אתמול התבשרנו על החזרה הצפויה של עומר אצילי לכדורגל הישראלי וספציפית לקבוצה שכבר נירמלה אותו בעבר – מכבי חיפה. התקשורת עסקה בשאלות הטקטיות – איזו קבוצה תזכה בו, מה יהיה שכרו ואפילו היכן "הסוכן הרוחני" שלו, הרב הצמוד, מייעץ לו לשחק. בדבר אחד לא עסקו כלל: הסיבה שבגללה רק לפני ארבע שנים נזרק ממכבי תל-אביב.
זה לא רק אצילי. במדינה שבה איל גולן, שנחשד בעבר בפרשה חמורה של ניצול מיני של קטינות, מקבל פרסי זמר השנה, וחיים רמון, שהורשע בביצוע מעשה מגונה, הוא יושב אולפנים קבוע, בכל פעם מחדש אנחנו מוחקים את הזיכרון המוסרי, מנרמלים את הבלתי נסבל, ומעבירים מסר ברור: כל עוד אתה מספיק מוכשר, הכל מותר.
בפרשיות של ניצול מיני בכדורגל הישראלי – כמו "פרשת הכדורגלנים ונערות הליווי" – הדיון תמיד מתמקד בשאלות שוליות כמו "האם בגדו בנשותיהם?" ו"האם יהיו כשירים למשחק הבא?", במקום בשאלות האמיתיות על הנשים שנפגעו, על התרבות שמאפשרת את הפגיעה הזו שוב ושוב.
כשפרשת אצילי ומיכה התפוצצה אי שם ב-2020, נדמה היה שסוף-סוף יש תקווה לשינוי. מכבי תל-אביב הראתה שאפשר להציב גבולות, שיש דברים שחשובים יותר מניצחונות. אבות מצאו עצמם מול רגע חינוכי מכונן: להסביר לילדיהם מדוע השחקנים האהובים עליהם הועפו מהקבוצה, ולהעביר מסר ברור על ערכים שחשובים יותר מכדורגל. אבל אז קרה מה שתמיד קורה בישראל כשמדובר בפגיעה בנשים – מצאנו דרכים להכשיר את השרץ. מכבי חיפה מיהרה להחתים את אצילי, ודור מיכה התקבל בזרועות פתוחות בהפועל באר-שבע.
זה לא רק אצילי. במדינה שבה איל גולן, שנחשד בעבר בפרשה חמורה של ניצול מיני של קטינות, מקבל פרסי זמר השנה, וחיים רמון, שהורשע בביצוע מעשה מגונה, הוא יושב אולפנים קבוע, בכל פעם מחדש אנחנו מוחקים את הזיכרון המוסרי
כעת, ארבע שנים אחרי, אצילי חוזר שוב לליגה הישראלית בלי שום דיון ציבורי, בלי שאלות מוסריות, בלי אפילו צורך להסביר. בשיחה עם חבר אוהד מכבי חיפה הבנתי את עומק השינוי שעברנו, מ"אני מוכן ללכת לעוד עשור אבוד של תארים ולא להחתים אותו" שאמר לי ב-2020, ל"אחרי שכבר הלבנו אותו, ההתנגדות הערכית שלי אמנם קיימת אך חייב להודות שפחתה". וכמוהו רבים, בשם ה"הזדמנות השנייה" והזמן שחלף, בלי להתכוון, הופכים פגיעה בקטינות לעוד שורה בקורות החיים של ספורטאי מוכשר.
אנחנו דור ה"מי טו", שמבין שכל פעם שאנחנו מקבלות ומקבלים בשתיקה את החזרה של פוגע למרחב הציבורי אנחנו שולחים מסר הרסני לדור הבא – שפגיעה בנשים היא דבר שאפשר לסלוח עליו, לשכוח ממנו, להמשיך הלאה. לכדורגל הישראלי תפקיד קריטי במאבק הזה. מאות אלפי צעירים רואים את השחקנים כמודל לחיקוי, והוא יכול להיות מגדלור של שינוי – ובמקום זה בוחר שוב ושוב לאכזב.
ניצן כהנאהגיע הזמן להגיד "די" לתרבות שבה כישרון הוא תעודת חסינות. די למצב שבו אנחנו מלמדים את ילדינו שאפשר לפגוע ולחזור כאילו כלום לא קרה. כי בסופו של יום, השאלה היא לא רק על אצילי או על הכדורגל – היא על החברה שאנחנו רוצים להיות. חברה שבה יש מחיר על פגיעה, שבה כבודן של נשים שווה יותר מכל כישרון ספורטיבי. והדרך להגיע לשם מתחילה בלהגיד: לא בקבוצה שלנו, לא במגרש שלנו.
עו"ד ניצן כהנא היא מומחית לקידום מדיניות חברתית, מנהלת תחום הממשל בקרן ברל כצנלסון
פורסם לראשונה: 00:00, 24.12.24
