השעה מעט אחרי 2 בלילה, ביום שבת בתחילת חודש פברואר ביישוב הקהילתי-דתי רתמים שבנגב. חברי כיתת הכוננות הוזעקו לאירוע חדירה ביישוב, לאחר ששלוש דמויות עברו את הגדר והחלו להתקדם פנימה. הם נעצרו כמעט מיד. השלושה נאזקו באזיקונים, כאשר אחד מהפורצים, ג'ומעה אל-דנפירי (18) ניסה, כך לטענת חברי כיתת הכוננות, לתקוף את אחד מהם. א"א, כפי שהוא מכונה על ידי פרקליטות מחוז דרום, יורה בו שלושה כדורים בעורפו. מנקודה זו ואילך מתקיים קרב גרסאות שניטש כבר עשרה חודשים וסופו לא נראה באופק.
הימים הם ימי פוסט-7 באוקטובר - רוב הגברים ברתמים גויסו למילואים, והמתח והחשדנות נישאים באוויר. אחת מנקודות המחלוקת בפרשה נסובה סביב שיחת הטלפון בין אחד מחברי כיתת הכוננות לבין מוקד 100 של המשטרה. התמלול, שהגיע לידי ynet ו"ידיעות אחרונות", מעלה תהיות לגבי התנהלות חבר כיתת הכוננות, א"א, ביחס לנטרולו של אל-דנפירי.
השיחה שמעלה סימני שאלה
בשעה 2:16 התקבלה שיחה במוקד 100. על הקו אחד מחברי כיתת הכוננות. "כן. אנחנו עצרנו אותם. אני מבין", הוא אומר למוקדנית, וזו מעלה את אחד השוטרים כעבור זמן קצר בשיחה נוספת.
בפרקליטות ראו בשיחה של חברי כיתת הכוננות למשטרה הוכחה לסכנת החיים שחש א"א, שכן ברקע הוא נשמע אומר "הוא תקף אותי". מנגד, אביו של אל-דנפירי, ג'מיל, טוען כי מההקלטה ניכר שבנו לא היווה איום, משום שבתחילה נאמר בהקלטה כי "הוא בא לברוח". לדבריו של ג'מיל, בנו הוצא להורג.
בחקירתו במשטרה סיפר א"א, "מבחינתי אני ניטרלתי את האיום שמהווה סכנה לחיים שלי, ואני במיינד שלי הוא ניסה לברוח. הוא בא לברוח מהאיזוק. הוא לא ילד טוב. הוא התנגד כשמחכים לשוטרים בעצם. מזל שאמרתי שהוא תקף אותי".
"שכב עם הפנים לכיוון הקרקע"
סמוך לשיחת הטלפון שהתקבלה במוקד 100, התקבלה הקריאה למד"א בשעה 2:21. בשעה 2:45 צוות מד"א הגיע למקום, ובשעה 2:49 הם פינו את אל-דנפירי תוך כדי פעולות החייאה כשהוא במצב אנוש לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. בשעה 3:13 הוא הגיע למרכז לרפואה דחופה (מלר"ד), אך בשעה 3:20 נקבע מותו.
חקירת הירי הוטלה על תחנת שגב שלום, אך כעבור כחודש התיק עבר לידי ימ"ר נגב, לאחר ביקורת ציבורית. גרסת חברי כיתת הכוננות לפיה הפורץ קרע את האזיקון, שלף סכין וניסה לתקוף את א"א העלתה לא מעט סימני שאלה.
ב-4 בספטמבר החליטה הפרקליטות לסגור את תיק החקירה נגד א"א בשל חוסר אשמה. פרקליטות מחוז דרום קבעה שהוא פעל מתוך הגנה עצמית.
לפי הממצאים של הנתיחה לאחר המוות, שכתבה ד"ר מאיה פורמן, לא נתגלו סימני ירי משניים סביב פצעי כניסת הקליעים. כלומר, לא הצמידו את הרובה לראשו. "הימצאות בוץ בפנים ובקדמת החולצה בבדיקתו בהבאתו למוסדנו, וחול בחלל הפה, בדרכי הנשימה העליונות ובוושט, כפי שנמצאו בנתיחה, עשויים להתיישב עם שכיבה של המנוח על הקרקע כשפניו לכיוון הקרקע".
עורך דינו של ג'מיל, אבי חימי, מסר כי "מהדוח עולה שהיורה לא היה צמוד לג'ומעה. כי אין שרידי ירי. הוא עמד מטר-שניים ממנו. אין חולק שג'ומעה שוכב על הקרקע, עם הפנים לכיוון הקרקע. במצב שהוא שוכב על הקרקע, ונניח אמר לחבר כיתת הכוננות בוא תתקרב אליי, איזו סכנה נשקפת ממנו? למה היה צריך לירות לו שלושה כדורים לכיוון הראש? זה לא מידתי ולא הגיוני. זה לא עומד במבחן סכנת חיים".
סניגורו של חבר כיתת הכוננות א"א, עו"ד עידן שני, בחר שלא להגיב לכתבה.
בינתיים, כל צד עושה שימוש בראיות ובעדויות כדי לתמוך בגרסה שלו. אביו של ג'ומעה טוען כי אלה מוכיחות את אשמתו של א"א וכי מדובר בהוצאה להורג, ואילו בפרקליטות דווקא רואים בכל אלה ראיות מזכות. אילו היה אזוק בעת הירי היו מופיעים על פרק ידיו סימנים, והעובדה שצעק כי הוא הותקף מחזקת את גרסתו. ג'מיל מנגד תוהה מדוע הדבר הראשון שקרא א"א היה שג'ומעה בורח, וכי מדובר בהוכחה שבנו לא תקף אותו ולא הייתה סכנה לחייו.
א"א עומת עם השיחה למוקד 100 בחקירתו, ובתחילה הכחיש שהוא זה שנשמע בהקלטה. "מישהו צועק הוא בא לברוח. אני חושב. תשמיע לי את זה רגע שוב. שלי לא בא לברוח. אין לי שום שאלה", אמר בחקירתו. אז, הוא נשאל פעם נוספת וכבר לא היה בטוח. בהמשך הודה שהוא זה שנשמע בהקלטה אומר שג'ומעה בורח. "אני אמרתי הוא תקף אותי. בגלל זה אני חושב שצעקתי משהו שאולי הלפני זה אני. אני יודע שצעקתי הוא בא לתקוף ואז יריתי ואמרתי הוא תקף אותי. כנראה שאמרתי שהוא ניסה לברוח, כי בראש שלי הניסיון תקיפה זה ניסיון לברוח".
בפרקליטות החליטו כי בכל זאת עומדת לא"א טענת ההגנה העצמית. "פעולתו בוצעה בעת חירום ובלחץ עצום, כשלרשותו שבריר שנייה להחליט אודות אופן תגובתו לאירוע, שהינו בגדר סכנת חיים", הסבירו. את ג'מיל האב זה לא משכנע. "אני רוצה שפרקליט המדינה יורה על הגשת כתב אישום נגד מי שרצח את הבן שלי", אמר. "לא אעצור. עד שהצדק ייצא לאור. הייתה שם חקירה רשלנית", הוסיף.
מכפר רתמים נמסר: "החלטת הפרקליטות מדברת בעד עצמה. חבר כיתת הכוננות פעל מתוך הגנה עצמית, בעת חדירה ליישוב בעיצומה של המלחמה. בזמן ש-90 אחוז מהגברים ביישוב היו מגויסים לחזיתות השונות, כיתת הכוננות פעלה להגן על המשפחות ופעלה כפי שמצופה".
