שנת 2024 עוד לא הסתיימה, והממשלה העבירה תקציב נוסף בסך 6 מיליארד דולר עבור אנשי המילואים. מענקים חד-פעמיים, השתתפות בטיפולים נפשיים, מימון קייטנות וסבסוד סיוע משפטי הם רק מדגם מהשפע שהוא מכיל. יש בו מכל טוב ההערכה הפיננסית כלפי האחוז שעדיין משרת. הוא נדיב ומחבק ומוקיר. והוא אפילו לא מגיע בחלל ריק: קדמה לו תוכנית דומה בתחילת המלחמה, ובמקביל אליה, ממש לאחרונה, עברה החלטה מיוחדת עבור מילואימניקים עצמאים, שתאפשר המשך מתן פיצוי על ירידה במחזור.
על כל אלה צריך להודות. לשרי הממשלה, לפקידות המקצועית, לפורום נשות המילואימניקים ולעוד רבים שידם בברכה. אבל אם יש משהו ש-7 באוקטובר לימד אותנו זה שצריך להתבונן במציאות כפי שהיא. לא לייפות אותה, אפילו כשהיא לא נוחה. בלי לעגל פינות, גם אם זה עלול להיתפס, בשוגג, ככפיות טובה. והאמת הכואבת היא שהתוכנית הנוכחית, וזו שתבוא אחריה, וגם זו שאחריה, פשוט לא מספיקות. הן לעולם לא יספיקו. כי הצרה העמוקה ביותר של אנשי המילואים אינה קשורה בכוח הקנייה אלא בכוח האדם. היא נובעת ממספר המגויסים המתדלדל, שמחייב עוד סבב היעדרות מהבית, מהחברים, מהמשפחה.
כל המענקים שבעולם לא יקנו הרדמה לילד. לא יממנו חיבוק לאישה בסוף היום. לא יסבסדו אוזן קשבת בטרנינג על הספה. לא יזרקו את הזבל ויפנו את המדיח
את הנזקים בגזרה הזו קשה יותר לתקן. זה כמובן אפשרי, אבל כסף לבדו הוא לא מטה הקסמים שיעשה זאת. כל המענקים שבעולם לא יקנו הרדמה לילד. לא יממנו חיבוק לאישה בסוף היום. לא יסבסדו אוזן קשבת בטרנינג על הספה. לא יזרקו את הזבל ויפנו את המדיח וינקו סוף-סוף את המסנן של המזגן שאף פעם לא מגיעים אליו באמת. הם גם לא יאמרו במקומך "אני מארגן את הילדים הבוקר, עליי", ולא יחליפו אותך בדייט באמצע שבוע, סתם כי לא יצאתם הרבה זמן לנשום אוויר. הם גם לא ישפרו את המשוב בעבודה, ולא ירגיעו את הבוס שיש על מי לסמוך. כל הדברים האלה יקרים מדי עבור כסף. מה שקונה אותם הוא לא עוד מענק, אלא בנייה סיזיפית של מוניטין, של מערכות יחסים בריאות, של תא משפחתי חזק. וכדי לשמר אותם צריך להיות מעט יותר נוכח בחיים האזרחיים. זה לא אומר שאין קושי כלכלי. הוא אכן שם, והוא עוד יגבר בשנה הקרובה. אבל מה שחשוב להבין פה הוא שתוכניות מבורכות כאלה פותרות רק את הסימפטום, לא את שורש הבעיה.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזישנת 2025, במובן הזה, מוכרחה להיות שנת ההכרעה. לא רק למול הטרור, אלא גם בנוגע למדיניות הישראלית. התייצבות הגזרות, היחלשות אויבנו, והשבת החטופים לביתם בתקווה - לא יכולים לפטור מבעיית הפטור. ישראל תצטרך להחליט, אחת ולתמיד, האם היא מחילה שוויון בזכות לשרת. ביחס לחרדים, ביחס למשוחררים בריאים שמשום מה לא נקראים למילואים בשנה האחרונה, וביחס למגזרים אחרים, שלא לוקחים חלק מלא בפרויקט הישראלי. לשרת את המדינה זו זכות, אבל אכיפת השירות אינה פריווילגיה. היא חובה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.24
