"ישראל וחמאס קרובים מאי פעם לעסקה ושני הצדדים פועלים באמת, או פועלים כאילו, אבל פועלים תחת דד-ליין – כניסתו של טראמפ לבית הלבן". במילים הללו תיאר בכיר ישראלי הבקיא במשא ומתן את מצב העסקה. "בכל מקרה", הוא אומר, "בין אם מדובר באילוץ אמיתי או מדומה, נראה כי המכנה המשותף לכל הצדדים המעורבים הוא שהגיע הזמן, שצריך לגמור עם זה".
לדבריו, למרות ההבנות הללו – יש עדיין מחלוקות לא פשוטות שנוגעות בעיקר לזהות המשוחררים ומספרם, מבין החטופים שבשבי חמאס או המחבלים שבכלא הישראלי. "הפערים לא קטנים, והם הרבה יותר משמעותיים מהפערים שעוד נותרו בעניינים אחרים. אחרי שהמסגרת תסוכם סופית, יגיע דיון מעייף מאוד, ולא של שעות או ימים ספורים, באשר לשמות של האסירים שישוחררו. ואז, ורק אז, אפשר יהיה לסגור. זה לא מיידי, לא עניין של ימים, אלא שבועות, לכל הפחות ספורים. כשזה ייצא לפועל, צריך לזכור את העצב והדאגה – אלו שיוותרו מאחור, ואת השמחה – כי כל אחד שמשתחרר כאילו הצלנו עולם ומלואו".
הצהרת משפחות חטופים בת"א, השבוע
(צילום: עידו ארז )
חזרתו של המשא ומתן
אם תיחתם העסקה, כל צד יגיד בוודאי שהשני התקפל. לאלה וגם לאלה צריך להזכיר שישראל וחמאס היו קרובים מאוד לעסקה אפשרית, כשרוב ההדורים יושרו בכוח בלחץ המתווכות עוד ב-3 ביולי, עם מסירת "המתווה הקטארי" ‑ המסמך המקיף האחרון שהוחלף בין הצדדים. כבר במסמך הזה הושג ניסוח שנראה היה ששני הצדדים יכולים לחיות איתו בשלום. חמאס ראה במתווכות ערבות לכך שהמשא ומתן על השלב השני של העסקה, בואכה הפסקת האש, יקרה. ישראל ראתה במסמך הזה נקודת יציאה למקרה ותחליט לחזור להילחם, וחשוב יותר – הסבר עבור ראש הממשלה לסיעות הימין הקיצוני שהוא בכלל לא מתכוון ללכת לשלב השני, אלא להילחם עד הניצחון המוחלט.
אז, כמו עכשיו, ישראל לא הייתה בכלל במרכזי הערים בעזה, ואי-אפשר לסגת מהמקום שבו לא נמצאים. כבר אז נכתב בראש ההסכם כי מטרתו היא סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מעזה. כבר אז דובר על עסקה חלקית, שתכלול שחרור נשים, ילדים, גברים מעל גיל 50 וחולים, וכבר אז המתווה לא כלל שום דבר עם תוכן על "החלק השני" של העסקה, זולת כמה שורות על כך שיהיה חלק שני. אבל אז ישראל הוסיפה ערמת מכשולים משלה, וחמאס משלו, והמשא ומתן נקטע.
השינויים האזוריים, בידוד חמאס ועלייתו הקרובה של טרמאפ שינו את המצב. מוחמד סינוואר (שירש את מנהיגות אחיו בדרום הרצועה) והמנהיג המקביל לו בצפון, מוסיפים לנקוט בגישה קשוחה שמתחתיה דאגה לעצמם, בזמן שהם נכתשים תחת הצבא הישראלי. "הם, כמו סינוואר המת, חיים את הטראומה – שישראל חזרה ללחימה עם פיצוץ הפסקת האש בנובמבר", אומר בכיר באחת המדינות המתווכות. "הם מאמינים שנתניהו רוצה עסקה הומניטרית ויהיה מוכן לנטוש את האחרים".
הבכיר המשיך: "במשך חודשים ארוכים של משא ומתן, יחיא סינוואר בתחילה התעקש שהוא רוצה להתחיל בהפסקת אש מוחלטת וסופית, אחר כך הם ירדו לניסוח קצת מתחכם שאומר שהפסקת האש תימשך עד חתימת ההסכם על החלק השני, כלומר הפסקת האש הזמנית תהפוך קבועה. הם ירדו גם מזה, בלחץ הנהגת החוץ של חמאס שנמצאת תחת הלחץ של הקטארים והמצרים. עכשיו הם רוצים לשחרר כמה שפחות חטופים בעסקה הזו כדי שיהיה לישראל 'כדאי' להמשיך לעסקה הבאה".
ומכאן הוויכוח החריף שנותר בין הצדדים על מי יוגדר כחולה וייכנס למסגרת העסקה ההומניטרית. יש הסכמה שמתוך כ-50 החטופים, שככל הידוע נותרו בחיים, ישוחררו נשים (לפי דיווחים – כל הנשים), ילדים וגברים מעל גיל 50. חמאס רואה בכל הגברים שמתחת לגיל 50 "חיילים", למרות שרק מקצתם היו חיילים בשירות בעת שנחטפו. הוויכוח הקריטי מאוד, אם כן, הוא על אם וכמה מתוך הגברים שמתחת לגיל 50 יוגדרו חולים.
מיהו חולה? כמה חולה צריך להיות כדי להיחשב לנזקק לעסקה הומניטרית? ומה זה אומר לגבי חיילים שסובלים מקשיים או מחלות? האם גם הם, שאותם חמאס רוצה לשמור לסוף, יוכלו להשתחרר? ופה יש פערים בתוך חמאס. חלק אחד אומר – חייבים להקל את הלחץ הבינלאומי עלינו ולכן צריך להתגמש. חלק אחר אומר – חייבים לשחרר כמה שפחות כדי שיהיה לישראל אינטרס להמשיך בהפסקת האש, שעכשיו נמצא לה שם שמקובל על שני הצדדים – sustainable ceasefire – ולחתום על העסקה השנייה.
רק לאחרונה מעזים גורמים בכירים במערכת הביטחון להגיד שפיצוץ הפסקת האש הראשונה, בנובמבר אשתקד – גם אם היה חלקית באשמת חמאס – היה טעות
סוגיית שחרור האסירים
הוויכוח השני המהותי והמסובך עד מאוד נוגע לאסירים הפלסטינים ולקטגוריות השחרור שלהם. ראש השב"כ, רונן בר, שאחראי בעצמו על ערוצי קשר של המשא ומתן, עוסק כבר שבועות ארוכים בניתוח והכנת הרשימות של האסירים האפשריים לשחרור, זאת תוך כדי שגורמי הביטחון השונים מביעים את דעתם לגבי המסוכנות של המועמדים האפשריים. אם הם עוברים סף מסוים, עולה השאלה לאן לשחרר אותם – לגדה, לשטחים או לטריטוריה אחרת.
עניין נוסף הוא שלישראל, לפי טיוטת ההסכם, יש אפשרות להטיל וטו על מספר מסוים של אסירים. המשמעות בפועל היא שחמאס יודע שהוא לא יקבל בסיבוב הזה את האסירים הכי חשובים מבחינתו – הכי מתועבים ומסוכנים מבחינתה של ישראל. בקטגוריית המסוכנות מסתכלים קדימה, אבל יש גם הסתכלות אחורה – האם יש לאסיר דם ישראלי על הידיים, בן כמה הוא, כמה שנים ישב בכלא ועוד.
בטיוטה של המתווה הקטארי מ-3 ביולי נותרו שני סעיפים שנוגעים בשאלות הללו – ומציגים פער משמעותי בין הצדדים, אבל לא כאלה שאי-אפשר היה לפתור. בסעיפים הללו יש אבחנה ברורה בין אסירי עולם לאסירים "רגילים". חמאס ראה שנתניהו מערים קשיים מלאכותיים, והחליט להערים קושי משלו והודיע שמבחינתו כל האסירים עשויים להיות אסירי עולם, מה שמשנה כמובן את כל מבנה השחרור.
השורה התחתונה היא שניסוחים מעורפלים בכוונה ורצון של כל הצדדים להתקדם (אם כי לא בכל תנאי) מביאים אפשרות לשינוי. אבל העסקה עצמה, "השלב ההומניטרי", עדיין לא כאן, וקשה לראות אותה מתרחשת לפני סוף השנה.
פיצוץ העסקה בנובמבר
גם אם תצליח ותצא לפועל, העסקה עדיין חלקית ומותירה רבים, וחיים, מאחור. רק לאחרונה מעזים גורמים בכירים במערכת הביטחון להגיד את מה שנכתב כאן כמה פעמים – שפיצוץ הפסקת האש הראשונה, בנובמבר אשתקד, גם אם היה חלקית באשמת חמאס, היה טעות.
אל"ם דורון הדר, מפקד צוות המו"מ המטכ"לי שהתראיין ב"7 ימים" בחודש יוני, התייחס לכך: "לדעתי, חמאס הערים קשיים שחלקם היו אותנטיים, ולנו אצה הדרך לחזור להילחם". רק כעת מוכנים לא מעטים לומר שלא כל ההפרות היו בצד של חמאס. בכל מקרה, אומרים אותם בכירים, ישראל לא הייתה צריכה לחדש את הלחימה.
"כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", אומר הבכיר שצוטט בתחילת הכתבה, "וניתן היה להציל הרבה יותר מנפש אחת. חשוב מאוד שנזכור את זאת כעת, בשלבים האחרונים של העסקה הזו, ובמיוחד שאסור לנו להפסיק עד שכולם יגיעו הביתה".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
