כבר 440 ימים שבני משפחות החטופים מייחלים לרגע שבו ישובו יקיריהם. בימים האחרונים, כשהמגעים לעסקת חטופים אפשרית נכנסים לישורת האחרונה, הם מיטלטלים בין אופטימיות ותקווה לבין פחד ודאגה. הם חוששים להתאכזב פעם נוספת, ובניגוד למתווה השלבים שעל הפרק, הם קוראים לממשלה לצאת לעסקה כוללת.
"בדרך כלל אנחנו אומרים שאנחנו חיים ברכבת הרים, אז עכשיו היא הכפילה מהירות", אומרת ימית אשכנזי, אחותה של החטופה דורון שטיינברכר. "פתאום יש מלא כותרות, אבל יש איפול מלא. זה נראה שאנחנו במקום שלא היינו בו מאז העסקה הקודמת, ואם נצפה ונתאכזב, איך נקום מזה? אני כבר לא מדמיינת את החיבוק עם דורון, היינו כל כך הרבה פעמים בתחושה הזאת שהנה זה מגיע - וזה התפוצץ. הלב שלי לא יעמוד בעוד שבר. אני מחכה לה, אבל לא תולה יותר מדי תקוות".
לדבריה, "גם בעסקה הקודמת היא הייתה אישה, הומניטרית, אבל אף אחד לא מקבל תעודת ביטוח. החלוקה לקטגוריות קשה, כל גבר צעיר הוא אבא או אח של מישהו. אין מנוס מעסקה כוללת, אנחנו לא במקום לעשות סלקציה בין החטופים, זה יוצר פתח לקרע בין המשפחות. המצב שם כל כך מסוכן. אני מפחדת שאחרי שנה וחודשיים של מאבק על אחות חיה, ברגע האמת אני אקבל אותה בארון".
גם עפרי ביבס לוי, אחותו של ירדן ביבס שנחטף עם אשתו שירי וילדיהם הקטנים אריאל וכפיר, מספרת כי הימים האחרונים מלאים בתחושות מעורבות: "אני משתדלת לא להיות אופטימית מדי, למרות שמשהו מרגיש שונה הפעם. אני מקווה שהחשאיות מסמלת כיוון חיובי. אני מודאגת מכך שאף אחד לא מדבר על אריאל וכפיר, הילדים היחידים שעדיין שם.
"רק עסקה תביא לנו ודאות על מצבם, ולכן ממשיכים לדרוש אותם מצד ישראל. אחרי 440 ימים המחויבות של ישראל צריכה להיות יותר מאי-פעם להחזרת כל החטופים במתווה שיהיה מסוכם מראש, שנדע מתי משתחרר החטוף האחרון. גם בציבור אני מרגישה את זה, אני חושבת שיש יותר מוכנות של חלקים רחבים יותר בציבור לפשרות", היא אומרת.
"לא על חשבון הבן שלי"
בין המבוגרים נכלל גם סבו של דניאל ליפשיץ, עודד. "קשה לי להגיד מה אני מרגיש, הייתי יותר אופטימי כשהשיחות היו בשקט והצנזורה שמרה על זה", הוא מספר, "חשבתי שמשהו מגיע. עכשיו אני מבין שאנחנו תקועים על אותם הדברים מיולי. מה שקורה למשפחות זה נורא, סיוט. המשפחות כבר בקצה, גם החטופים, כל המדינה על הקצה, מחכים לראות מישהו יוצא מעזה בעסקה.
"ראינו את הדוחות שאומרים ש-93% מהעם מוטרדים בכל יום מהחטופים. כולנו במצב של טראומה. נראה שלסל הבריאות 2025 צריך להכניס את החזרת החטופים והחלפת ההנהגה. אנחנו צריכים להתחיל לענות על השאלה, מי ינהל את עזה? מאה חטופים יחזרו לארץ עם החייל האחרון, מי יחליף אותנו שם? אנחנו לא מוכנים שחמאס יהיה בשלטון. בעולם אומרים לסיים את המלחמה, אבל לא מציעים פתרון.
"כמה זמן סבא שלי יכול להחזיק? ניקינו לו את גינת הקקטוסים ומחכים שיחזור. מתי ארבל (יהוד - י"צ) תחזור? היא כמו אחותי הקטנה. כל אחד שיכול לחזור צריך לחזור, אני אהיה מאושר לראות כבר כל אחד ואחת".
מישל אילוז מחכה להביא את בנו גיא, שנרצח בשבי, לקבורה בישראל. "נשמח על כל חטוף שישוב, אבל צריך עסקה אחת", אומר אילוז. "אנחנו רוצים שהעסקה תדבר גם על השלב האחרון, שבו החטוף ה-100 מגיע הביתה. אנחנו לא רוצים עסקה של מחווה של ביבי לטראמפ, וגם לא שסמוטריץ' יעשה בנו שימוש ציני ויגיד שהעסקה הזאת תשאיר חללים בשבי. שיפעיל את הלחץ שלו לעסקה כוללת.
"האתוס הישראלי נשבר, החברה שלנו מדממת מהעורק הראשי. בלי שהם יחזרו לא יהיה פה מוסר, זה לא מה שחונכנו עליו. הבן שלי חלל חטוף בעזה, אחותו היא מצטיינת חיל הרפואה ומשרתת ביו"ש, והיא הגאווה שלי. הבן הקטן התחיל להתאמן לגיבושים לסיירות. זה החינוך שאני מעביר לילדים שלי, אבל איך אני אשלח אותם לצבא של מדינה שתשאיר אותם בעזה?"
הוא מוסיף: "אני מפחד פחד מוות שהבן שלי לא יחזור לעולם. אני לעולם לא אמנע ממשפחה להיפגש עם היקרים שלה, אבל אני לא מוכן שהפעימה הראשונה הזאת תבוא על חשבון מתן צנגאוקר או עומר שם טוב או מי שיהיה בפעימה הבאה, וגם לא על הבן שלי".
"כאילו לא התקדמנו"
גם בנו של חגי אנגרסט, החייל מתן, לא נכלל בחטופים שאמורים לשוב בפעימה הראשונה. לדבריו, "אנחנו מתרגשים ומלאים בתקווה, אבל מצד שני אנחנו למודי אכזבות. אנחנו יודעים שזה לוקח זמן, מהחתימה ועד השחרור. הלוואי שהם יהיו כולם יחד, אבל זה לא מסתמן ככה. אנחנו אנשים אופטימיים ומקווים שיקרה נס, אבל צריכים לשמור על עצמנו ולא לפתח יותר מדי ציפיות. אני מפחד מאוד שהתהליך ייעצר, שתהיה איזו הפרה מאחד הצדדים והגברים הצעירים והחיילים ייתקעו שם. אבל אנחנו חייבים להתחיל תהליך, זה הזמן לעשות הכול כדי להביא אותם.
"חייבת להיות הפסקה של המלחמה, אנחנו יודעים שבלי זה מתן לא יחזור והשרשרת של השחרורים לא תמשיך. אבל זה יקרה, ואנחנו נחבק אותו. ניכנס איתו לקריית ביאליק, כל העיר תהיה דגלים ושמחה ענקית, כולנו מפנטזים על זה. וגם אז, אנחנו נמשיך במאבק. עד שכולם יהיו בבית, 100 מ-100".
ירון אור, שבנו אבינתן חטוף, מתאר כי "יש תחושה של דז'ה-וו באוויר. השיח על מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו חזר: עסקה חלקית קטנה. מדברים על זה שצה"ל יעזוב חלק מהעמדות, את ציר פילדלפי שאנחנו מפחדים שיבריחו ממנו חלק מהחטופים. כאילו לא התקדמנו לשום מקום. ציפינו שההצלחה בלבנון, באיראן, תגרום לכך שאנחנו נכתיב לחמאס את התנאים. ראש הממשלה מוקף באנשי צבא ומודיעין שנכשלו כבר ב-7 באוקטובר. אלה שאמרו שאי-אפשר להכריע את חמאס, הם אלה שממשיכים ללוות אותו ואת המו"מ.
"אנחנו בקשר עם ראש הממשלה כל הזמן, הוא אומר לנו שהוא מנסה להוציא את מי שאפשר ומתפשר על מה שנותנים", אומר אור, "אז אם לא הגענו למצב שחמאס מוותר, אנחנו חייבים להמשיך ללחוץ. לא להשאיר אף אחד מאחור. יש בי פחד איום. דווקא בתקופה האחרונה, כשכולם היו באופוריה שהנה הצלחנו להתגבר על מערכות מאוד כבדות, דווקא אז אנחנו, משפחת אור, נכנסנו לחרדה כבדה, כי מדברים על להשאיר אותם מאחורה. בסופו של דבר, גם פורום תקווה שאני חלק ממנו וגם מטה החטופים, אנחנו מסכימים בדעותינו - להחזיר חלק זה אסון".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.12.24
