1. את דוד פגשתי לראשונה בדרום. באתי להופיע בפניהם בתחילת המלחמה. הם ישבו בתקומה שבנגב. המג״ד שהזמין אותי איבד את גיסו בקרבות ונשאר להילחם, אז האם אפשר לסרב להזמנה של אדם כזה?
דוד הוא קב״ן במילואים. השבוע פגשתי אותו שוב, הוא מטפל במרכז יעלים עין יעל שליד ירושלים, אחד מעשרה מרכזים שהוקמו כדי לטפל בלוחמים פוסט-טראומטיים. יעלים עין יעל הוא מקום מרגיע ומיוחד, אי של שקט בעולם רועש. פגשתי שם פצועי חרבות ברזל שעובדים בחווה, אחרים שעושים פעילות שיקומית עם סוסים, ואפשר גם מדי פעם סתם לשבת על ספסל ולעשן רפואי, אם זה מה שמרגיש נכון. אבל המטרה היא כן לעבוד.
דוד מסביר לי שיש לנו לפעמים מחשבה שצריך לעטוף אותם בצמר גפן, ולשלוח אותם לאיזה מלון חמישה כוכבים שיתפנקו. אבל זה לא מדויק. חשוב יותר לתת להם כלים. לחזק אצלם את חוויית המסוגלות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
2. אני מדבר איתם. לוחמים מתוקים, רגישים וגיבורים. אחד הקשיים שלהם זה שהפציעה שלהם שקופה. לא רואים אותה. במקרים רבים גם לא מבינים אותה. הם נדרשים ללמוד מחדש את גבולות הגזרה של עצמם. למצוא את המקום שלהם בתוך החיים. גם המשפחה שלהם צריכה להתמודד עם האתגר. אחד מהם מספר לי ששמע את בנו בן ה-11 אומר לחבר שלו: אני לא יכול לבוא לשחק אצלך, כי אבא שלי צריך אותי. זה ריגש אותו, אבל גם העציב אותו מאוד. חלקם צעירים כל כך שאיבדו חברים רבים כל כך. בחור בן 21 מגולני מספר לי שמכל המחלקה שלו נותרו ארבעה. זה פשוט שובר לב: איך אפשר להתמודד עם החיים, כשכמעט כל מי שהתגייס איתך והיה איתך בטירונות נהרג?
אבל בעין יעל יש תקווה. הלוואי והלומי הקרב ימצאו שם מזור.
חשוב לי לשבח את אגף השיקום, ששינה את המערכת לחלוטין מאז פרצה המלחמה והתברר גודל האירוע. התחושה היא באמת שקודם כל נותנים, ורק אחר כך בודקים. זה לא זמן לוועדות ארוכות. לבירוקרטיה. חשוב מאוד גם לחזק את אנשי הטיפול המדהימים ואת הלב הגדול שלהם. יש הרבה טוב בעם שלנו. הם נמצאים שם עם הלוחמים שלנו, שאולי פיזית שבו מהקרב, אבל במידה מסוימת נשארו שם. והם כל כך רוצים שנבין אותם. שנכיר בהם. שנחבק אותם.
3. אנחנו מתיישבים במעגל. אני רוצה שינסו להסביר לי מה אני לא מבין. אני מבקש מהם להשלים באופן אסוציאטיבי את המשפט "פוסט-טראומה זה…" ורושם את התשובות המדהימות שלהם. להיות עם פוסט-טראומה זה להרגיש שאני נושם אבל לא חי, אומר לי אחד. והתשובות ממשיכות: זה להיות לצד הצל של עצמך. זה לחיות ברכבת הרים. זה להיות חי, אבל מת מבפנים. אני מרגיש שאני מסתובב עם משקולת. זה לאכזב את עצמך והכי קרובים אליך כל הזמן. זה להרגיש שמשהו יקרה תכף והכל יתפוצץ. זה להיות תקוע בבית אבל לא להצליח לצאת ממנו. זה פול גז בניוטרל. זה להרגיש שהחיים ברחו לך ואתה רודף כל הזמן, מנסה להדביק את הפער, אבל כולם מתקדמים.
ביקשתי מהלומי הקרב להשלים את המשפט "פוסט–טראומה זה…" התשובות היו מצמררות: זה להרגיש שאני נושם אבל לא חי. זה להיות לצד הצל של עצמך. זה לחיות ברכבת הרים. זה להיות חי, אבל מת מבפנים
4. לא רק בעין יעל הייתי השבוע, אלא גם בשיבא. כל ביקור שם מציף את הלב. אני בוחר להגיד הפעם משהו על אהבת אחים: הוד שמואל כהן נפצע בראשו בלחימה בעזה. פגשתי אותו בשיבא. הוא הראה לי תמונה מתחילת אשפוזו, שבה רואים את אחיו הקטן מורי משקה אותו במים באמצעות קשית. ראיתי מראות רבים כאלה במחלקות השיקום. אחים שהפכו למטפלים. שמרגע הפציעה התייצבו ולא משו ממיטת אהובם.
אגב, מורי כהן, האח הצעיר, משרת בתותחנים. באירוע שבו נפצע אחיו הוד, הוא והכוח שלו נתנו אש לחילוץ. מבלי לדעת, הוא השתתף בחילוץ אחיו הפצוע והיה חלק מהצלתו. הוד הגיע לבית חולים ולא דיבר בהתחלה. השבוע כבר סיפר לי בפירוט על הפציעה. הרסיס עדיין נעוץ בראשו, אבל גם התקווה והכוח. משפחה של גיבורים.
אבל יש אתגר למדינה. עידו המתוק, אחיו של רעי עידן, קצין שאיבד את רגליו ונמצא גם הוא בשיקום, הוא לוחם בעצמו שפגשתי בעבר בשטחי כינוס, בטרם נכנס לעזה. עידו מנסה לקדם את הנושא: הכרה בכך שהחיים שלהם, האחים, נעצרו. רעי ועידו הם שני אחים. משפחה קטנה וחזקה. מרגע שרעי נפצע, עידו שם. לא עובד, לא לומד. סועד את אחיו. לא משנה כמה אנשי צוות רפואי יקיפו את רעי - הוא זקוק לאחיו. ואח שלו לא יכול להיות במקום אחר.
משרד הביטחון והצבא, שכאמור בנושא הזה מתפקדים בצורה מעוררת כבוד מאז 7 באוקטובר, צריכים להגדיר זאת כאתגר הבא שלהם: האחים ובני המשפחה. כשחייל נפצע ונכנס לחודשים של שיקום, לא רק חייו נעצרים. נעצרים גם חייה של המשפחה. יש סיוע שהמשפחות מקבלות, אבל זה עדיין לא מספיק.
5. לסיום, משהו מרגש ומתוק שיזם יוחאי בדלוב, גולנצ'יק מגדוד 13 שנפצע אנוש בעמוד השדרה בשג'עייה לפני כחמישה חודשים. יוחאי, בחור מקסים עם המון רוח ויוזמה, לא נותן לפציעה להגדיר אותו. הוא הפיק מדבקת נכה מיוחדת לפצועי צה"ל, לעודד את רוחם ולסמן לכולם שברכב הזה יושב מישהו מיוחד שצריך להצדיע לו.
הוא ביקש שאודיע כי מי שיש לו בן משפחה עם תו נכה שנפצע במלחמה, מוזמן להגיע אליו למחלקת שיקום נוירולוגי בתל השומר ולקבל מדבקה. מדבקה וחיבוק.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24
