ב-7 באוקטובר איבדנו את חופש הבחירה. זה לא היה הדבר היקר ביותר שאיבדנו באותו יום, אבל היעדרו מלווה אותנו מאז כצל. 100 החטופים שנותרו בעזה הם דוגמה מוחשית, זועקת, לחופש הבחירה שאבד, אבל הם אינם יחידים.
מה שהתחיל כמלחמת אין ברירה, קודם בעזה ואחר כך בצפון, הפך למלחמת אין-קץ, מלחמה כמשאת נפש, כאידיאולוגיה. הצבא התאושש והתעשת, בצפון גם הגיע להישגים אסטרטגיים, אבל במקביל נחלש מאוד בזירה הפנימית. האיזונים והבלמים שאפשרו שיח חופשי, כן, בין הדרג הצבאי לפוליטי הופרו. גם בצבא איבדו את חופש הבחירה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק לרשומים:
9 צפייה בגלריה
המילים של 2024 - בתמונה
(צילום: גיל נחושתן, שלו שלום, אלכס קולומויסקי, יאיר שגיא, AP, אורן אגמון, Reuters, דובר צה"ל, דוברות הנשיא)
הממשלה התאוששה בדרכה. שלוש מטרות היו אמורות להתגשם ב-2024: החזרת החטופים; הקמת ועדת חקירה ממלכתית; הקדמת הבחירות. מיד לאחר אסון 7 באוקטובר הן היו מקובלות על רוב מכריע בציבור. הממשלה הצליחה לסכל את שלושתן.
בחסות המלחמה קמה מחדש ההפיכה המשטרית. מבלי לשלם מחיר כלשהו על 7 באוקטובר, הפוליטיקה חזרה בצעדי און ל-6 באוקטובר, לחקיקה האנטי-דמוקרטית, להרס המוסדות, להטבות הסקטוריאליות, להכשרת ההשתמטות. חשבנו שהאחדות בחזית תגשר על הקרע בבית. בפועל, האחדות בחזית איפשרה את העמקת הקרע בבית.
ישראל ניצבת על פרשת דרכים. ממתינות לה כנראה הכרעה גורלית בחזית הצבאית, מול איראן, והכרעה לא פחות גורלית בחזית הפנימית. הזמנים מבקשים בחירה, ובחירה לא נראית באופק. גם מי שמצפה להכרעה בקלפי, אם לא בשנה הקרובה, בנובמבר 2026, עלול להתבדות. אם לא ניאבק על חופש הבחירה שלנו היום, הבחירות ב-2026 יוכרעו מראש, כמו בהונגריה, כמו בגיאורגיה. הכנסת תחוקק – היא כבר מחוקקת.
לאומיות היא מילה שעברה התעללות. היא מילה חשובה, קריטית. היא הרעיון שמאחורי הקמת מדינת ישראל. ההשראה של הרצל, ובוודאי של זאב ז’בוטינסקי. היא ההתחלה של העצמאות והגדרה העצמית היהודית בעידן המודרני. העיוות שלה יכול להיות גם סופם של הרעיונות החשובים האלה.
ביסודה הלאומיות היא תופעה מודרנית, שנובעת מתוך עולמות ההשכלה, הקדמה (“פרוגרס”!) והחילוניות. הלאום איננו קבוצה דתית או אתנית, אלא חובק אותם בזהות של קהילה, המבוססת במקום מסוים, סביב אופי וערכים משותפים. אלה הגדרות מאוד כוללניות. יש לאומיות אתנית, שנשענת גם על מרכיבים דתיים חזקים. ויש לאומיות ליברלית, שדוגלת בזכויות אדם, בחירות, צדק ושוויון לכל אזרח במסגרת הלאומית. הכוח העצום של לאומיות נעוץ בשילוב של שני סנטימנטים: חופש ופטריוטיות. בכך בחרו אבות הציונות .
זה גם שמה המקורי של תנועת הליכוד - תנועה לאומית ליברלית. ולא, לדוגמה, תנועה לאומית יהודית.
עזבו את ההגדרות. המילה הזו כל כך קריטית בגלל 7 באוקטובר. מחבלי חמאס שחצו את הגבול רצחו כל מי שנקרה בדרכם. יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים. זו הייתה פלישה נגד מדינת ישראל וכל אזרחיה. ומולם התייצבו אזרחיה ולוחמיה; סיפורי האומץ היו משותפים לאזרחים מכל הגוונים. זו הייתה הדגמה קיצונית של לאומיות מתגוננת בידי פולש אכזר. זו הייתה תזכורת שכל מי שחי בתחומי מדינת ישראל הוא אזרח, ולא רק כי הוא מטרה עבור אויביה. חוק הלאום הוא תזכורת לעיוות; להפיכת הלאומיות ללאומנות צרה. פטריוטיות וחופש הם מה שנמצא בסכנה חמורה אם ממירים לאומיות לשנאה. ההמרה המאוסה הזו נמצאת כל הזמן מסביבנו. אם לא תידחה, הלאומנות תהפוך לממאירה וסופנית.
אני נזכר ומזכיר במלחמה הזו לא אחת רעיון ששמעתי מרב מרמת הגולן, כשישבתי שבעה על אבא שלי בגיל 17. אנחנו אומרים בשבת פסוקים שמתחילים ב”שומר ישראל, שמור שארית ישראל”, וכשאנחנו מגיעים ל"ואנחנו לא נדע מה נעשה", נהוג לעמוד. מנהג של השל"ה הקדוש. ולמה נעמדים? כי כשלא יודעים מה לעשות, כדאי קודם כל לזוז קצת. לשנות. להשתנות. לנקוט פעולה.
מאז 7 באוקטובר לא באמת ידענו מה לעשות. איך אפשר להחזיק את הזוועות שראו עינינו? איך אפשר לחיות עם ההבנה שיש לנו ילדות שמוחזקות באכזריות במנהרות? איך אפשר לנשום ככה? הדבר היחיד שקצת עוזר זה לנסות להיעמד. לעשות טוב. להיות ראויים. הדרך היחידה להרגיש קצת תוחלת ותכלית בימים של "הותרו לפרסום" זה לקבל על עצמך לעשות מאמץ פנימי עמוק ואמיתי להיות ראוי לגבורה הזו של אלה שחירפו נפשם. להיות אדם יותר טוב. לעזור למישהו שזקוק עזרה. לראות את האחר. להיות ביחד.
מה שקרה לנו, קרה כי רבנו. כי היינו עסוקים בסכסוך פנימי עמוק. כי גרמנו לשונאינו להרגיש שזה הזמן, שאנחנו חלשים ומפולגים כל כך, שהם צריכים לתקוף. בכיר באחת מזרועות הביטחון, שמנתח במסגרת תפקידו את המחשבה של אויבינו, אמר לי שסינוואר לא רק חשב שיש לו הזדמנות לתקוף בגלל המצב הפנימי, הוא האמין שיש לו חובה לעשות זאת כי אללה למעשה יצר עבורו הזדמנות לתקיפה. זו לא הזדמנות אלא הכרח, ולכן גם פעל בלי איראן וחיזבאללה.
המסקנה הנגזרת בעיניי היא שלהיות ביחד, להיות טובים יותר, זה לא רק הדבר המוסרי לעשות, אלא גם הדרך הנכונה להגן על עצמנו: להיות ראויים.
הכל הופקר. כולם הופקרו. מתושבי העוטף ועד כלכלת ישראל. מהחטופים ועד יחסי החוץ ומעמד ישראל בעולם. מהמפונים ועד ההלומים. מהצבא הלא-מצויד דיו ועד הרחובות החמושים עד צוואר והמועדים לכל אירוע דריסה וחבלה. מהתחבורה מונעת היהלומים הפרטיים של מירי רגב ועד החינוך תקול ארגון המורים של רן ארז. מההכרה באחריות, או לפחות השתתפות כנה בצער, ועד הסקת המסקנות המתבקשות, או לפחות שתיקה חפוית ראש. מלשכת ראש הממשלה ועד חדר האוכל בבא"ח גולני.
הכל הפך הפקרות. כאוס. היעדר שליטה או אכפתיות או שניהם. לעיתים גרוע מזה: זדון.
במלחמת יום כיפור עוד דיברנו על "מחדל"; סוג של טעות, הערכה לא נכונה, משהו שאירע בשוגג ולא במכוון. במלחמת 7 באוקטובר אין לכם דבר מלבד כוונה; מהשרשת הקונספציה שלפיה חמאס מורתע ופמפומו במזוודות דולרים, ועד מסמוס עסקאות להחזרת החטופים – הכל נעשה בכוונת מכוון ובידיהם של אנשים ספציפיים.
זאת הפקרה. "הפקרה" היא פועל אקטיבי, אין בה שום דבר פסיבי או אגבי. כדי להפקיר צריך להחליט להפקיר, או לא לקבל החלטה – גם זו סוג של החלטה והפקרה, כידוע.
כשמפקירים מדינה, אוכלוסייה, חזון ותקווה – קשה לדעת מה תהיה התוצאה. ברמה הזו, ישראל 2024 הייתה ועודנה ניסוי אכזרי בבני אדם, בציניות ובציונות. האם חוזקו של המבנה הקיים יספיק כדי לשרוד את ההפקרה הגמורה ולהגיע בחתיכה אחת, איכשהו, לנמל מבטחים חדש? ימים יגידו. אבל ייתכן שגם הימים – והלילות – כבר הופקרו. ישראלים יגידו.
לפעמים אני נזכרת באישה שהייתי בדצמבר האחרון, וחושבת שהתנהגתי כאילו שאני על סמים, דלוקה כולי מרוב רצון טוב ואמונה שהכל עומד להשתנות. אני חושבת על כל הנאומים שנשאתי אז בפני אחי, בפני החברות שלי, ואיך לא התביישתי לדבר פתאום כמו א"ד גורדון או הרצל. דווקא אני, שעד אז הייתי ציונית בערך כמו דגל ישראל תוצרת סין ולא הפסקתי לפנטז על לעזוב את המדינה היקרה והצפופה הזו ולחיות בבית עם עץ תאנה בחצר ביוון. "אתן תראו", הבטחתי לחברות שלי, "אנחנו נקום מהשבר הזה פי מיליון יותר חזקים. החטופים יחזרו, אנשים נלחמו ביחד בצבא כתף אל כתף עם היריבים הפוליטיים שלהם, וגילו כמה שהעם הזה נפלא, למדנו את הלקח, ואנחנו נקים פה ישראל חדשה וטובה יותר". כן, השנה הזו התחילה כשאני בוערת כולי מהקוקאין הנפשי הכי חזק ומסוכן - תקווה, פשוט תקווה שלא עברנו את האסון הנורא הזה סתם. שהיה פה מין שיעור מאלוהים שכולנו נפנים.
אני אפילו לא זוכרת את כל עשרות רגעי ההתפכחות המכאיבים שגרמו לי להבין כמה טעיתי. אין לי ספק מה היה רגע השיא - כשראיתי שיותר ויותר אנשים לא מתביישים לקלל במילים הכי מרושעות את משפחות החטופים, ולחלקם גם לא הייתה בעיה לתקוף אותן פיזית. זה שבר לי לא רק את האמונה שאנחנו נצליח לקום מהשבעה הכי גדולה וכואבת בעולם, אלא גם את החלק החשוב הזה בלב שלי שתמיד האמין שאנשים הם טובים במהותם. איך אפשר להמשיך להאמין בטוב שבאדם, כשרואים איזה ראש ביצה יוצא מהמכונית שלו כדי לאחל לעינב צנגאוקר שאמן הבן שלה ימות בעזה? כשאת שומעת אנשים נורמטיביים מסביבך אשכרה מעיזים לטעון שההורים של פורום תקווה "בטח לא אוהבים את הילדים שלהם"? והריסוק הזה של התקווה רק התגבר כשראיתי את ההתנהגות של הממשלה שלנו. במקום לבנות ולתקן כמו שהייתי מצפה ממנהיגים שכשלו, הם בחרו להתמקד השנה דווקא בחוקים שכולם הריסה ופירוק. לפרק את התאגיד, להעיף קיבינימט את היועמ"שית, לקצץ בתקציב הטיפולים של ניצולי העוטף. זה ממש לא משנה מה הדעה שלכם מבחינה פוליטית, תסכימו שזה שובר לראות ממשלה שאובססיבית לפירוק, קיצוץ, פיטור, פילוג, דווקא בתקופה שבה האזרחים שלה כל כך זקוקים לריפוי עמוק ומאחה.
והיו עוד המון רגעים של התפכחות מאוכזבת, גם ברמה האישית, כי מהר מאוד גיליתי שכבר אין לי כוח להתנדב ולעזור לניצולי העוטף כמו שעשיתי בהתחלה, שאני חוזרת לחיי ואפילו מעיזה להתלונן על כמה קשה לי עם העבודה או עם הר הכביסות שלי כשיש מסביבי כל כך הרבה אנשים שהיו מוכנים לתת את כל האצבעות של יד ימין רק כדי לזכות ולכבס לילד המת שלהם שוב.
במילון אבן-שושן מוגדרת המילה התפכחות ככה: "התעוררות מתפיסה מוטעית או מגבילה". בסדנאות של מורים רוחניים משבחים רגעים שבהם רואים פתאום את המציאות כמו שהיא, זה חשוב להתפתחות שלנו או משהו כזה. אבל ההתפכחות של השנה שעברה לא הייתה חשובה בשום דרך לבריאות הנפשית שלנו, ובטח שלא היה בה שום דבר פוקח עיניים או מועיל. אם להתפכח זה להקיץ מהאמונה שאנחנו עם נהדר, שיש לנו כישראלים חמלה אינהרנטית כזו שלא תאפשר לקלל ולהשפיל הורה שאיבד את כל עולמו, מי מאיתנו מעוניין להתעורר?
ברוב המקרים, של האדם ושל העם, הנחישות עושה את ההבדל. יש הרבה אנשות ואנשים מוכשרים בעולם, יש הרבה חכמים, ובעלי מעוף, ובעלי חזון, סופר-מקוריים, ומגה-יצריים, ויצירתיים, אבל כמעט תמיד אנחנו נזכור את אלו מתוכם שהיו יותר נחושים, פשוט כי יותר סביר להניח שהם היו שם. הם אלה שבסוף יגיעו, אפילו אם לא היו הכי חכמים או מוכשרים. הנחושים מאמינים במזל, אבל יודעים שהוא, המזל, סנוב שכזה, אף פעם לא יבוא אליך, וכדי לפגוש אותו צריך לצאת החוצה, ולהתחכך בעולם, ולהתמיד בדרך, כמו בכרזה הזו מימי הבליץ על לונדון: Keep Calm And Carry On. ולטעון עוד ועוד נחישות למקור האנרגיה, ולהמשיך ללכת, ואז, ורק אז, יצטלבו הדרכים עם המזל. וגם אם בינתיים לא, הרי שנחישות היא גם אמצעי וגם מטרה, עצם היכולת לדבוק בה, התנועה המתמדת, הווקטור של לא לוותר, היא כשכפ”ץ שטרדות היום מתנפצות עליו. לאדם ולעם הייתה חרא שנה, אבל גם כזו שהביאה גילויים מדהימים של נחישות, והיא שתחשוף את הקצה של המנהרה האפלה שרבים מרגישים שהם הולכים בתוכה. היא שתגלה את התקווה, ובסוף היא, הנחישות, שתביא על כולנו זמנים טובים יותר.
האמת היא ש-2024 כבר התחילה כשנה מנורמלת: כמעט שלושה חודשים חלפו מאז המחדל הנורא בתולדות המדינה, איש לא חשב להתפטר ולא הרבה דרשו זאת. אמרו ש"זה לא הזמן", כדי לגלות שגם אחרי 12 חודשים הוא לא הגיע. גם לפני כן, הנרמול הופיע כדי להישאר: עם ראש ממשלה שמנהל משפט פלילי תוך כדי כהונה, עם כהניסט גזען בתפקיד השר שאחראי על המשטרה, עם טלי גוטליב בתור חברת כנסת ולא כדיווח משועשע על הטירוף שמתחולל בפרלמנט של מדינה שכוחת-אל.
אבל ב-2024 נירמלנו את החטא הנורא מכולם - הפקרת החטופים והחטופות (ואם נחתם הסכם כלשהו בשלב זה גם הוא בבחינת מאוחר מדי עבור יותר מדי אנשים), ובכך בעצם נירמלנו את הנרמול עצמו. כבר אין טעם להזהיר מפניו: הוא יקרה בלאו הכי. בגלל דיסאינפורמציה, בגלל קונספירציה, בגלל שנאתיזציה – זה לא כזה משנה. מה שחשוב הוא שכלום לא יהיה מזעזע מכדי לומר "איך נתנו לזה לקרות". מה כבר נשאר לנרמל, אחרי שגם רצח שישה חטופים, ששרדו כמו אריות בתנאים של כלבים, לא עזר? מה יגרום לחיים להיעצר כי מספיק ישראלים וישראליות אמרו "על גופתנו"? כדי לנרמל תופעה/אדם/פעולה, החברה קודם צריכה לזהות אותם כלא-נורמליים. ואולי זה הסיפור של הפקרת החטופים: אם אין חברה, אז גם אין לה צורך לנרמל.
לפעמים מילה אחת שווה מאה. נפשות, עולמות, חלומות. אחיותינו ואחינו, באופן בלתי נתפס, עדיין בגיהינום, בידי מפלצות אופל שהשטן לא יכול היה לברוא, כי הוא נראה עדין מדי. גם אם תנסו ממש לשכוח – לא תצליחו. אנחנו לא יכולים. לא ייתכן שהחיוך של נעמה לוי לא מרחף במחשבות של כולנו מדי יום. לא סביר שלא נשאל את עצמנו מה שלום העיניים המוארות של אמילי דמארי, האם הפרידו בין ארבלי יהוד ובן זוגה אריאל קוניו שנחטפו יחד, ואיך שלמה מנצור, בגיל 86, מחזיק מעמד. ואגם, וקרינה, ולירי, ורומי, ועודד, וגלי, וזיוי. איך ייתכן שיש בינינו מי שלא מרגישים שהם חלק מהמשפחה שלהם? איך ייתכן שאנחנו צריכים לקרוא לזה “מאבק החטופים”? של מי המאבק הזה בכלל? איך זה שיש פה צדדים, אפילו בסוגיה שאמורה להיות המראה של האחדות שלנו? איך מישהו מעז לקלל את המשפחות, להעליב את עינב צנגאוקר, להשליך תפוחים על אלי אלבג? המשפחות האלה הן קדושות. קרועות, הלומות, ועדיין עומדות. איך אפשר להציע להן משהו אחר פרט לתמיכה ולחיבוק?
כל כך מחכים לכם.
מאוד לא פשוט לחכות. החטופים שמחכים לעסקה שתציל אותם, המפונים שמחכים לחזור הביתה, משפחות החטופים שמחכות לבשורה, שורדי הטבח שמצפים להכרה ולהקלה במצבם, החטופים ששבו מעזה שמחכים לחבריהם שיחזרו, בני הזוג והילדים שמחכים למילואימניקים שיחזרו, הבתים הנטושים בערי הצפון וביישובי הדרום שמחכים להתמלא ביושביהם ומשפחות החללים שמחכות להקלה בכאבן.
לא רק הם, המדינה כולה שרויה בחיכיון עמוק, הוא נמצא בכל מקום, עמוק וקודר, לא מותיר מרחב תמרון לתקווה או לעשייה, רק לתלות מוחלטת ברצונם של אחרים. כולנו במצב המתנה, יושבים בכף הקלע של המציאות הישראלית ונאנקים תחת הסטטוס המשתק שנכפה עלינו. בין מחאה לתפילה, בין שירות מילואים לפעולת התנדבות, בין מסיבת חנוכה למסיבת ראש השנה – עושים קולות של “חזרנו לשגרה” אבל עמוק בפנים ממשיכים לחכות למשהו. מחכים גם לרע, מהניסיון המר יודעים שהוא בוא יבוא. לצו 8, לחדשות רעות, לצלצול טלפון, לנקישה בדלת, או סתם לשום דבר. כמו דייגים שעומדים בדממה ליד מזח ומשליכים פעם אחר פעם את החכה שלהם, עומדים בלי נוע וללא מילה, ומחכים, ככה גם אנחנו – עם שלם שמחכה. ולא משנה כמה תקווה ואמונה תשקיעו שם, ההרגל הזה לחכות למשהו הוא רע לנו, נוטל מאיתנו את כוח המעשים ומחזק את חוסר האונים, דוחק אותנו לשוליים ומותיר אותנו כנועים ומותשים. דוקטור סוס אמר את זה הכי טוב: ”אולי תתבלבל ותרוץ ותדהר, בשביל מתעקל שובר ראש וצוואר, דרך שטח מוזר בין צורות ארוכות, שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות, למקום רע מאוד: מקום לחכות”.
7 באוקטובר. נובה. העוטף. המוצבים. יהודים, כאילו 1938, בביתם נטבחים. המבט על ידית דלת הכניסה. חיה הישרדותית בתוכי קשובה. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
חיזבאללה. חות'ים. עיראק. איראן. אזעקה. כדי לגונן נשכב ברחוב על הבת הקטנה. עושה פרצוף כזה של הכל בשליטה. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
פילוג. קיטוב. שנאה. שוב מחולקים. ביביסטים וקפלניסטים, סתם מילים. "שמאלני, אין לך כבוד", מישהו בכדורגל מטיח בי בפנים. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
חטופים נרצחים. בשבילם אין אור בקצה המנהרה. עוד יום שאין עסקה. "מה אם זה היה אבא שלך?" שלט ליד הבית לוחש, מתחנן לחמלה. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
צווים מהאג. אזהרות מסע. מטוסי חברות זרות נעלמים. ברחובות אמסטרדם שוב יהודים נרדפים. הנפש צועקת לברוח, אבל הגבולות חונקים, מתכווצים, סוגרים. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
בטלוויזיה עוד פנים. בשני צידי הדרך דמויות דוממות עם דגלים. על האיסוזו שלפניי ברמזור מדבקה, בת של חברים. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
בנטל הגיוס לא סופרים אותנו. ולא במילואים, בתקציב, ביוקר המחיה, ובטח לא בחוקים. בתדלוק, בתחנה ההיא שבצומת גן הוורדים, המספרים במהירות האור מתחלפים. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
ראש ממשלה בנתק מעמו. ומאחריותו. רק קואליציה בראש שלו. ומשפט. ובן גביר. וסמוטריץ'. והנה שוב נאום מוקלט. הנחיתי, הוריתי, דבריו חסרי תקווה. וכמו בכוח אתה מחפש בכל מילה תוכנית יציאה. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
ברדיו שירים עצובים. כבר לא מוצאים בעם הזה אנשים מחייכים. מישהו גמר את החמצן של המדינה. סליחה חיים שלי, היום אין חשק, אולי בפעם אחרת ניסע לראות הופעה. לא לשקוע. לנסות לחשוב ים. זהבי שמש בחלון. לנשום.
אמהות מכבסות את המדים, נושקות לילדיהם המסויגים כי אי-אפשר בלי ומבקשות בפעם האלף: "חיימשלי, לא לעשות שטויות". נשים שולחות לבן הזוג הודעה בשעת לילה מאוחרת: "חיימשלי, אל תשכח לשלוח את האימוג’י שקבענו", שפת סתרים מוסכמת בדמות פנדה או חתול או אננס, שמאותתת מה מצב הצבירה. בכל פעם כשעינב צנגאוקר מדברת על בנה מתן, היא מקפידה לפנות אליו ישירות ולבקש: "חיימשלי, תהיה חזק, עוד מעט אתה בבית". איתה אינספור אבות ואמהות של חטופים וחטופות שמבקשים לשוב לחיים. ואיך אפשר לשוב אליהם כשחיי אהוביהם בסכנה מיידית? הצירוף הכל-ישראלי חיימשלי הפך בשנה הזו משם חיבה לציווי מוסרי. שלומי קשור בשלומך. זה הסוד שלנו, זה הכוח שלנו. אל תקלו ראש בחיים של אהובינו.
כאשר הדברים הללו נכתבים, מופיעה כותרת חדשותית על המרקע: עלייה של 670 אחוז באירועי אנטישמיות בקנדה. כל יום מזמן ידיעות מהסוג הזה. זה רק עניין של זמן עד שידיעות מהסוג הזה יפסיקו להיות חדשות. זו כבר שגרה. ספק אם עובר יום אחד בשנה האחרונה בלי עוד ידיעה על אירוע אנטישמי. פעם שורפים בית כנסת במלבורן שבאוסטרליה, פעם זו השחתה של מרכז קהילתי בטורונטו שבקנדה, ופעם אחרי פעם אלה התנכלויות ליהודים, לפעמים עד כדי אלימות פיזית, בקמפוסים בארה”ב. אנטישמיות היא לא רק אירועים מהקליבר של ליל הבדולח. לאנטישמיות יש הגדרה ברורה, שנוסחה על ידי IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה), ואומצה על ידי רוב הפרלמנטים במדינות העולם החופשי. שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל, למשל, היא אנטישמיות. יחס שונה ומפלה לישראל, לעומת שאר מדינות העולם – הוא אנטישמיות. כך, למשל, בשנה החולפת גינתה העצרת הכללית של האו"ם 17 פעמים את ישראל, לעומת שישה גינויים לכל שאר מדינות העולם גם יחד. ולא, זה לא בגלל המלחמה. מאז 2015 עד היום חטפה ישראל 156 גינויים לעומת 70 לכל שאר מדינות העולם. הספקנים יטענו – זה בגלל המלחמה. זה נכון. אבל לא בגלל מה שישראל עשתה. הרי ההפגנות נגד ישראל החלו ב-7 באוקטובר בערב. עלילת הג'נוסייד הייתה תוספת. לא סיבה. הטבח עצמו, מלכתחילה, כמו שאמר פרופ' באוניברסיטת קורנל, גרם לו, ולרבים אחרים, לשמחה אדירה. שמחה על טבח ביהודים. שמחה שכל כולה אנטישמיות מזוקקת. וזה רק אומר שהמערכה עוד לפנינו. אנחנו רק בתחילתה.
בקיץ 2016, כשאפילו הוא לא האמין שינצח בבחירות, אמר דונלד טראמפ לקהל באסיפת בחירות: "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו, ולא אאבד בוחרים". אז זה נשמע כמו עוד גבבה שייצר נרקיסיסט. כמעט עשור אחרי, הקביעה ההיא לא רק נותרה אחד הדברים האמיתיים המעטים שאמר טראמפ - היא גם נראית עכשיו באור אחר לגמרי.
2024 הייתה השנה שבה אמריקה בחרה בניהיליזם. אפשר למצוא לזה שפע סיבות, מהנזק הפסיכולוגי והכלכלי של הקורונה ועד לכאוס העולמי. לכל אחד יש את ההסבר שלו, אבל כולם ביחד התחברו להחזרתו לשלטון של עבריין מורשע, גזען שרק לפני ארבע שנים שלח אספסוף עם חבלי תלייה לקונגרס.
חלק מזה נובע מפולחן האישיות שנוצר סביב טראמפ, אבל חלק משמעותי יותר הוא תפקידו של טראמפ כבובנאי של אומה זועמת, חשדנית ומלאת שנאה. עשרות מיליוני אמריקאים פוחדים מהשכן בלי לדעת בכלל למה. הם לא רוצים לחסן את הילדים. כל דבר, אפילו ילדה שחורה שמגלמת את בת הים הקטנה, הוא איום אישי על חייהם. הם שונאים פתאום את סוכנות מזג האוויר הממשלתית. הם מסתכלים לשמיים ומחליטים שמטוסי נוסעים הם מל"טים שבאים לפגוע בהם. הם קמים בבוקר לכאוס והולכים לישון איתו. במשך עשור טראמפ הזריק להם כל יום את המנה הזו, אחר כך הבטיח שרק הוא יכול לרפא אותם מההתמכרות, ובנובמבר השיג את הניצחון המוחלט.
ההתרה לפרסום היא סוג נוסף של מוות, רגע פרידה שבו כאב שביסודו הוא פרטי ושאין דומה לו על לכתו של אדם שאין דומה לו, מקבל צורה שונה, לאומית. עבור המשפחה, מדובר באובדן של אדם שהכירו בו כל נים, ידעו איזו ארוחת בוקר הוא אוהב, ומה המוזיקה המועדפת עליו, ולהיכן הוא הולך כאשר הוא עצוב. עבור מדינה שלמה, מדובר באובדן של משהו שמעולם לא ידעה שהיה לה. רובם המוחלט של האנשים מגלים שאדם כזה היה קיים דווקא אחרי שהוא חדל להתקיים.
"הותר לפרסום" זה כביכול צמד המילים הנורא ביותר בשפה העברית, דפיקת הדלת של המוות על דלתה של הישראליות. אבל יש דבר נורא אפילו יותר מ"הותר לפרסום", וזה כל מה שקורה עד אז, כשהדבר טרם הותר. כשהמוות הוא סוד שעוד לא התגלה, וכל המשקל הכבד, האינסופי, של הצער לא נופל על גבם של מיליוני אנשים שכולם נושאים חלקיקים ממנו, אלא על אמא אחת, ואבא אחד, ואח או שניים, אישה או בעל, וילדים. הם לבד. פחות אחד.
רגע אחרי הטקס שבו הונחו על כתפיו דרגות רב-האלוף שהפכו אותו לרמטכ”ל ה-23 של צה”ל, יצא הרצי הלוי לשאת תפילה בכותל המערבי. תמונה אחת, שבמקרה של הלוי שווה יותר מאלף מילים, זכורה לי משם. הלוי נצמד לגדר שמפרידה בין נשים לגברים, רכן לעבר רעייתו שרון שעטפה את ראשה במטפחת, לצידה אמו לינה ולידה אלמנתו של דודו שנהרג במלחמת ששת הימים ושעל שמו הוא נקרא. זוהי הסביבה הקרובה ביותר של הרצי, שהגיע לתפקיד מפקד הצבא ולמרבה הצער יישא עד יומו האחרון באחריותו לעיוורון שבו התנהלה המערכת הצבאית והביטחונית שלנו עד אסון אוקטובר.
בניגוד לנתניהו שמסרב להודות באחריותו לאסון 7 באוקטובר, הרצי הלוי מודה שנכשל. כישלונו משתרע לאורך פרקים קודמים, עוד בטרם מינויו לרמטכ”ל. הוא כיהן כראש אמ”ן, אלוף פיקוד הדרום וסגן הרמטכ”ל, ובכל אותם תפקידים פעל מתוך הכרה שחמאס מורתע ושניתן לחיות מולו, כל עוד ימלאו את כיסיו בדולרים מקטאר.
לצד זאת, להרצי ישנן מעלות מוכחות. הוא אדם חזק, יציב, ערני וצנוע שהוביל את צה”ל בקור רוח להצלחות ולניצחון כזה או אחר בכל אחת מהחזיתות שבהן נלחם. הוא לא הפגין נקודות שבירה, גם לא ברגעים הקשים ביותר שבהם נדרש להוכיח את מנהיגותו.
נקודת שבירה אחת שבכל זאת חווה לא הייתה בשדה הקרב, אלא בישיבות הקבינט, שם נאלץ להתמודד מול השתלחויות מכוערות. גם אז הוא שמר על קור רוח. סירובו בזמנו להתמנות למזכיר הצבאי של נתניהו היה בעוכריו. תפקיד כזה היה מכין אותו להתמודדות מול פוליטיקאים שלא עברו שום קורס להתנהגות אנושית מכבדת.
הרצי הלוי, בראייתי, יכול היה להיות הדמות המתאימה ביותר לשיקום הצבא. אישיותו וגילויי המנהיגות שנחשפנו אליהם בשנה האחרונה מציבים אותו כמועמד המתאים לתפקיד הזה. אבל הרצי כבר החליט ללכת ולחזור לתא היחיד שהוא מחויב אליו באמת, משפחתו. אם יותר לי לנחש הוא לא יסתפק בעשייה לביתו ולא יציע את מרכולתו לצורכי עשיית כסף. הרצי יבחר בעשייה למען הכלל.
ומעלינו העננה. מתכווצת ומתרחבת לאורך שעות היום בהתאם ליכולת הדחיקה, ההכחשה או כוח המשיכה של השגרה. לפעמים העננה מפנה מקום לאהבה, לשמחה, לעונג או פליאה, לפרק חדש בסדרה אהובה, ולפעמים דווקא שעותינו היפות מבהילות אותה לשוב. כי איך העזנו לשכוח שאנחנו חיים בתוך סופה, ויש כמובן גם אשמה על כל נשימה.
העננה שמעל ראשינו רודפת אחרינו כצל, כירח, כשריקה, כגרוטאה חלודה. בימים קשים במיוחד, מול פוש חדש ברשת, מול תמונות של מוות והרס, ערלות לב ואלימות, אחרי מכה נוספת באבן הראשה, כשיסודות קיומנו רועדים כמו רעידת אדמה, העננה שמעלינו מתנפחת, מתקדרת, משחירה ויורדת בטיסת נדנדות על ראשינו. ערפל סמיך עוטף את ראשינו והעתיד לוט. מאז 7 באוקטובר אנחנו קמים מעוננים והולכים לישון עבים מדאגה. והזמן הוא ציפייה לקרן שמש.
עם הספר, אומת הסטארט-אפ, הגניוס היהודי; אנחנו טובים בלתת לעצמנו מחמאות, אבל הרבה פחות טובים בלהביט בעצמנו במראה. שלל מחקרים הצביעו השנה על מגמה מדאיגה לפיה הישראלים הולכים ונעשים פחות ופחות חכמים. תלמידי כיתות ח’ מידרדרים בקצב הגבוה ביותר מקרב מדינות ה-OECD במתמטיקה ובמדעים, ותלמידי כיתות ד’ מידרדרים ביכולות הקריאה והכתיבה בעברית. ההידרדרות, כמו תמיד, תלולה יותר ככל שיורדים ברמה הסוציואקונומית. שר החינוך, בעוד מפגן של אחריות אישית, האשים את הקורונה ואת המצב הביטחוני ואת הממשלה הקודמת. מיותר לציין את ההשפעה של חוסר השכלה על העתיד, שלהם ושל המדינה.
לפני שמתנשאים על הילדים, ישראל נמצאת בתחתית מדינות ה-OECD גם באוריינות בקריאה ובמתמטיקה אצל בוגרים. החודש בישר הלמ”ס כי שיעור גבוה מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל סובל מרמה נמוכה בפתרון בעיות ובמיומנויות יסוד, “החשובות להשתלבות בעולם העבודה ובחיים החברתיים ולתפקוד כאזרחים בחברה בת זמננו”. אז אם כל השאר לא מספיק מדכדך, עכשיו צריך להתמודד גם עם זה שישראל הופכת למדינה של טָמבלים.
מאז הנפילה הדרמטית של משטר אסד, מומחים לסוריה מנסים להעריך מי מבין אסד האב ואסד הבן אחראי לרצח של יותר אזרחים ואנשי צבא. מי זרק יותר אנשים לבתי הסוהר ודאג לעינויים בחקירות. מי אחראי למנוסה של יותר אזרחים סורים.
בשאר הוא "המנצח".
בימי שלטונו של אסד הבן, מיליוני אזרחים סורים נעקרו מבתיהם. מאות אלפים נלקחו בידי כוחות הביטחון ולא ברור אם הצליחו לשרוד.
התחלת כהונתו דווקא בישרה על תקווה מסוימת. הסטודנט הלונדוני לרפואת העיניים, שהוכשר לנשיאות בהליך מזורז בעקבות מותו הטרגי של אחיו הבכור בתאונת דרכים, הבטיח לדור הצעיר לפתוח את שוק העבודה, לעצור את גלי הרדיפות והתחייב לשמור על זכויות אדם. שלושה חודשים החזיק מעמד ירח הדבש הזה, עד שבבת אחת הגלגל הסתובב לאחור. אסד הכריז על עצמו כמעריץ מושבע של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה והשתחל היטב לנעליים של אביו. לא בכדי הוא זכה לכינוי "החיה הרעה".
את תקופת כהונתו ליוותה מלחמת אזרחים עקובה מדם הנמשכת כבר 14 שנים. סכסוך מהאלימים ביותר במאה ה-21, שכלל שימוש אכזרי בנשק כימי, גבה את חייהם של כחצי מיליון איש ובסופו של דבר הביא גם לנפילת שלטון אסד אחרי מתקפת פתע של כוחות המורדים.
אסד מעולם לא פגש את מחליפו אבו-מוחמד אל-ג'ולאני, המשמש כיום כנשיא סוריה בפועל. הוא מקפיד להצהיר ש"לא ברח" מסוריה, למרות שמארחיו במוסקבה דווקא יודעים לספר כיצד מילטו אותו בהליך חשאי מ"סיבות אנושיות".
אחרי חיסולם של הארכי-מחבלים חסן נסראללה ויחיא סינוואר, נפילת משטר אסד הייתה עוד אבן דומינו שנפלה בשורה של שינויים דרמטיים שעבר המזרח התיכון בשנה החולפת. נשיא מצרים א-סיסי ועבדאללה מלך ירדן לבטח עוקבים בעניין אחרי ההתפתחויות המשמעותיות הללו וחוששים מתגובת שרשרת.
תרבות שיח, תרבות דיון, גבולות התרבות ועתיד התרבות המשיכו להטריד אותנו השנה, וביתר שאת. די במבט חטוף בסרטונים שיוצאים מבית הנבחרים - מבימת המליאה או מוועדות הכנסת - כדי להבין שנציגי הציבור לא יודעים לדבר. לא יודעים, וגם ממש לא מעוניינים. טוקבקיסטים, אבל כאלה שמחתימים כרטיס במקום שמשפיע על החיים של כולנו. השיח מזוהם, ציני, נטול אמפתיה, וכבר אין פרות קדושות.
למשפחות החטופים מכבים את המיקרופון, או פשוט מגרשים אותן מהחדר. משפחות שכולות בוכות לאוזניים ערלות. זו התרבות העכשווית, תרבות שבה בזים לתרבות באשר היא. תאגיד השידור הציבורי, על יצירותיו המופלאות שמעשירות דעתו של אדם ומשקפות רבדים בחברה הישראלית, בסכנת סגירה אמיתית. למה? כי אפשר. כי מה שמתחיל בשרת תרבות שמתפארת בזה שלא קראה צ׳כוב, ממשיך בשר תקשורת שבז לתקשורת ולתפקידה, ובשר התרבות הנוכחי שמאיים על להקת בת-שבע כי באחת מיצירותיה הונף דגל פלסטין - אקט שנכון לרגע זה אינו מנוגד לחוק. אנשי תרבות כבר מבינים את המסר: יצירות ביקורתיות יתקשו לקושש תקציבים מהמדינה, ויוצרים שמעוניינים שהפרוטה תימצא בכיסם ייאלצו לחשוב פעמיים, או חמור מכך - להפעיל צנזורה עצמית. זה יחלחל לטלוויזיה, לקולנוע, לשירים ולספרים, לכל נרטיב מורכב שמבקש לעורר מחשבה, לשאול שאלות, לשרטט את קווי המתאר של הרוח הישראלית. ללא תרבות מגוונת, הרוח הישראלית תהפוך גם היא לארכיון.
כפר ירוק עם תכלת
ודנדון של ענבלים.
פלג הר ושביל בזלת.
עדרים בשביל עולים.
רוח,
צל של בין ערביים,
המזגן טבעי, תבינו.
מן הברז זרם מים
בצלילות סן פלגרינו.
על פסגות - נצנוץ של שלג.
משמיים פתית יורד.
אי בעמק מתגלגלת
החשרה, עונה כהד.
במרחב ברק פולח.
רעם אחריו מרעים.
שקט! שר נהר קולח
את שירת הרקיעים.
מן ההר נופל האשד.
פלא עננה צחה.
עם השמש באה קשת.
ולנפש - רווחה.
לא רחוקים הימים בהם נהגנו לברך זה את זה ב”ערב טוב” וב”לילה טוב”. וכל הזמן הזה, ככל שהתנדף השקט המיטיב מחיינו עצמם, כך הוא נכנס אל תפילותינו, אל החלומות נטולי השלווה והִתְערה במהומה הכללית. שפתנו השתנתה בשנה הזאת. השקט הבוגדני ייצר איחולים כמו “ערב שקט”. “לילה שקט”. את השיר הזה כתבתי באיטליה לפני אוקטובר האדום הישראלי. סביבי הייתה רוח זכה, מבשרת ידועה של סערות. 7 באוקטובר משתולל חודשיים אחר כך, רק השיר עמד קפוא ואיתן וניבא הכל. הוא עדיין מצליח להשרות מעט שקט מוזר על הבית האמיתי שלנו.
בישראל אין יותר טלוויזיה, זאת מגמה שהתחילה עוד לפני המלחמה וגם עוד לפני הקורונה. יש אולפני חדשות שממלאים את לוח המשדרים. בערך מ-15:00 עד 21:00 יש רק דבר אחד: ראשים מדברים על אקטואליה וטוחנים פרשנויות על המצב. מאז שהתחילה המלחמה גם ככה אין כוח לשום דבר אחר חוץ מחדשות, אז ערוצי הטלוויזיה הרוויחו. אז מה אם רוב הפרשנויות הן ברמה נמוכה יותר מדיון בפרלמנטים של שישי. לפחות בפרלמנט של שישי אתה יודע שמתישהו זה ייגמר כי צריך ללכת הביתה. את הלשעברים מהצבא והטאלנטים של הערוצים אתה תראה כל יום. סגרת את הטלוויזיה? ויכוח סוער מתוך האולפן מחכה לך בטיקטוק.
רה”מ בנימין נתניהו מנהל מערכת יחסים עם “האולפנים”, הוא אוהב לאזכר אותם בנאומיו ולעקוץ את “הפרשנים באולפנים שאומרים שאי-אפשר להשיג ניצחון מוחלט”. הוא שומע ביקורות באולפנים ועונה להן, בעוד שיש ערוץ טלוויזיה שכולו אולפן גדול ותכליתו לשרת אותו. התוכנית הכי מצליחה בערוץ 14 היא “הפטריוטים”, שאין בה כמעט עיתונאים – רק אנשים שמתפרנסים מלהביע את הדעות שהצופים רוצים לשמוע. “הפטריוטים” כמעט אינה עוסקת בענייני היום. לעיתים רוב התוכנית מוקדש לנעשה באולפנים בערוצים אחרים, שבתורם עונים להם ומייצרים לולאה ענקית של תגובות על תגובות. ביוטיוב ז’אנר סרטוני הריאקשן (תגובות של יוצרי סרטונים לסרטונים אחרים) היה פופולרי לפני עשור בערך, ועכשיו זה סוף-סוף הגיע אלינו: האולפנים מדברים על האולפנים.
האולפנים פיתחו מודעות עצמית, לצערנו זה לא יגרום להם להשתנות ולהיות קצת פחות צפויים ואוטומטיים. גם אולפנים שמתנגדים לנתניהו בעצם משרתים אותו, כי הם מייצרים ויכוחים אינסופיים סביב כל מה שהוא עושה ומאפשרים לו להישאר בתודעה כל הזמן. אם היה לנו רגע לעכל את מה שקרה פה בשנה האחרונה, הכל היה נראה אחרת.
השנה האזרחית התחילה אצל הישראלים עם אפס תקווה. כש-2024 נכנסה לחיינו, לכל ישראלי היה ברור שאנחנו אפילו לא חצי סיכה על מפת העולם. לפני כן היינו אומה שלעיתים עוד חשבה על עצמה במונחים של שמשון הגיבור. בוקר אחד באוקטובר 23' גרם לנו לשינוי תודעה.
רק ביקור לצורכי חיזוק של הדוד ג'ו וכמה נושאות מטוסים מפלצתיות ששלח אלינו, הצליחו להרגיע מעט את האימה. אבל גם אז היה ברור שלבד אין לנו סיכוי, במקרה הכי טוב נהיה עוד מדינת חסות אמריקאית.
בתחילת 2024, חודשיים וחצי אחרי הטבח והחטיפה ההמוניים, היינו בתודעה עצמית של הרשל'ה, הנעבעך האומלל מהעיירה. אף אדם, גם לא ההוזה ביותר, יכול היה לדמיין לפני שנה את המצב שבו נהיה על סיפה של 2025. אחרי סדרת אירועים שבפרספקטיבה היסטורית אינם נופלים מההישגים של מלחמת העצמאות או של ששת הימים, והופכים אותנו רשמית למעצמה אזורית.
היום לפני שנה היינו מבועתים מהתמרון הקרקעי ברצועת עזה. לא העזנו להעלות על הדעת כניסה לעימות מלא עם חיזבאללה כי היה ברור שהוא יעלה בחייהם של אלפי ישראלים ואחריו קו הרקיע של תל-אביב וחיפה יהפוך לגראונד זירו. לפני 12 חודשים, איש בכלל לא חלם על מה שיקרה לצבא אסד, שדורות של לוחמי צה"ל גדלו על אימונים למלחמה אימתנית מולו ולפני שלושה שבועות התמוסס בתוך שלוש יממות וללא כל התנגדות.
כל זה קרה כי העם שלנו הוכיח את עצמו כמי שמתגייס ברגע האמת וקופץ אל תוך האש כדי להציל ממנה אחים שהוא כלל לא מכיר אישית. זה קרה כי המדיניות של ישראל הפכה ליוזמה וכי לקחנו אחריות על גורלנו.
כן, זה עלה לנו במחיר דמים עצום, כמעט 2,000 משפחות שכולות, אלפי פצועים, ונכון לרגע זה גם 100 חטופים שכעת בשלו התנאים לעשות מאמץ אדיר, כולל תשלום מחירים כבדים, כדי לשחרר אותם.
כן, יש לנו אתגר אדיר של בנייה מחדש של החברה הישראלית, של חידוש הברית והאמון בין השבטים השונים ובינינו לבין ההנהגה.
אבל כל מה שקרה בשנה הזאת, מוכיח שזה באמת תלוי רק בנו. שאם נהיה טובים זה לזה, ומסורים באמת למשימות, ללחימה באויב ולבנייה ולשיקום הפנימיים, אם ירצה השם, אחרי הכל ולמרות הכל, באמת לא אבדה תקוותנו.
