מתבונן רציונלי על ישראל מורט שערותיו: במה עסוקים קברניטי המדינה, בשלוש הרשויות, ברגע ההיסטורי הנוכחי? מהי שאלת המפתח שעומדת במרכז הדיון הציבור והתקשורתי? אמנם המזרח התיכון מתעצב מחדש; חיילי צה"ל נמצאים – מגפיים על הקרקע – בעזה, בלבנון ובסוריה; נפתח לראשונה פתח ריאלי, שאין להחמיצו, לחיסול הגרעין האיראני; ממשל חדש עולה בוושינגטון ובכנפיו סיכויים וסיכונים עבורנו; החברה והכלכלה נאנקות תחת עול כבד; והחשוב מכל – עדיין אנו כורים קברים לנופלים במדים ו-100 בנותינו ובנינו עדיין בשבי האויב. כל אלה חשובים, כמובן, ובכל זאת משניים לשאלת השאלות שבה תלוי עתידנו: האם כלל הסניוריטי במינוי נשיא העליון יישמר. זהו טירוף מערכות וחוסר אחריות שאין כמותו.
וכדי להוסיף למחזה העוועים, ראש הממשלה, האדם המרכזי לא רק בניהול הנוכחי של ישראל אלא גם בעיצוב עתידה ברגע היסטורי, נדרש להתייצב שלושה ימים בשבוע במרתף ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ולהגן על חפותו. גם בעיתות רגיעה שולחנו של ראש ממשלה בישראל עמוס יותר מכל שולחן אחר, קל וחומר בעת הזו, כשנדרשת תשומת לב עליונה למצב הלא-יציב שבו נמצא האזור כולו. אין ספק: אבד לנו שיקול הדעת.
1 צפייה בגלריה
(נתניהו בבית המשפט. מה ייגרע מאיתנו אם המדינה תיאות לקיים גישור פלילי בתיקיו? אולי, אם יצלח, יתרפא הפצע | צילום: MENAHEM KAHANA / REUTERS)
וכמו בטרגדיה היוונית, ברקע מתנגנת שירה צורמת של מקהלת הסרבנים: פרקליט מדינה לשעבר שקורא לסרבנות אפורה בצה"ל (הפסקת התנדבות); רב ראשי לשעבר שקורא לחרדים, שמינית מהציבור, שלא להתגייס ובכך קורא לסרבנות ברורה לקיום מצוות חוק שירות חובה; שר משפטים וחברי כנסת ששוקלים סירוב לצו בג"ץ; ושר בממשלת ישראל מכריז, בעזות מצח קנאית, שאיננו שולל "שינוי משטר". הללו חותרים תחת עצם היכולת לקיים כאן שלטון חוק, שהוא הבסיס היחידי המרחיק אותנו מ"איש את רעהו חיים בלעו".
ישראל מנצחת (גם אם לא באופן "מוחלט") בשבע החזיתות החיצוניות, מול אויביה, אבל היא מפסידה באופן מסוכן בחזית השמינית, הפנימית. מחיר ההפסד במלחמה הזאת הוא תשתיתי ולא ניתן להשבה בקלות: מוסדות המדינה פוגעים באמון במוסדות המדינה. השיטה הדמוקרטית מנוצלת על ידי רוב נוכחי כדי לקעקע את יסודותיה. ועיקר העיקרים: הסולידריות החברתית – בעת מלחמה! – נסדקת עוד ועוד. מערכת החיסון של הגוף הלאומי תוקפת את הגוף הלאומי שעליו היא מופקדת.
הרפורמה הותנעה שנית
עיקר האחריות למצב מוטלת על בעלי הכוח: ראש הממשלה והממשלה כולה. ההתנעה המחודשת של הרפורמה/מהפכה משפטית נעשית על ידם. הנזק הקולוסלי מהניסיון של שנת 2023 לא לימד אותם דבר, והאיוולת של ניסיון לשנות את כללי המשחק באופן חד-צדדי ללא הסכמה רחבה שבה אל קדמת הבמה. אבל גם אחרים, רמי מעלה, משתתפים בטרגדיה: האם נכון לתקוע עקבים בחול ולהתעקש על כל נושא ונושא?
למשל, בגזרת היועמ"שית, מה ייגרע מאיתנו אם המדינה תיאות לקיים גישור פלילי לתקופה קצובה בתיקי נתניהו, כך שאולי תושג עסקת טיעון על ידי בית המשפט? באופן מיידי הדבר ישחרר את רה"מ ממתן עדות ויאפשר לו לעסוק במילוי תפקידו ברגע הקריטי הנוכחי. אולי, אם יצלח הגישור ותסתיים הסאגה, יתאפשר לרפא את הפצע הפתוח. וכך גם בגזרת הוועדה למינוי שופטים – האם מינוי של שופט אחד הדוגל בעמדות המקובלות על קבוצה משמעותית של הימין השמרני האידיאולוגי הוא פגיעה בלתי נסבלת בבית המשפט העליון? אני מכיר את אחד משני המועמדים של השר – ד"ר אביעד בקשי. דעותיו אכן שונות מהמקובל בבית המשפט, אך הוא מחויב לחלוטין לשיטה עצמה ויכול להוות קול נוסף בתזמורת השיפוטית, שאמנם לא יהיה הרמוני, אך יהיה בעל ערך.
האמת המרה היא שאף שהמאבק מרובה החזיתות הוא תולדה של חרדה אמיתית, פטריוטית, משני הצדדים, מצביאי המחנות השונים נעדרים גמישות וראייה רחבה. כל אחד מתבצר ב"מצדה" שלו, ופניו אטומות לטוב הכולל, שמטבעו מחייב פשרה. כאמור, אינני סבור שיש כאן שקילות באחריות: הממשלה אחראית יותר מכל שחקן אחר, הן משום שהיא בעלת הכוח ועליה החובה לעשות בו שימוש ממלכתי, והן משום ש"כל הַמְּשַׁנֶּה, ידו על התחתונה". חמורה במיוחד העובדה שהניסיון של הקואליציה – שמתהדרת לשווא בתואר "שמרנית" – לשנות את כללי המשחק, נעשה כשכל הסקרים מלמדים שרמת האמון בה נמוכה, ובוודאי שאיננה נהנית מתמיכת רוב הציבור.
ניצחון מכריע של מי מהם הוא הפסד לכולנו
נדרשת הפסקת אש בחזית השמינית, שבלעדיה הניצחון בשבע האחרות עלול להתברר כחסר ערך. הפסקת אש אין משמעה הכרעה בוויכוח, אלא הורדתו מסדר היום המיידי. את הוויכוח חובה להמשיך ולנהל, אך מתוך כוונה כנה להגיע לחלוקת כוח הוגנת בין רשויות השלטון, ולא מתוך ניצול של רגע פוליטי שבו יד אחד הצדדים על העליונה.
על בעלי המחלוקת להבין שניצחון מכריע של מי מהם הוא הפסד לכולנו. ניצחון חד-צדדי איננו מצב של שיווי משקל בישראל, משום שכל אחד מהמחנות גדול מכדי שיסכים להיכנע. הצד המפסיד יתארגן לסיבוב נוסף. כך, אם שר המשפטים יצליח להעביר בכנסת חלק מהשינויים המבוקשים, סביר להניח שלאחר הבחירות השינויים האלו יבוטלו על ידי קואליציה חדשה. ובדרך – כולנו מפסידים. לא רק המפסידים בסיבוב הנוכחי, אלא גם המנצחים בו, שיפסידו בסיבוב הבא.
"פשרה" נתפסת כביטוי לנמיכות קומה אידיאולוגית. זו טעות חמורה: פשרה היא האג'נדה לכתחילה של מי שמבקש את טובת ישראל, בהינתן שסע חברתי עמוק. בפשרה איש אינו יוצא ומלוא תאוותו בידו, אך איש אינו מנוצח באופן שמתניע אצלו מהלך קיצוני, הרסני. מי שעדיין לא הבין, שיביט בנו כרגע: מרחב ציבורי שפועל בכוחנות שתוצאתה הרסנית. כבר עמד על כך יהודה עמיחי, כשהביט לעומק הנפש הציבורית וקבע שבמקום שבו כולם צודקים לא יצמחו לעולם פרחים.
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןכללי המשחק לניהול המחלוקת הישראלית אינם יציבים. רוב רגיל יכול – וכרגע גם מנסה – לשנותם באופן חד-צדדי. עתיד ישראל תלוי ביכולת של המנהיגות שלנו, בכל רשויות השלטון, לקדם הסכמה רחבה על כללי משחק הוגנים בחלוקת הכוח בין שלוש רשויות השלטון. כללים אלו, שיעוגנו במסמך חוקתי, לא יהיו ניתנים לשינוי ברוב רגיל. אין לנו, למרבה הצער, יכולת להסכים על תכניה הזהותיים והערכיים של ישראל, ולכן חוקה מלאה איננה בת השגה. אך חוקה צנועה – "חוקה רזה" – שמשריינת את כללי המשחק ניתנת להשגה. זו התרופה ההכרחית למשבר. עד שתחוקק, ובזמן מלחמה, נדרשת הפסקת אש. רק כך יצמחו כאן פרחים באביב.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
