2024 תיזכר, בזירה הבינלאומית, כשנה שבה המערב הפקיר את אוקראינה במלחמתה בפולש הרוסי. באמצע השבוע שעבר עוד ניסה נשיא אוקראינה זלנסקי להשפיע על ראשי מדינות האיחוד האירופי להתייצב לצד ארצו לא רק בכסף, בנשק ובהצהרות אלא גם במעורבות צבאית כלשהי בשטח, ונכשל כצפוי במשימתו. הפוליטיקאים הסתפקו בהכרזות לוחמניות – אם כי פחות לוחמניות מלפני שנה – שאין מאחוריהן נכונות להסתכן בעימות או אפילו בחיכוך עם הצבא הרוסי. אין גם נכונות לשלוח לאוקראינה כוח אירופי שיתפרס באזורי הגבול עם רוסיה, אם וכאשר יושג הסדר עם המשטר בקרמלין.
1 צפייה בגלריה
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי
(צילום: AP Photo / Dmitry Serebryakov / Jonathan NACKSTRAND / AFP)
הסיכויים להשגתו קלושים, כל עוד המסר של מדינות הברית הצפון-אטלנטית נאט"ו לרוסיה יהיה כה חד-משמעי: חיילנו לא יסתכנו למען עצמאותה של אוקראינה. אפילו לא נעל צבאית אחת של חייל נאט"ו אחד לא תדרוך על אדמתה. זהו מסר תבוסתני המשמר את שלטון פוטין וחבורת הגנרלים העוטפת אותו במוסקבה, על אף העובדה ששלוש שנים מהיום שבו חצו הטנקים הרוסיים את הגבול האוקראיני, לרוסיה אין סיכוי צבאי סביר להשתלט על אוקראינה ולספחה לאימפריה הרוסית החדשה.
אוקראינה הופקרה אבל לא הובסה ולא הוכנעה. גם תועמלני הקרמלין כבר מבינים שפני אירופה השתנו לרעתם. פינלנד ושוודיה בצפון היבשת הצטרפו לנאט"ו וכל פגיעה בריבונותן כמותה כפגיעה בברית הצפון-אטלנטית כולה, כולל ארה"ב ובריטניה. אוכלוסיות בגיאורגיה ומולדובה, שתי מדינות שנחשבו אבודות למערב, נאבקות כל אחת בדרכה האזרחית להתנתק מהחסות הרוסית הברוטלית. בפולין נבחר והתגבש ממשל ליברלי חדש המתכונן במלוא הרצינות להגן על עצמאותה ולשם כך הגדיל פי שניים ושלושה את תקציב הביטחון. המאמץ של קרמלין להשתלט על רומניה נכשל אף הוא. לשורת התבוסות צריך להוסיף את נפילת המשטר של אסד בסוריה ששימשה בסיס רוסי יחיד במזרח התיכון. דרישות החזית האוקראינית גרמו גם להוצאת הכוחות הרוסיים הגלויים והסמויים מאפריקה ומאמריקה הלטינית.
זאת ועוד. כלכלת רוסיה מתדרדרת כעת במהירות, פועל יוצא משלוש שנים של מלחמה, עיצומים, הוצאות צבאיות מטורפות ובריחת מוחות מסיבית. אפילו משאביה האנושיים האינסופיים-כביכול אוזלים: אף מומחה לאסטרטגיה רוסית לא היה מעלה על דעתו בפברואר 2022 שבפברואר 2025 היא תזדקק – תשווע! – לעזרתה הצבאית של הדיקטטורה הקומוניסטית הענייה בעולם, קוריאה הצפונית. די היה לצפות בשבוע שעבר במסיבת העיתונאים השנתית של פוטין ולהקשיב לתשובותיו המתחמקות ונאומיו המתפתלים כדי לקלוט את מבוכתו, תסכולו וזעמו.
בנסיבות אלו יכלה עמדה תקיפה של מדינות נאט"ו, כולל איום מפורש בשליחת כוח צבאי ראשוני להגנת אוקראינה (כמשקל נגד לרבבת חיילי קוריאה הצפונית) להביא את פוטין ועמיתיו להסכמה על הפרדת כוחות ונסיגה חלקית מהשטחים האוקראינים הכבושים. הרי לא למען סיפוחם – אלו לרוב שטחים חקלאיים גבוליים חרוכים, ריקים מאדם וחסרי משמעות כלכלית - נשלחו למותם מאות אלפי חיילים רוסים צעירים. מטרת המלחמה הרוסית הייתה הפלת הדמוקרטיה האוקראינית ושעבודה לרוסיה, מטרה שכבר לא תושג. את השגתה מנעו האוקראינים בלחימה נועזת ורבת תחבולות, למרות ההפקרה המערבית. סופקו להם בנדיבות יחסית משלוחי הנשק ואמצעי הלחימה בסדר גודל של 130 מיליארד דולר, אבל חיילי נאט"ו נשארו בארצותיהם. עד האחרון בהם.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאבפתח השנה השלישית לפלישה רוסית לאוקראינה ועל סף השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, ספק אם העתיד טומן בחובו התפתחות חיובית עבור אוקראינה הלוחמת. רוסיה אומנם נחשפה כחלשה בכוח הלחימה שלה אך נאט"ו נחשף כחלש בכוח הרצון שלו. הסדר של הפסקת המלחמה בלי מתן פרס לתוקפן, פרס שרק יתמרץ אותו להרפתקאות אימפריאליות נוספות, נראה לכן רחוק. לממשלה בקייב נותר כעת, כמו אשתקד, לסמוך על עצמה ועל הפתעות לטובה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.12.24
