נשבר לי מנתניהו.
אני יודע, אני יודע. ככה לא פותחים טור. כאילו, למי לא? מלבד, אולי, ל-23 המנדטים של הליכוד (כל המנדטים הבודדים, מאיפה הם באים?) אין כמעט ישראלי שלא נמאס לו איכשהו מהאיש.
אבל אני מתכוון לזה הפעם בדרך אחרת: אני מתכוון שנמאס לי במובן זה שאני כבר לא מנסה אפילו לעקוב. הוצאתי לעצמי פטור מלצפות בעדותו במשפטו, הוצאתי לעצמי גימ"לים ממסיבות העיתונאים הכוחניות שלו, וכמעט הוצאתי לעצמי עין כשבטעות שמעתי אותו אומר, מצייץ, מפמפם, מדליף – או, במילה אחת, משקר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אין לי כוח אפילו לנסות להבין, או להסביר, או לנמק, או לצפות, או לפרשן יותר את האיש.
למה הוא ככה? מה קרה לו? מה, הוא לא קולט מה הוא עושה לישראל? מה, הוא לא רואה לאן זה הולך? מה, הוא אשכרה רוצה להיות דיקטטור סמי-פסיכוטי במדינה סמי-חשוכה וסמי-דתית עם סמי-דירוג אשראי? מה, הוא באמת הולך לאפשר ליריב לוין ואיתמר בן גביר לעשות מישראל קציצות פרסה? הוא באמת נירון קיסר עם שיער גרוע? מה, שרה באמת החתימה אותו על חוזה שבו הוא מתחייב להיקרא בבית "העבד קונטה קינטה"? ומה יאיר באמת עושה במיאמי בכל השעות שבהן הוא לא עסוק עד מעל לראש בלעשות כלום? ולמה אבנר לא מתחתן כבר בחוות רונית כמובטח?
נשבר לי מכל זה לגמרי.
מעצם העיסוק. מעצם החשיבה על נתניהו. מעצם העובדה שהוא תופס כמות לא ידועה של תאים בריאים אצלי במוח, שיכולים וצריכים להיות פעילים בשלל מטלות דחופות יותר, אבל רק יושבים כל היום וזורקים אבנים על העצבים: "ראיתם, עצבים, ראיתם איך הוא חותם על מסמכים בלי לקרוא? שמעתם איך הוא מדבר על עצמו עכשיו בגוף שלישי ואומר דברים כמו 'לא טוב להיות חבר של ביבי'?"
והעצבים, אתם יודעים, הם עצבים; קל לעלות עליהם.
נשבר לי מנוכחותו של האיש בתודעתי, במחשבותיי, בהזיותיי האלימות וברגעיי הרגועים – כמו שנמאס לי לחלוטין מהצורך הכל-ישראלי לעסוק בו בלי סוף, להגיע אליו בסופו או בתחילתו של כל דיון, ובאופן כללי, נגמר לי מללכת ברחוב ולקלוט, סתם ככה, שיחות של אנשים שהשם "ביבי" מיד מזדקר לאוזן בתוכן, או להשתמש ב"ביבי תתפטר" כפאנץ'-ליין ווטסאפי.
כי האיש הזה תקוע בחיים ובמוחות של כולנו כבר כל כך הרבה עשורים כמו אבן ענקית שחוסמת את הזרימה בנהר, עד שנדמה שנאמר כבר הכל ועדיין לא נאמר מספיק. זה אף פעם לא מספיק. כי תמיד דחוף למישהו, עוד מישהו, לנסות להבין, לפרש, לחזות, לנמק, להצדיק.
ונמאס לי מזה מסיבה פשוטה: שבסוף? בסוף-בסוף? קרה לי השבוע הדבר הבא: פרופ' דן אריאלי אמר לי בראיון שנתניהו היה עובר פוליגרף בקלות, כי הוא מאמין אדוק לשקרים של עצמו, ובאותו ערב אהובתי שוב הסתערה עליי עם "מה הבעיה שלו? מה הפתולוגיה של ביבי?" ומצאתי את עצמי עונה לה וגם לו, בשליפה, בדיוק אותה תשובה: "תשמע/י, מדובר פשוט באיש רע". ואז נעצרתי וחשבתי על זה לרגע – כי בכל זאת, הבאתי כאן נימוק מהותי, טיעון מורכב, קביעה לא סטנדרטית, והמשכתי: "לא יודע יותר שום דבר, מלבד זה שלכל שאלה שקשורה אליו יש רק תשובה ודאית אחת: הוא איש רע מאוד".
ופתאום – עם כל האינפנטיליות, הפשטנות וה – כן, טמטום – שבקביעה הזו, הרגשתי איך עול ממש כבד יורד לי מהכתפיים; עול שנמצא שם כבר 30 שנה, ושאותו אפשר לסכם במילה אחת, "ביבי", אבל הגיוני יותר לסכם בשלוש מילים: "להבין את ביבי".
כי אין מה להבין בביבי ברגע שאתם מקבלים כאקסיומה את הטיעון הכי בסיסי ונטול גינונים בעולם: שמדובר פשוט באדם רע.
אני לא אומר את זה חלילה כקללה או הטחה ילדותית; אני אומר את זה כמסקנה המבוססת על למעלה מ-30 שנות היכרות עם האיש ופועלו. ואני גם אומר את זה כדי לשחרר אחת ולתמיד את כל המאמץ המתיש להבין למה הוא כזה, איך הפך לכזה, מה בילדותו, בבגרותו, ביחסיו עם אביו, אחיו, נשותיו, ילדיו, התקשורת, ישראלים בכלל, רבנים בפרט, סמוטריצ'ים ספציפית, הפך אותו לכזה, אבל זאת השורה התחתונה: איש רע.
ואיכשהו, הדבר הזה נותן לי את כוח-העל הישראלי לעשות, סוף-סוף, לא רק את הדבר שכולנו צריכים לעשות – לשחרר את ביבי, לפחות ממחשבותינו המתמשכות – אלא גם מהצורך להמשיך לנסות לפענח את העולם ההולך ומתחרפן לנגד עינינו. דונלד טראמפ? ויקטור אורבן? רג'פ ארדואן? אלכסנדר ווצ'יץ'? ינון מגל? אנשים רעים.
נכון, אפשר וצריך לנהל דיון משמעותי, נדב-אילי, בשלל האופנים שבהם הגלובליזציה, המהפכה הדיגיטלית, עליית הרשתות, וגם האמת והעובדות שמקום קבורתן לא נודע, הביאו לתנועת מטוטלת חזקה לכיוון השני, האוטוקרטי, המסתגר, הדתי, הלאומני. אבל אפשר גם לחסוך לעצמנו את כאבי הראש והלב, ולהגיד את הדבר הפשוט הבא: עזבו אתכם מרציונליזציות, יש בעולם אנשים רעים. ככה פשוט. רעים ואדישים וזדוניים.
עזבו אתכם מרציונליזציות, יש בעולם אנשים רעים. ככה פשוט. רעים ואדישים וזדוניים. פסיכופתים, סדיסטים, נרקיסיסטים, נוקמים, משגשגים בתנאי אפס כוח כבידה של החוק, סוכני כאוס
חלקם התחילו ככה, רובם הפכו לכאלה. הושחתו על ידי כוח, שררה וההטבות שמגיעות איתם, או פשוט פסיכופתים, סדיסטים, נרקיסיסטים, נוקמים על איזו השפלה מדומיינת ורגשי נחיתות סובייקטיביים, משגשגים בתנאי אפס כוח כבידה של החוק, סוכני כאוס.
יש אנשים כאלה, אתם יודעים שהם שם, נתקלתם בהם, פה ושם אולי התחברתם איתם, ייתכן שאפילו שכבתם או התחתנתם איתם, וסביר יותר שמתישהו הצבעתם להם. יש אנשים כאלה, שהוציאו השבוע מדבקה שעליה כתוב "לירי אלבג לא שווה עוד 7.10" ועוד קוראים לעצמם "ישראלים למען קדושת החיים".
אנשים רעים. קצת פחות מבני אדם.
ויש עורכי דין שהתלבשו על נפגעי 7.10 בעודם בבתי חולים והחתימו אותם על חוזים דרקוניים שלא יוכלו לעמוד בהם כלכלית. אנשים רעים.
ואחרי שנים של ניתוחים, הסברים, הצדקות, פסיכולוגיזמים, ניסיון להבין איפה אולי דווקא אתם הייתם לא בסדר, אתם נותרים עם אמת עירומה אחת בלבד: יש אנשים רעים. סחורה אנושית פגומה. ואתם נפלתם עליהם, או שהם עליכם. פשוט תפסיקו לנסות להבין או להסביר ותקבלו את הרוע כמו שהוא, כי זה כל מה שהוא – מדודי אמסלם ועד גדעון סער, ממירי רגב ועד טלי גוטליב.
ואז, כמובן, נשאלת השאלה מה אנחנו עושים בקשר לאנשים האלה, וספציפית בקשר לנתניהו. לא בטוח שאני רוצה לומר (בעצם רוצה: לא מצביעים להם, בתור התחלה), אבל הנה דבר אחד שאנחנו לא צריכים יותר לעשות: להמשיך להתאבסס. לחפור. לנסות להבין.
כי הבנו. עכשיו הגיע הזמן להראות להם את דלת היציאה.
