בקפה.
לא מזמן ישבתי עם מחשב באיזה בית קפה בבאר-יעקב וכתבתי. לתומי והכל. מישהי, אזור 60 ככה, שישבה קרוב, שאלה אם היא לא מפריעה. היא והחברות שאיתה פטפטו וצחקו וזה.
ההיפך אמרתי, זה מצוין לריכוז. היא התפקעה. העיניים שלה היו טובות. רוצה עוגה? שאלה.
בטח, אמרתי. זו הייתה עוגת גבינה.
ואז היא שאלה מה דעתי על כך שראשי האופוזיציה מצהירים שצריך להרוג את ראש הממשלה.
דווקא שמעתי את גנץ מכנה את ירי פצצות התאורה לבית נתניהו כטרור, אמרתי.
לא מאמינה, השיבה. לא מאמינה לכל השמאל, הוסיפה. שימותו, איחלה.
דיבורים נגד מתנגדי נתניהו, דיבורים נגד תומכיו, דיבורים נגד נתניהו. דיבורים עצובים כשלעצמם פוצעים. דיבורים שמוכיחים שמביחד ננצח עברנו לרק חלקנו ננצח. ואת החלק השני נהרוג
ואז הסבירה: הם חוסמים כבישים, שורפים את המדינה, בגללם התרחש 7 באוקטובר. שימותו כולם. ואגב, לפני זה לא היה אכפת לי מפוליטיקה ומשמאלנים.
מחשבה.
ניסיתי לנתח, כאילו בשקט לעצמי:
פעם, לפני שהיה אכפת לה, נגיד כשהיה יותר רגוע פה ופחות מלחמות, זה היה בסדר גמור ששמאלנים יחיו. אבל עכשיו, לאור המצב, ולאור שאכפת לה, לא ניתן לאפשר את זה. עם כל הצער ואולי גם הטרחה שבדבר.
וגם חשבתי: איך בעצם מזהים היום שמאלנים? או ימנים? כי בעת הזו הכל מתערבב. בג"ץ, וחטופים, ו-7 באוקטובר, ועזה, וועדת חקירה ממלכתית, וקפלן, ואיראן, והאג. דעות ואמונות מתחלפות בקצב הפגזים. ובסוף בלתי אפשרי לחלק אותנו בדרך שהורגלנו. המקסימום שאפשר זה להיאחז בהגדרה שעולה מנתניהו עצמו: שמאלנים הם כאלו שלא מסכימים עם האינטרסים האישיים שלו.
ואז, אחרי כל אלה, חשבתי עוד משהו: הגברת שפה עדיין לא בדקה מה דעותיי הפוליטיות כך שהסוגיה אם אני צריך לחיות פתוחה. הנחתי את המזלג של העוגה בצד. כבר לא כל כך היה לי בא עליה. והעיניים של האישה כבר לא נראו לי טובות.
חלוקה.
עם של פולסא דנורא נהיינו.
הדיבורים על חיסול ההוא או ההם שלא חושבים כמוך תוקפים מכל הכיוונים. ברשתות, ברחוב, מהים של קיסריה.
דיבורים נגד מתנגדי נתניהו, דיבורים נגד תומכיו, דיבורים נגד נתניהו. דיבורים עצובים כשלעצמם פוצעים. דיבורים שמוכיחים שמביחד ננצח עברנו לרק חלקנו ננצח. ואת החלק השני נהרוג.
והכל מרוב אכפתיות כמובן. כזו שלא הייתה קודם, בעיתות שלום. כמו של הגברת ההיא.
ואולי, כדי שמשהו ישתנה, כדאי להיאחז באכפתיות הבוערת הזו כנקודת מוצא. כאינטרס משותף. כי כמעט לכולנו אכפת מהארץ הזו. מעתיד הילדים שלנו. עד כאב אכפת. עד שנכנסות בינינו מילים ריקות - שמאל, ימין, ביביסטים, קפלניסטים - שנועדו לחלק אותנו משני עבריו של נהר הולך וגועש.
עד שנכנסים בינינו מומחים מטעם עצמם עם תורות כמו ישראל הראשונה והשנייה, רגע לפני שהן קורסות בריאיון טלוויזיוני.
עד שנכנסים בינינו פוליטיקאים קטנים. כאלו שלא רק שלא לומדים מההיסטוריה הנוראה, הלא רחוקה, של ימי טרום 7 באוקטובר - הם גם מתעקשים להחזיר אותנו לשם.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןאכפתיות.
אם מוכרחים שמשהו יחלק בינינו, כי בכל זאת אנחנו ישראלים, ותמיד היינו צריכים משהו להתווכח עליו, אז אולי שאכפתיות תהיה הקריטריון. אלה שאכפת להם ואלה שלא.
תנו קצת מנוחה לפוליטיקה המפלגת של סוף 2024. לכל מה שמטפטפים לנו. כי בסוף, כששמים את כל אלה בצד, אנחנו אנשים שמחייכים האחד לשני. ואפילו נותנים חתיכת עוגה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.24
