דווקא מהמקום הכי אפל, אחרי טראומה של אונס קבוצתי בגיל 15, הצליחה לירון אהרון לטפס למעלה ולמצוא מחדש את האור. היא לא נתנה לכאב לשבור אותה – גם לא לעונש הקל שקיבלו האנסים – והפכה למלאך שקט של שורדות השבי, ניצולי מסיבת הנובה ופצועי המלחמה הקשים שהגיעו למרכז הרפואי שיבא מאז 7 באוקטובר. מהרגעים הראשונים של ההלם ועד לדמעות במעמד השחרור המיוחל, אהרון הייתה שם עבורם. “אני אף פעם לא מתיימרת להבין עד הסוף מה הם עברו בשבי או ברגעי האימה בנובה", היא אומרת, “אבל אני כן יודעת שאפשר לקום גם מהבור הכי נמוך ולהמשיך קדימה. מכאן הכל התחבר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הסיפור של אהרון מתחיל ברמת-גן. תלמידת תיכון אהל שם היוקרתי, אבא סגן אלוף במילואים, אמא דוקטור לחינוך. "זה היה בית אקדמי כבד ורציני. לא הייתי ילדה מקובלת, מעט חברות, די ברווזון מכוער. הייתה לי משפחה בצפון הארץ והייתי נוסעת אליהם בסופי שבוע. איכשהו שם הרגשתי הרבה יותר מקובלת, כי היה לי בן דוד בגיל שלי. שם הכרתי את הבחור שיהיה בן הזוג הראשון שלי, כשהייתי בת 14 וחצי. הוא היה בן 17 וחצי, ההתאהבות הראשונה שלי. לא היו תמרורי אזהרה".
מספר חודשים אחרי תחילת הקשר, משהו השתנה. "זו נהייתה מערכת יחסים רעילה, הוא נהיה שתלטן, אובססיבי. ערב אחד הגעתי לבית שלו, הוא ישב בסלון עם חבר. פתאום מצאתי עצמי בחדר השינה שלו בחושך. הם נגעו בי וישבתי שם קפואה, חסרת אונים. הוא איים שלא אספר לאף אחד מה קרה. יד אחת מכה, יד מלטפת ו'אני אוהב אותך'. אמרתי לעצמי, אולי זה קרה רק פעם אחת. שבועיים אחר כך הוא בא אליי לבית ברמת-גן. ההורים בדיוק יצאו לקונצרט, אח שלי הקטן ישן בחדר לידי. לא ידעתי שהוא עולה עם חבר - ואז הם אנסו אותי. החבר ישב על הצלעות, כך שלא ראיתי מה קורה מתחתיי, ופתאום אני מרגישה כאב והחבר שלו מלטף לי את הפנים ואומר קצת כואב, וזה יעבור. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, החוויה הראשונה שלי מיחסי מין".
נורא. ואחיך ישן ליד.
"ואני לא רוצה לצעוק כדי לא לעשות לו טראומה. יורדות לי דמעות ואני חנוקה ופשוט קפאתי במקום. למחרת הלכתי לבית הספר, ובצהריים התחלתי לבכות להורים. אמרתי לאמא ששכבתי עם החבר שלי ולא רציתי, לא סיפרתי על החבר של החבר, כי התביישתי. היא שאלה שאלות ואז לקחה אותי לגינקולוג. גם לו לא יכולתי לספר את האמת. הוא שאל אם זה היה בהסכמה, אמרתי לו שכן. אז הוא ענה לי: 'הלוואי וכל המקרים היו כאלה', ורק שאל אם אני רוצה מרשם לגלולות".
ההורים לא הזהירו בשלב הזה?
"מבחינתם אנחנו זוג, הם לא ידעו על החבר שהוא הביא. הוא השביע אותי לא לדבר, שיכנע שזו המשמעות של יחסים עם מישהו בוגר וגדול ממך. ואז הוא יזם עוד מפגשים כאלה. זה קרה שמונה-תשע פעמים, ואחר כך הביא עוד חבר ואחר כך עוד חבר, שהיה על תקן צלם. היינו גם במקומות שבכלל לא ידעתי איפה הם, הוא היה מגיע באוטו מלא עם חברים ולי לא היה לאן לברוח".
היא לא חשבה לנסות להפסיק. "פחדתי לאבד אותו. אמרתי לעצמי שזה ייגמר ונחיה רק אני והוא באושר ובעושר. נורא קשה לי לא לשפוט את עצמי, אפילו היום. אני בטוחה שיהיה מישהו שיקרא את הסיפור וירים גבות. אבל זה בדיוק כמו להיות אישה מוכה".
אחרי חודשיים של סיוט מתמשך, היא קיבלה גלגל הצלה בדמות בן הדוד של האנס, שהיה ידיד טוב שלה. "עד אז הסתרתי מכולם, לא תיפקדתי בבית הספר, היית גמורה, אבל אף אחד לא ידע מה עובר עליי. ערב אחד מתקשר בן הדוד ואומר: אני יודע הכל - ואת חייבת לעצור את זה וללכת למשטרה. עשיתי טלפון לחבר, הגענו למצב שנפרדים. עובר חודש, אני לא עושה כלום, ויום אחד פשוט מרגישה שלא יכולה לחיות יותר, בא לי למות. כתבתי לחבר טוב שלי על פתק, 'אם אני לא אהיה כאן, מישהו יתגעגע אליי?' הוא נבהל, הראה למורה, והיא הראתה ליועצת, שהתקשרה לאמא שלי. לקחו אותי לפסיכולוגית ואחרי כמה מפגשים יצאו ממני כל הפרטים על מה שהיה. כבר בהתחלה הפסיכולוגית אמרה לי: 'לירון, עברת התעללות מינית'. ואני צעקתי עליה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, ושהוא אוהב אותי. הייתי צריכה את הסטירה".
כאן התחיל מסע ההחלמה שלה, "שכלל לפני הכל חשיפה בפני ההורים שלי, שהיו כל כך בשוק עד שלא אמרו כלום בהתחלה. באיזשהו שלב הגשתי תלונה במשטרה. ההורים חשבו שזה ימוטט אותי, לא היו בעד, אז הלכתי לבד למשטרת רמת-גן, סיפרתי שעתיים לחוקרת מה קרה. חזרתי עם המסמכים של התלונה, אבא שלי לקח את זה קשה כי פחד שזה יהיה כדור שלג ושאני לא אוכל להתמודד מולם. או שיפגעו בי שוב, בנקמה. די מהר קצין החקירה כבר זימן את ההורים ואותי לשיחה ואמר שזה אחד המקרים הכי קשים בשנת 2007 במשטרה. להורים נפל האסימון, הם היו צריכים את התיקוף החיצוני שהבת שלהם עברה סוג של שואה שהיא לא אשמה בה".
החקירה עברה למשטרה בצפון. "ואני נוסעת כל יום לשם, שעות של חקירות, עימותים עם ארבעת החשודים". בסוף התהליך הוגש כתב אישום חמור נגד ארבעת האנסים. "המשפט היה גיהינום. בחקירה הנגדית הכל הלך. עם מי שכבת, עד כמה את מזמינה. זה היה לפני עידן #MeToo והכל היה לגיטימי. נכנסים לך לתחתונים ואת הזמנת ואת רצית".
והם?
"לא הכחישו, אמרו שהכל היה בהסכמה ואני רציתי 'גנג בנג'. ברור, כל ילדה בת 15 רוצה את זה. הכי חכם בנפש שלי היה ללכת לעסקת טיעון, ביקשתי שילכו לטיפול של עברייני מין ושיהיו רשומים במשטרה כעברייני מין. הם קיבלו חצי שנה מאסר בפועל, שריצו בעבודות שירות, בדיחה. הם כן הוגדרו בדרגת מסוכנות גבוהה והוכנסו לפנקס העבריינים. המשכתי לתביעה אזרחית, ובסוף קיבלתי משניים מהם 130 אלף שקל על כמעט עשר שנים של גיהינום. כמובן, לא רצו לשלם ולקח זמן גם לזה".
ניסית לבדוק מה קרה איתם בהמשך?
"לכולם יש משפחות. מי שהיה בן הזוג שלי למד משפטים ושנתיים אחרי שהכל נגמר, כשאני כבר סטודנטית לתואר ראשון, הוא מתקשר אליי ושואל אם אני יכולה לכתוב לו מכתב המלצה לוועדה של לשכת עורכי הדין. בסוף ממילא לא קיבלו אותו, בגלל הרישום הפלילי. הוא לא יצר קשר מאז".
אהרון נאבקה להתגייס לצה"ל. "בצבא לא הסכימו בהתחלה, כי לקחתי כדורים פסיכיאטריים. בסוף נתנו לי אישור להתגייס ושירתי כמש"קית נפגעים. אחרי הצבא השלמתי בגרות, כי עד אז לא יכולתי. התחלתי לעבוד בבית ספר למחול, לימדתי בלט. ואז התחלתי טיפול פסיכולוגי שנקרא PE, חשיפה ממושכת. עד אז יכולתי לספר לך את החוויות כאילו ראיתי סרט, אבל לא הייתי באמת שם. זו דיס-אסוציאציה שהנפש עושה ללא שליטה שלך, בעצם".
מה עושים במהלך טיפול כזה?
"ביקשתי מהפסיכולוגית להיזכר באונס, לבכות ולהתאבל על מה שקרה לי. היא הייתה יושבת ומנתחת את התמונה, מה הרחתי ומה הרגשתי ומה אמרו לי, ואם היה קר או חם. אחרי כמעט ארבע שנים של טיפול חזרתי לבכות, ירדתי מהכדורים הפסיכיאטריים. ואז התחלתי לחיות".
והיום?
"היום אני אמא לילד בן ארבע, והוא החבר הכי טוב שלי כבר עכשיו. מאז המלחמה קשה לו מאוד, כי אני לא מעט בבית החולים".
לשיבא הגיעה אהרון במאי 2022, אחרי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א, כדי להקים את מינהלת מרכז הבריאות לעובד. "לא נכנסתי אז למחלקות, לא היו לי מפגשים עם מטופלים, אבל יצרתי קשרים מדהימים עם עובדי שיבא מכל הסקטורים ולמדתי איך בית החולים עובד".
ב-7 באוקטובר נסעה לבית החולים לאחר שקיבלה את אחד הסרטונים הראשונים משדרות. "היה לי ברור שאם אשב חסרת אונים, אשתגע. הלובי של בית החולים כבר היה מלא - ביקשתי שולחן, כיסא והתחלתי להוציא מדבקות לתרומות דם, למרות שלא התעסקתי בזה בכלל. למדתי תוך כדי תנועה. ואז התחלנו משמרות בחמ"ל של שיבא, אתה מנהל את התנועה בתוך בית החולים. אחד מהתפקידים שהיו לי שם הוא לגשת לכל מטופל חדש שמגיע למיון במלחמה ולראות מה הוא צריך. לדאוג לו למגע ראשוני, ליווי".
את הניסיון הראשון היא עברה בהצלחה, במקרה. "בשבוע הראשון של המלחמה מגיעה למיון אישה בת 60 פלוס, אחרי שהודיעו לה שהבן שלה נרצח בנובה. היא הגיעה עם תסמינים של אירוע לבבי. התחילה לבכות, ביקשה עובדת סוציאלית. אמרתי שיש לי הסמכה, אבל לא תקן, ושאלתי מה היא צריכה. היא ענתה לי: 'יש לך עיניים טובות, אני רוצה לדבר איתך'. היא הייתה הליווי הראשון שלי, ועד היום אנחנו בקשר. ככה הכרתי את מרכז ליווי הנפגעים בשיבא. דיברתי עם האחראית, סיפרתי שהייתי מש"קית נפגעים בצבא ושיש לי את הרקע. קיבלתי בשיקום האורתופדי 13 מטופלים, חלקם מהנובה, חלקם חבר'ה שנפצעו בלוחמה בקיבוצים, שלדג, גולני, אגוז. זה היה הגל הראשון של 7 באוקטובר".
ב-17 באוקטובר נפתחה מחלקת "חוזרים לחיים" בבניין שיקום המבוגר בשיבא, ואהרון התבקשה לנהל את תחום "חוויית האדם" במחלקה. את הטראומה האישית שלה היא מצליחה לגייס עכשיו כדי להעניק תמיכה למטופלים שלה. "אנשים שחוו טראומה מסתכלים אחרת על אנשים שחוו טראומה", היא אומרת, "אני יכולה לשבת מול מישהי שעברה טראומה קשה בשבי, ולדעת מה היא עוברת ומה היא חושבת. אני מזהה את הרגעים שהיא גם צריכה שקט ולבד".
מה בעינייך הדבר הכי חשוב בשיקום?
"הרצון האמיתי לטפל בעצמך, להשתקם. הגיע לא מזמן מטופל הלום קרב מצוק איתן. עד לתקופה האחרונה הוא לא הסכים בכלל לדבר על הקרב, התבייש בטראומה שלו, ירד למשקל של 40 קילו. הוא נפצע במלחמה האחרונה בעזה, וזה היה המקום הראשון שבו הוא נתן לגיטימציה לפוסט-טראומה מצוק איתן. הרחובות שלנו יתמלאו בקרוב בפצועים שחוזרים משיקום. כולנו נצטרך לחבק אותם. המטרה שלי היא לתת לאותם אנשים את הדרייב לבחור בחיים בחזרה".
עכשיו היא משתפת גם בסיפורים של כמה מהפצועים שליוותה - מהקבלה למחלקה, דרך רגעי השבירה ועד הניצחונות. כל הסיפורים שאהרון מתארת כאן קיבלו את אישורם של המטופלים המדוברים.
"את מייה הכרתי במתחם החטופים בשיבא", מספרת אהרון, "היא חזרה מהשבי ביום חמישי ופגשתי אותה בשישי בערב. ברגעים הראשונים יש בקשות נורא בנאליות, כביכול דברים לוגיסטיים כמו שלט בטלוויזיה. אבל יש פה מעבר איזו תחושה קטנה של אמון, כי עד עכשיו לא היה להם ומעכשיו אתה פה בשבילם גם בדברים הכי קטנים".
דוגמה?
"המשפט הראשון שמייה אמרה לי היה בכלל על בקבוק תוסף תזונה בטעם בננה שהיא קיבלה פה. היא שאלה: 'את חושבת שזה טעים, הדבר הזה?' הצעתי לה שתחליף לטעם של שוקו. ככה נצרבנו בזיכרון האחת של השנייה. נפגשנו שוב כשהתקבלה ל'חוזרים לחיים' אחרי הניתוח ביד. היא זכרה אותי מהבקבוק - וכך נוצר בינינו קשר מאוד מהיר, ואפילו חשוף. לפעמים הדבר הכי בנאלי הוא זה שיוצר לך את הכר לאמון. היא איפשרה לי להיות איתה בהמון סיטואציות שעברה מאז".
מה היא סיפרה בימים הראשונים?
"למייה היה מאוד קשה לדבר בהתחלה. היה לה קשה לחשוף את הניואנסים הקטנים בסיפור. אם היו לה סיוטים או יום לא טוב, היה לה מאוד קשוח לשטוח את הסיפור ממש. אחרי טראומה כזו יש ימים שבהם אתה משותק לחלוטין, והיא עברה כברת דרך ביכולת שלה לתפוס את השליטה מחדש. אבל היא אמרה לי: 'אני יודעת להרים את עצמי ואצא מזה'. היה לה מאוד קשה לישון בהתחלה. הבקרים היו לה קשים אחרי לילות כאלה, ולהתחיל לו"ז סיזיפי של שיקום זה קשוח, כשעוד לא חזרת באמת בנפש. זו חוויה מאוד מייאשת".
"מייה שם הייתה מספרת לי המון על מי ששמר עליה בשבי, על המבטים שלו כל הזמן, על התחושה הזו של בן אדם שיושב איתך בחדר עם נשק ולא מוריד את העיניים ממך אפילו לא לרגע, את לא יודעת מה יהיה עוד חמש שניות, ויש פיצוצים בחוץ כל הזמן. המשפחה שם התייחסה אליה כמו לשפחה, יורדים עלייך, לועגים לך"
היא גם עברה פציעה מאוד מורכבת ביד.
"כאב לה מאוד. וכשהיא כעסה על דברים יומיומיים, היא לא חששה לתת לי להיות בסיטואציה. בפעמים אחרות הייתה צריכה ספייס. כשאתה רגע אחרי הטראומה, הרבה פעמים אתה לא יכול לסבול כלום. לפעמים אפילו בד לא נכון על הגוף מעלה לך את העצבים. מייה הייתה נותנת לי פשוט לשבת שם ולהרגיע אותה. היינו יושבות ומדברות המון. היא הייתה המטופלת הראשונה שסיפרתי לה שנאנסתי".
איך הגיבה?
"אני זוכרת שנפתחו לה העיניים ממקום של פליאה, מבט של 'אולי מישהו יבין אותי אחרת'. היא החטופה הראשונה שהגיעה לשיקום, הבאזז סביבה היה היסטרי. כמות המתנדבים שבאו לעזור וכמות המבקרים היו באותם ימים בשמיים, כך שהיא לא הייתה יכולה לשבת בחוץ לרגע לבד. הרבה פעמים ביקשה שאעזור לה להיחלץ מכל מיני מפגשים שלפעמים לא נעים לסרב להם".
במהלך הזמן מייה חשפה בתקשורת את ההטרדה המינית שעברה בשבי.
"היא לא הייתה במקום הזה כשנפגשנו, אמרה שיש דברים שלא דיברה ולא חשפה, שאנשים בכלל לא קרובים להבין את מה שהיא עברה. הצעתי שלא תדבר עד שהיא לא מרגישה שלמה עם זה, שתתרכז בהחלמה הפיזית והנפשית. יש כאן דיסוננס מאוד גדול: אנשים בולעים אותה במבטים מהצד, היא בכלל לא מעכלת שחזרה וגם יש המון עבודה לעשות עם היד. הרבה פעמים הרבה יותר קל לדבר כשהפוקוס יורד מהכאבים בגוף, ואני מאוד גאה בה שעשתה את זה כי אני יודעת כמה זה קשה להיחשף".
ואחרי שנחשפה?
"היא הייתה מספרת לי המון על מי ששמר עליה בשבי, על המבטים שלו כל הזמן, על התחושה הזו של בן אדם שיושב איתך בחדר עם נשק ולא מוריד את העיניים ממך אפילו לא לרגע, את לא יודעת מה יהיה עוד חמש שניות, ויש פיצוצים בחוץ כל הזמן. המשפחה שם התייחסה אליה כמו לשפחה, יורדים עלייך, לועגים לך. סיפורים מאוד קשים. החבר הכי טוב שלה נרצח בנובה. ויש את כל המראות שהיא חוותה עד לרגע שחטפו אותה. היא שיתפה שראתה המון גופות, זוועות אחרות שאי-אפשר אפילו לדבר עליהן".
מה היה מצב הפציעה עם השחרור מהשבי?
"מייה נורתה ביד ועיקר הפגיעה הייתה עצבית. היא עברה טיפול רפואי כמעט בלי הרדמה שם, ולא ברור עד כמה הייתה מנותקת פיזית ממה שחוותה. צוות המיקרו-כירורגיה שלנו עושה עבודת קודש והצילו לה את היד ברמה התפקודית. בהתחלה היא לא הייתה יכולה להזיז את היד בכלל, ופה זו עבודת שיקום עצמית אדירה של בחורה נחושה ברמות מטורפות. צפויים לה עוד ניתוחים ועוד דרך".
נקודות שבירה?
"היה יום שהרופא אמר לה שיש סיכוי די גדול שהיד לא תחזור להיות מה שהייתה. זה מוטט אותה, הרבה בכי. עשינו המון שיחות על זה. היד מתפקדת מדהים היום, וזה לא היה מובן בכלל שזה יקרה. היא נפש עתיקה בגוף של ילדונת מהממת בת 22 ומלאה בחוכמת חיים. היא הייתה צריכה לעבור תהליך כדי לתת לדברים לשקוע, לסדר את הנרטיב קצת בראש".
פתאום הרבה אנשים מתקרבים אליה כי היא מפורסמת.
"היא קולטת יפה מאוד. אמרה לי: 'אני רואה מי רוצה להתקרב כי אני מייה שם, או מי רוצה באמת בטובתי ורואה אותי'. אני רואה את מייה שם הולכת לדרך ציבורית בישראל. נורא התרגשתי עם ההודעה שלה על החתונה".
"מיה הגיעה אלינו ארבעה חודשים אחרי שחזרה מהשבי, עם מכשיר קיבוע ברגל שמאל. היא התקבלה למחלקה עם גל של פצועים מחאן-יונס. באינטראקציה הראשונה אני מציגה את עצמי, אומרת מה התפקיד שלי, מספרת לה שליוויתי גם את מייה שם. אמרתי לה: 'אני אשמור עלייך, אני הבאונסר שלך', כי אנשים כל הזמן נוגעים ובאים במיוחד ורוצים לפגוש את מיה וחטופים שמאושפזים. היא לא רכוש לאומי, זה לא תמיד מתאים. אז הצעתי לה: אהיה פה כדי למדר את מה שאת צריכה ואנהל את התיק הרפואי שלך. דיברנו בפעם הראשונה באמת אחרי העצרת של 100 ימים למלחמה, שם היא נאמה. בהמשך היא קצת התחילה להיחשף בפניי. לא שאלתי אותה שום דבר, רציתי שהכל יבוא ממנה. לאט-לאט זה הגיע".
המגע המחודש של שורדי השבי עם העולם שהם הכירו ממילא מטלטל, אבל יש בו פן נוסף. "מיה רגב הלכה למסיבת הנובה בן אדם אנונימי, וחזרה כשהיא בערך הסלב מספר אחת במדינה. זה טוויסט לא נורמלי. היא לא הלכה לריאליטי כדי להתפרסם. תחשוב שהיית חסר הכרה לכמה חודשים והמציאות השתנתה, רק שלצערי היא הייתה בהכרה מלאה. פתאום אנשים באים לבקש ממנה סלפי".
רגב מתחילה לעמוד לאט-לאט על הרגליים, כשלפניה עוד חודשים ארוכים של תסכול בשיקום עד שתוכל ללכת. "זה מסע קשה מאוד ויש בדרך המון מפחי נפש. מיה הגיעה על כיסא גלגלים, רגל שמאל לא הייתה ישרה, אחרי שחוברה בשבי עקום. במובן הפיזי ליוויתי אותה בתהליך של הלמידה מחדש ללכת, וזה לא פשוט עד שאתה בכלל מקבל אישור דריכה על הרגל. כאב לה מאוד, אבל היא נאבקה תמיד, נשכה שפתיים, עשתה עוד אימונים, עוד תרגילי בטן. ההתמודדות הזו לא מתסכלת רק את מי שעוברים אותה, אלא גם את מי שמלווה את הפצועים. אז אלה גם שיחות עם אבא ועם אמא על איך מתנהלים ברגעים כאלה, כשכולם בטמפרטורת רתיחה".
רגעים קשים במיוחד במהלך הדרך?
"היו הרבה מאוד. לפעמים מעדכנים אותה שזמן ההחלמה יהיה ארוך מהצפוי, וזה מאוד מייאש. אחרי כל זה היא הייתה הרוח החיה בשיקום, בישלה, אירגנה תפילות לשובם של החטופים. התאהבנו בה. היו למיה שני סבבי אשפוז אצלנו ומהאחרון היא יצאה הולכת, עם קביים. זה היה טקס שחרור מרגש. אני גוזרת לה את צמיד בית החולים, ואומרת לה 'מיה, את מאמינה? זו הפעם האחרונה שלך פה. את לא חוזרת'".
"מיה אמרה שהדאגה לאיתי ולעומר החזיקה אותה שפויה בשבי. אמרתי לה שהיא הפכה בשיקום לאמא לכל החיילים, שמבשלת ודואגת. מתברר שהיא תמיד הייתה כזו, לאורך כל השבי כל מה שעניין אותה זה מה עם איתי ועומר והיא שיגעה את השובים שלה עד שענו לה מה איתם"
כמעט לא דיברנו על הטלטלה הנפשית.
"מיה מאוד חזקה ומאוד אנושית. היא לא תסתיר רגעים של שבירה, ולכן גם אפשר להיות שם עבורה. צריכים לזכור שהיא - וכל שורדי השבי שחזרו ויחזרו - עוברים את הטלטלה הזו גם מחוץ לשבי, אחרי השחרור. היה למשל יום שבו הפיצו שחטופים חזרו, מיה קיבלה הודעה שעומר שם טוב (נחטף עם מיה ואיתי רגב, עדיין בשבי – ר"ש) חי, ושהוא בסורוקה או בברזילי. בסוף היה מפח נפש נורא. כל שמועה כזו מורידה או מעלה גם את מי שחזר מהשבי. מיה אמרה לי שהיא למעשה לא נשמה, עד שהתברר שזה כלום".
זו סיטואציה שקשה לנו לתפוס עד הסוף.
"היא ידעה למשל על רצח ששת החטופים קצת אחרי שזה קרה, שלחה לי הודעה באמצע הלילה שהיה אירוע קשה ושהיא תאחר לטיפולים. כל דבר כזה מרסק, אבל מיה יודעת לקום, תמיד נותנת פייט. חושבת שידעתי להרגיש אותה ולתווך לצוות מתי היא עוברת דברים וצריכה ספייס".
באיזה שלב את משתפת אותה בסיפור שלך?
"כשהקשר ביני לבינה התבסס. היא רק ידעה להגיד כמה אני חזקה ואמרה שאני צריכה לשתף עוד, כי לה זה נתן הרבה כוח לדעת שאפשר לקיים חיים מלאים ולהיות אמא ואפילו להיות בצד שעוזר, אחרי טראומה. זה חיזק את הקשר שלנו".
מניח שבשלב מסוים היא סיפרה לך על השבי.
"כן, אבל את הרוב אנחנו משאירות בינינו. היא אמרה שהדאגה לאיתי ולעומר החזיקה אותה שפויה בשבי. אמרתי לה שהיא הפכה בשיקום לאמא לכל החיילים, שמבשלת ודואגת. מתברר שהיא תמיד הייתה כזו, לאורך כל השבי כל מה שעניין אותה זה מה עם איתי ועומר והיא שיגעה את השובים שלה עד שענו לה מה איתם. מיה מעוררת השראה בכוח שלה".
יש גם את ההתמודדות עם רגשות האשם. אני יצאתי לחופשי, 100 חטופות וחטופים עדיין לא.
"היה לה קשה מאוד בהתחלה לפרסם למשל תמונות ברשתות החברתיות. היא אמרה לי: אני לא רוצה שמישהו יחשוב שאני שמחה בזמן שחבר שלי במנהרה בעזה. לקח לה זמן להרגיש בסדר לחזור לחיות את החיים, והיא לא מפסיקה להילחם על החזרה של עומר. גם ההחלטה להחליט לחיות היא בכלל לא פשוטה. בישורת האחרונה של השיקום יצאו גם הרגשות. כשהייתה רואה אותי בארבע עיניים היה הרבה בכי, דווקא כשמצב הפיזי התחיל להשתפר. איכשהו יצא שנהייתי מקום בטוח לפרוק, שאפשר לבכות מולי. לא אמרתי לה ‘יהיה בסדר, זה יעבור, את תצאי מזה, את חזקה’".
המשפט הכי מעצבן ברגעים האלה.
"בדיוק. אמרתי לה: ‘הגיוני שאת בוכה, מתאבלת, מה שאת עוברת זה גיהינום. אני יודעת שאת לא רואה את הסוף, אבל תמיד יש אופק’. באותו רגע, כשהבן אדם נמצא בתוך התהום, הוא רק צריך שייקחו את היד ויחבקו אותו. להגיד יהיה בסדר, לא עוזר".
"ליזה הגיעה באוגוסט האחרון אחרי פגיעה מפצמ"ר בדרך לבסיס. הרסיס שפגע בה ריסק את השוק, והיא הגיעה אלינו עדיין צולעת, עם קיבוע. בחורה חריפה ואינטליגנטית, מצחיקה נורא. הפכנו ישר לחברות. הפעם היחידה שהייתי רואה אותה מתמודדת עם הקושי הייתה אחרי שיחות עם הפסיכולוגית. אז היא הייתה פותחת ונחשפת ומעכלת את הכל. היא מאוד רצינית בשיקום שלה, ספורטאית חזקה".
"אנחנו חושבים שברגע שבן אדם משתקם פיזית זה נגמר, אבל לפעמים זה רק מתחיל שם. זו הסיבה שאני אוספת את צמידי האשפוז בשיקום של כולם אחרי שהם משתחררים, כי אני חושבת על היום שאחרי ושומרת על קשר עם רובם"
איך ניגשים לטיפול כזה?
"ביסוד המנטלי זה מתחלק לשניים. מצד אחד יש לנו גוף אחר, מוגבלויות, בהתחלה היא ישבה על כיסא גלגלים ולא הייתה יכולה ללכת. פתאום, מבן אדם שעושה הכל, בשיא החיים שלו, היא צריכה ללמוד ללכת מחדש. מהצד השני זה להתמודד עם האירוע עצמו בהיבט הנפשי. אנחנו מסתכלים על זה לפעמים כמובן מאליו. אוקיי, ירי, נפצעה, משתקמת. אבל זה להתמודד למשל עם העובדה שהיא הייתה חסרת אונים, שניסו להרוג אותה, שהצליחו לפגוע בה, ואלה הקולות שאתה שומע והריחות שאתה מריח והפינוי עצמו שהוא טראומתי, ואתה עובר את חוויית הפציעה מסביב".
כלומר?
"זו לא רק הפציעה שלה. אתה רואה מול העיניים חברים שלך נפצעים, שומע צעקות ורואה דם בכל מקום. בשבריר של שנייה כל מה שעשית באותו רגע מתהפך לחלוטין - ויש המון האשמה עצמית. איפה הייתי צריכה לעמוד, איפה הייתי צריכה להיות, מה היה קורה אם היינו חוזרים לבסיס רבע שעה קודם. זה לופ שלא יוצאים ממנו. אלה שאלות שגם אני שאלתי את עצמי בזמנו: למה זה קרה דווקא לי, אולי הייתי יכולה להגיב אחרת ולא לקפוא? אתה מאבד אמון ומבין שהעולם לא מקום בטוח".
מיה רגב ומייה שם מגיעות עם הילה אחרת, המון תשומת לב. במקרה של ליזה אף אחד לא מבקש סלפי.
"הכל נכון, אבל ליזה הופכת להיות כוכבת בשיקום כי היא כובשת וכריזמטית. יום אחד היא מספרת שהציעו לה להשתתף בקמפיין עם יעל שלביה, אמרתי לה שזו הזדמנות מדהימה, תימרנו בין לבין את הטיפולים. ליזה כבר בלי מקבע חיצוני, הולכת עם קביים. צריכה עוד לעבוד על ההליכה והיא כבר במקום הרבה יותר טוב".
ראיתי את הרגעים של השחרור שלה מהשיקום. מאוד מרגש.
"אמא שלה בכתה, וכולנו איתה. שמע, אנחנו חושבים שברגע שבן אדם משתקם פיזית זה נגמר, אבל לפעמים זה רק מתחיל שם. זו הסיבה שאני אוספת את צמידי האשפוז בשיקום של כולם אחרי שהם משתחררים, כי אני חושבת על היום שאחרי ושומרת על קשר עם רובם. יש פצועים שחזרו להסתובב בינינו כאחד האדם, יש כאלה שאתה לא תראה עליהם שהיו בכלל בשיקום, אנשים שנתנו את עצמם ואיבדו משהו מעצמם. ליזה תחלים מהצליעה, אבל היא תמיד תהיה מישהי שהייתה שם ונפצעה. ויש משהו שליזה ביקשה שאדגיש".
בבקשה.
"ליזה שירתה בבסיס בצפון והייתה שם כל התקופה שבה התושבים פונו. היא אמרה: 'נורא בא לי שאנשים יבינו את המציאות של להיות עקור מהבית שלך'. נשארו בצפון ערים שכוחות אל, במצב מאוד קשה. בזכותה העלינו במחלקה את נושא הפצועים השקופים, פגועי הנפש, ואת הנפגעים מהצפון, אלה שמפספסים".
"גל התחבא בעמדת מכירת הכרטיסים, עם אנשים שהוא לא הכיר עד אותו בוקר נורא. הם הסתתרו בפחד מוות במשך ארבע שעות ואז ירו עליהם מבחוץ. גל נפגע בשתי הרגליים. הייתה שם דינמיקה קבוצתית מדהימה, הוא סיפר שהם נשארו שם פצועים, ובמהלך אותן שעות הגיעו עזתים לשדוד אותם והלכו, הפעם בלי לחטוף. ממש נס. גל עשה חוסם עורקים לעצמו מחולצות שהיו לו שם. הייתה לו סיגריה אחת בכיס והוא אמר: אני מעשן אותה רק כשאני יוצא מפה. והוא עישן. גל הגיע לשיקום האורתופדי על כיסא גלגלים. הוא השתקם מאוד מהר, המצב הנפשי הטוב שלו עזר לו להתקדם".
"היו לגל רגעים קשים, התבודדויות על כיסא הגלגלים, הרבה שיחות על פוסט-טראומה. הוא אמר לי: 'אני מפחד שיום אחד זה יתקוף אותי, בלי קשר לשום דבר'. אני משתדלת במצב כזה לעשות הרבה שיחות ולשתף מהניסיון שלי על מה טיפול יכול לעשות"
נשמע כמו סיפור מאוד אופטימי.
"יש כאלה שהכאפה באה אליהם ישר, יש כאלה שהיא באה אצלם אחר כך ובהתחלה הם קצת באופוריה בגלל ההייפ סביב העובדה שהם עברו מסוג של מוות לחיים - כמו גל. בשיקום אחרי 7 באוקטובר הייתה תחושה של הודיה מאוד גדולה. גל ראה את המוות מול העיניים וזה מכניס את החיים לפרופורציה. אתה יודע כמה מטופלים בני 23-22 רוצים להתחתן עכשיו? זו חוויה כל כך מטלטלת, עד שכל מה שאתה רוצה זו קרקע".
פתאום יש כל כך הרבה כאלה, בבת אחת.
"בדיוק, זו הייתה זירה בלתי נגמרת. יש אנשים שבכלל לא היה להם זמן לבוא ולומר לעצמם, או לנו - היי, רגע, ראיתי דברים שלא הייתי אמור לראות! אבל המטופל פצוע, בהלם, איבד חברים, או ראה זוועות. הדברים שאנשים סיפרו לי בגל הראשון שהגיע אחרי 7 באוקטובר בלתי ניתנים לתיאור. מילואימניקים שראו את הקיבוצים, את הפצועים של הנובה וגם את ההרוגים".
וגל ראה.
"הרבה. אז היו גם רגעים קשים, התבודדויות על כיסא הגלגלים, הרבה שיחות על פוסט-טראומה. הוא אמר לי: 'אני מפחד שיום אחד זה יתקוף אותי, בלי קשר לשום דבר'. אני משתדלת במצב כזה לעשות הרבה שיחות ולשתף מהניסיון שלי על מה טיפול יכול לעשות. זה תמיד גם עניין של זמן. לפני כמה חודשים פתאום שיתף בהרבה דברים שלא שיתף לפני שנה. פתאום צפים תכנים שלקח זמן לעבד אותם מהנובה".
למשל?
"מראות, ריחות, מספיקה תחושת הפחד שחוזרת כדי להלום מחדש. תחשוב שהיית כמה שעות בסכנת מוות או חטיפה, עם אנשים שאתה לא מכיר, וכל אחד רוצה לשרוד. אחד רוצה לצעוק לעזרה, השני אומר תהיה בשקט, יתפסו אותנו. זו מלחמה על החיים שלך עם אנשים זרים. זה קרה הרבה בנובה, אנשים שנכנסו לשותפות גורל ביחד והיו צריכים לנהל את הסיטואציה כדי לשרוד. הוא, למשל, מאוד פרקטי ופחות הטיפוס שמיד שופך את הכל. הוא יוצא יחידה קרבית, הבין את הסיטואציה, ניהל אותה מאוד יפה".
כמה זמן שיקום במקרה שלו?
"שלושה חודשים, כולל ללמוד ללכת על הרגליים מחדש, להיפטר מכיסא הגלגלים, להיפטר מהקביים ולחזור להתאמן. הוא נורא מקפיד על התזונה, אז פעם אחת הפתעתי אותו בסטייק. אמרתי לו בהתחלה: 'בין אם אתה מאמין או לא, כשתצא מהשיקום אתה תעבוד אצלנו בחדר הכושר'. בהתחלה הוא לא האמין, למרות האופטימיות. היום הוא עובד אצלנו בשיבא כמדריך כושר. סגר את המעגל, הגשים חלום".
