. הצהרה שעולה בלאו הכי בקנה אחד עם התנהלותו עד כה, כפי שגם נקבע על-ידי בית המשפט שדחה עתירה שטענה שלוין הפר צו ויש לאוסרו (!) בשל כך.
עם ביצוע שני צעדים אלה יסתתמו טענות הצדדים, שמונעות מהם להיכנס לחדר המו"מ עד שיעלה עשן לבן
לאחר ההצהרה, תכונס הוועדה ותוציא בקשה משותפת לשופטי ההרכב לבטל את הדד-ליין כדי לאפשר הגעה להסכמות בצורה חופשית. הוצאת הבקשה בשם הוועדה תפתור את האנומליה הנוכחית, שלפיה שופטי העליון החברים בוועדה מנועים מלפנות לחבריהם שבהרכב ולשתפם בהתקדמות המגעים. אם המגעים לא יתקדמו כמצופה, יוכל ההרכב לקבוע דד-ליין חדש. עם ביצוע שני צעדים אלה יסתתמו טענות הצדדים, שמונעות מהם להיכנס לחדר המו"מ עד שיעלה עשן לבן.
זה לא אמור לארוך זמן רב. בחירת שני השופטים האחרים די מוסכמת: אחד על-ידי העליון והשני מקרב שופטי המחוזי השמרנים. וכך, עם יותר אחריות ופחות אגו, הפשרה תושג. זה יעציב את שורפי האסמים, אבל יסייע לכולנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.12.24
