"אם אבא לא רצה לבוא לעזה, אז אולי הוא יכול לבוא הביתה?". כששואלים את רוני מירן, רק בת שלוש, על אבא שלה עמרי, שחטוף בעזה כבר 441 ימים – היא משיבה בשאלות. "מתי הוא יבוא? אולי בסוכות? אולי הוא יחזור בחנוכה? אני דמיינתי במיטה שלי שאבא יבוא אלינו אחרי שהוא יחזור מעזה. הוא כבר המון זמן לא איתנו, אבל אני רוצה לעשות לו טוב בלב, ושהוא יחזור, ולשלוח לו הרבה לבבות".
לישי, אשתו של עמרי מירן, בשיחה עם ynet, לפני כחודש
( צילום: ירון ברנר)
עמרי נחטף מבית משפחתו בנחל עוז, לעיני אשתו לישי ושתי בנותיו – רוני שהייתה אז בת שנתיים ועלמא התינוקת בת חצי שנה. "עלמא מכירה את עמרי רק מפוסטרים, מתמונות, מהסיפורים של רוני", מספרת לישי. "היא מבקשת לראות אותו, היא קוראת לו אבא עמרי, ואם שואלים אותה מי אוהב אותה הכי בעולם אז היא אומרת שאמא, אבא ורוני. היא מבינה שהוא חלק מהמשפחה, אבל לא עד הסוף. לאחרונה היא התחילה להגיד שאבא עמרי בעזה, כי כשהיא שואלת איפה הוא, רוני עונה לה ישר שבעזה".
"רוני זוכרת המון דברים מעמרי, היא שואלת כל בוקר וכל לילה מתי אבא יבוא, ומסבירה שעבר כבר המון זמן", הוסיפה. "בהתחלה רוני אמרה שאבא הלך לטיפול, כי הוא מטפל בשיאצו, ואחרי כמה ימים היא אמרה שהוא בטיול כי כבר עבר יותר זמן. אחרי שבוע וחצי היא אמרה שאבא הלך לאיבוד, וזרמנו איתה, כי אבא הלך לאיבוד".
לדבריה, "לא לקח הרבה זמן והיא נזכרה שלקחו את אבא. היא שאלה לאן לקחו אותו וכבר לא היה לנו איך להתחמק, הסברנו לה שאבא הלך למקום שקוראים לו עזה עם האנשים הלא נחמדים. שהם לקחו אותו, והוא מאוד רוצה לחזור אלינו אבל לא יכול. היו שאלות גם איפה זה עזה, ושאני אראה לה את הכיוון".
"אני רוצה לאסוף עם אבא עמרי עלים בשקית ואז להדביק אותם", מבקשת רוני, "אני רוצה לאכול עם אבא פיצה, אני רוצה ללכת לטיול עם אבא, אני רוצה לעשות שטויות עם אבא, הכי אני אוהבת לעשות צחוקים ושטויות עם אבא. אבא עובד על טרקטור. נכון אבא ייקח אותי עוד פעם על טרקטור? עם כל הגן כמו בגן רימון? אני רוצה לראות את אבא באמת, ולדבר עם אבא באמת, ואני רוצה שאבא יראה אותי גדולה, אני חושבת על אבא כל הזמן".
"מאות ימים שאנחנו עומדות מול חוסר ודאות, תקווה, פחד ואכזריות שאין לה הגדרה. הבנות שלי אמיצות – חזקות מול עולם אכזרי שלא מאפשר להן לפגוש את אבא שלהן"
לישי סיכמה: "מעבר לכל קטגוריה מגדר או גיל, עמרי הוא אבא, יש לו שתי קטנטנות שהפעם האחרונה שהן ראו אותו הייתה שהוא נלקח אל מול עיניהן. צריכה להיות עסקה כוללת. מאוד קשה לנו, כמבוגרים, אז אנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו איך זה לילדים. אין הומיניטרי פחות או הומיניטרי יותר אחרי כל כך הרבה ימים. אנחנו כאומה, כעם, כמדינה, צריכים לשים לנגד עינינו את הילדים ואת דור העתיד".
גם במשפחת דקל חן מחכים לאבא, כבר יותר מ-14 חודשים. "אבא שלי הוא שגיא והוא חטוף", מסבירה בר (7 וחצי), בתו של שגיא שנחטף מניר עוז. "הוא חמוד ואבא ממש טוב. הוא אוהב ללכת עם חולצות קרועות וכל הזמן הולך יחף. אבא שלי עובד בקולומבוס, זאת מכולת בתוך אוטובוס. אני אוהבת ללכת איתו לשם כי כיף שם ואפשר לאכול ממתקים. אבא ממש אוהב אוטובוסים, הוא אוהב לתקן אותם ולסדר אותם ולעשות מהם דברים מגניבים וטובים בשביל אחרים".
אבא של בר נחטף בזמן שאמא אביטל הייתה בהריון עם אחותה הקטנה. היום שחר כבר בת שנה, וגלי האחות האמצעית בת שלוש וחצי. "אני לא כל כך עוזרת לאמא כמו אבא, אבל לפעמים כשגלי בוכה אני מביאה לה משהו מתוק ועוזרת לה", הוסיפה.
"אני חושבת על אבא כל הזמן, הרבה פעמים כשאנחנו בנסיעות באוטו", מספרת בר. "אנחנו אוהבים לנסוע ביחד, גם בטרקטורון בקיבוץ, ובטח עכשיו בעזה הוא לא יכול לנהוג. אני חושבת שהוא עצוב, ושאנחנו מתגעגעות אליו. אולי הוא לבד? אבא הבטיח לי שהוא יבנה לי ג'קוזי על הגג, אז הוא חייב לעשות את זה כי הבטחות מקיימים, גם אמא יודעת. אני מחכה שהוא יחזור, שאני אראה לו את החדר שלי".
אביטל, אשתו של שגיא, אמרה: "אנחנו כבר מאות ימים עומדות מול חוסר ודאות ענקי, תקווה, פחד ואכזריות שאין לה מילים או הגדרה. הבנות שלי אמיצות – חזקות מול עולם אכזרי שלא מאפשר להן לפגוש את אבא שלהן. בכל יום הן פוגשות מציאות אכזרית שבה אבא נמצא בידיים של אנשים רעים שלא אוהבים אותו, לדבריהן, ועם התחושה הזאת צריכות לקום וללכת לבית הספר, לגנים, לחוגים".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
