כולם דמוקרטים. כולם כולל כולם. השמאל הפרוגרסיבי, השמאל המתקשה לבטא את המילה "כיבוש", הבוטים הביביסטיים, שובאל בן גביר וגיסתי. כולם חולים על דמוקרטיה ונשבעים בשמה. בואו. לדיקטטורה הטוטליטרית של צפון-קוריאה קוראים "הרפובליקה הדמוקרטית". אז בגדול, די נשבר לי לצרוח אותה כבר שלוש שנים. הוויכוח על מהותה של הדמוקרטיה התרוקן מתוכן כמו מוסד הנשיאות, וכבר מזמן לא מחויב למרכיבי התזונה הבסיסיים המגדירים אותה. נותרה רק הבהלה - בהלתו של הפרט מול תחושת איום ומחיקה. כל אחד משוכנע שעומדים לכלותו.
אז די, נשבר לי. אם ההדגמות שמספקת המציאות לפירוקם של מושגים בסיסיים באזרחות - הנלמדים במערכת חינוך המתוקצבת באופן לא שוויוני ולא דמוקרטי - אולי צריך לדבר ולשכנע, לשכנע ולדבר, על דברים רעננים יותר. למשל על כישרון. כי הנושאים הדחופים, הנוגעים בליבת הפחד, מסתירים את העובדה הפשוטה, הבסיסית, הקודמת לכל אידיאולוגיה, שאנחנו לכודים ומנוהלים על ידי צבר אנשים מאוד, אבל מאוד, אבל ממש, לא מוכשרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אני עוברת כעת על רשימת ההצלחות של השרים בתחומים שעליהם הם מופקדים, וכל מה שעובר לי בראש זה: אתם יודעים מה, לא חשוב, מוותרת, קחו איזה שלטון שבא לכם - תיאוקרטיה, אריסטוקרטיה, אדמיניסטרציה, ממלכת נרניה, רק אפשר בבקשה לקבל איזו הצלחה קטנה שכולנו יכולים לשמוח בה? הרי גם אם זה נראה כך, לא הכל זה בג"ץ, ביבי, המלחמה החבוטה הנגררת לעבר האופק והכיסא שעליו אתם יושבים. יש לכם בכל זאת עבודה לעשות.
הפריחה של ספרד בשנות ה-60, תחת משטר הרודנות של פרנקו ואחרי מלחמת אזרחים נוראה, מכוּנה "הנס הספרדי". למצער, זה לא הנס שאליו מתכוונת אורית סטרוק - "אנחנו חיים בתקופה של נס" – אלא יותר לשיעורי הצמיחה הבלתי נתפסים. פרנקו, הפשיסט האוטוריטרי, החליף את שדרת אנשי הפלנגות שמהם צמח בדור שלם של צעירים משכילים, בוגרי אוניברסיטאות שכונו ה"טכנוקרטים". ה"טכנוקרטים" של פרנקו הובילו רפורמות כלכליות וגישה רציונלית לניהול הכלכלה. הם התמקדו בהגברת התעשייה ובעידוד השקעות זרות.
שום נס. רק תכנון. מסתבר שאפשר להיות גם פשיסט וגם לקדם השכלה. לא חייבים להידרדר בכל המדדים הדמוקרטיים ולפגוע אנושות בהשכלה הגבוהה, בחינוך הממלכתי או ברמת ההוראה. זה כמובן לא עוזר, אבל זה לא חייב ללכת יחד. גם לא חייבים, אפילו לא בדיקטטורה, לשדוד את הקופה הציבורית על מנת לממן מגזר שלם לבורות ולטפילות. לא חייבים.
צ'ילה תחת פינושה, דרום-קוריאה תחת פאק צ'ונג-הי, סינגפור תחת לי קואן יו, שאסר אפילו על לעיסת מסטיק במרחב הציבורי, בכל זאת הצליחו לדאוג לכלכלה צומחת, למערכת בריאות טובה יותר, לתשתיות.
אבי האומה של תוניסיה החופשית, חביב בורגיבה, מי שהוביל את המאבק לעצמאות מצרפת, אמנם שלט על אמצעי התקשורת כמו שביבי וקרעי עדיין לא מעיזים לחלום, קידם נשים במהירות גדולה יותר מאיך שמצליחה לימור סון הר מלך להשיג נשים לאחור עם השדולה המגוחכת שלה למען האישה החרדית. בורגיבה עודד תעסוקת נשים, העניק להן זכויות משפטיות שוות ושכר שווה עבור עבודה שווה. הוא אפילו הנהיג לגליזציה של הפלות. כן, הפלות. מי שמע על דבר כזה בעולם הערבי? מי שמע על דבר כזה היום, עכשיו, באלבמה או בארקנסו של ארה"ב הדמוקרטית?
ואצלנו? מאיפה להתחיל? מהעמקת פערי השכר המגדריים, מהירידה בשיעור הנשים בכנסת ובתפקידי ניהול? מהעלייה באלימות כלפי נשים? מחוסר השוויון המובנה, החוקי, המתרחב והולך, בענייני נישואים וגירושים? ממחסור במעונות יום מסובסדים? או אולי דווקא ממינוי מאי גולן, שהכשרתה לתפקיד השרה לקידום מעמד האישה כללה אפס הצעות חוק למען נשים, והתנגדות עזה לשמירת דגימות פורנזיות לנפגעות תקיפה מינית ולאיזוק אלקטרוני של עברייני מין?
הבנתן כבר את הכיוון, כן? ובכל זאת אזכיר עוד נושא, סתם כי קרוב לליבי. קובה תחת שלטונו של פידל קסטרו, השקיעה הון במחקר חקלאי ובביוטכנולוגיה. היא פיתחה חקלאות עירונית, תמכה בקואופרטיבים חקלאיים ובפיתוח שיטות להדברה ביולוגית. עד היום קובה נחשבת למודל עולמי בתחום החקלאות האורגנית והביטחון התזונתי.
ומה פה? אווילות, חזירות, קוצר ראות. החקלאות הישראלית קורסת והביטחון התזונתי שלנו לא קיים. יש המון סיבות שכולן קשורות להחלטות שגויות ולניהול כושל. העמקת התלות ביבוא, ריכוזיות מנוולת של בעלי הון בחסות השלטון, היעדר תמיכה בחקלאים והיעדר תכנון לקראת החרפת משבר האקלים. הבכייה לדורות מתחלקת נהדר בין כמה משרדים וכמה שרים, אבל התוצאה היא אחת. במדינת שמש, שהשינוע בה קל, והמוח היהודי המציא לנו יופי של פטנטים, אנחנו אוכלים גרוע, טובעים במשקאות ממותקים, מסבסדים את המוצרים הלא-נכונים ומשלמים הון על עגבניות מקוררות וחסרות טעם מטורקיה.
ואפשר כמובן גם להמשיך עם תאונת הדרכים שנקראת מירי רגב. לא רק בגלל שיטת הרמזורים המאפיוזית, צונאמי העזיבות במשרדה והמינויים הלא-ענייניים, אלא בעיקר בגלל העלייה בתאונות הדרכים ובתעריפי התחבורה, היעדר תכנון לטווח ארוך וביטול התחבורה הציבורית בשבת. ועוד בשנת מלחמה, כן? כשחיילים רוצים לחזור הביתה. ודי, אין לי כוח להמשיך גם לבן גביר שהצליח לשבש כל זכר לביטחון, ולסילמן השרה להגנת הסביבה של עצמה, ולעמיחי אליהו, שר המורשת. מורשת של מה?
היעדר יכולת ניהול, אפס חזון ויצירתיות לא קשורים בהכרח לדמוקרטיה. גם אזרחים במדינות דיקטטוריות יכולים לקבל ירקות במחיר שפוי, קיצור תורים לניתוחים מצילי חיים ואוויר נקי
עזבו את המורשת הדמוקרטית. היעדר יכולת ניהול, אפס חזון ויצירתיות לא קשורים בהכרח לדמוקרטיה. גם אזרחים במדינות דיקטטוריות יכולים לקבל ירקות במחיר שפוי, קיצור תורים לניתוחים מצילי חיים ואוויר נקי. גם תחת שלטון ריכוזי, לאומני, אפשר לדעת מתמטיקה, לצמצם פערים בין פריפריה למרכז, לדאוג לכך שרכבת תגיע בזמן ולחשוב שנייה לפני שמעבירים צינור נפט מעל שונית אלמוגים שהיא פלא תבל. למה רק אנחנו צריכים להיות גם וגם, גם להידרדר לדיקטטורה משיחית וגם למכור כליה כדי להשיג תור לבדיקת כליות, ואז לבלות בדרך אליה חצי יום בפקקים?
אין קשר בין אופי המשטר לבין יעילות, סבבה? זה מה שאני מנסה לומר. גם במדינה שלנו ובמצב העניינים העגום הזה, לא חייבים למנות פרויקטור לשיקום הצפון, כשיש כבר אחד שנקרא השר לענייני הנגב והגליל, ואז למנות עוד שר – שר המנהלות? סירייסלי? – שיהיה אחראי, כלומר, לא אחראי, על אותו דבר. למה?
למה אי-אפשר למצוא כאן ניצוץ של חשיבה לטווח ארוך, חזון, פתרון משמח שטוב לכולנו, באמת לכולנו, ללא הבדל מגזר, מגדר, או גוון פוליטי? למה אי-אפשר לנופף בהישג שהוא לא רק עוד קיסם, או יותר נכון בולי עץ הנזרקים למדורת השסע? הרי נותרו עדיין מרחבים עצומים של הסכמה מעצם היותנו אנשים שחיים, במקביל לקטסטרופה, גם שגרה. אני אגיד לכם למה. כי חבורה בגובה דשא מנהלת אותנו. זה למה.
