"ליל המיקרופונים" בשנת 1990 היה לאחת הסצנות האייקוניות בתולדות הפוליטיקה הישראלית, בשנים בהן הליכוד עוד היה מפלגה שמרנית-ליברלית, נאמנה לשלטון החוק, תוססת ומגוונת בדעות חבריה ובאתגור תדיר של העומד בראשה – עניין שכיום נשמע כמו מדע בדיוני. אמירתו המיתולוגית של ח"כ ולימים ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל בדבר חיסול הטרור, הפכה לשלאגר פוליטי ומטבע עובר לסוחר. בחלוף 35 שנים מאז, חוזר רה"מ נתניהו ומציג גרסה עכשווית של האמירה ההיא, אך בנסיבות טרגיות וקשות, בקובעו ב"ריאיון ביתי" ונינוח לעיתון החביב עליו בארה"ב, ה"וול סטריט ג'ורנל", כי "יסרב לסיים את המלחמה לפני סילוק חמאס מרצועת עזה".
רה"מ נתניהו איננו המנהיג הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שקורא לחיסול הטרור; הנשיא בוש הבן קרא לחיסול הטליבאן עם פלישתו המסיבית של צבא ארה"ב לאפגניסטן בעקבות פיגועי 9/11. פלישה שהפכה למלחמה הארוכה, המדממת והיקרה ביותר בתולדות ארה"ב – שסופה בבריחה מקאבול, ניהול מו"מ עם הטליבאן והותרת ארגון הטרור על כנו כשולט במרחב, באופן שפגע בדימוי העוצמה האמריקני. ארה"ב גם הכריזה מלחמה על ארגון אל-קאעידה, שאמנם, בדומה לחמאס, חוסל על מרבית יכולותיו והנהגתו, אך עבר טרנספורמציה והפך ליסודות שהניחו את צמיחתו של ארגון דאעש על שלוחותיו ברחבי עולם.
בין אם נרצה להכיר בכך ובין אם לאו, המערכה נגד הטרור היא מפגש עצים בין-תרבותי ורב-דורי: טוב מול רע. חושך מול אור. ליברליזם למול פונדמנטליזם
דבריו של רה"מ בדבר חיסול הטרור משרתים כידוע את צרכיו הפוליטיים וההישרדותיים, אך המציאות מורכבת ומאתגרת מעט יותר מן הקביעה כי המלחמה בעזה תסתיים עם השמדת ארגון חמאס. בין אם נרצה להכיר בכך ובין אם לאו, המערכה נגד הטרור היא מפגש עצים בין-תרבותי ורב-דורי: טוב מול רע. חושך מול אור. ליברליזם למול פונדמנטליזם. קדושת החיים למול קידוש המוות בדרכי הג'יהאד. את כל אלה ואחרים לא ניתן לתקן, כמו גם לחולל תהליך של דה-חמאסיזציה לציבור העזתי – בהרף עין, בהנף יד, בהכרזה על השמדת חמאס וסיום המלחמה, אם וכאשר הנסיבות הפוליטיות יאפשרו זאת למושל בכיפה. תהליכי יסוד אלה, יומרניים כשלעצמם, מחייבים הירתמות בינלאומית, עשייה מדינית וביסוס אופק לתושבי הרצועה, ובמידה רבה – גם לפלסטינים ביהודה ושומרון, על מנת להתיימר ולעקור את איום הטרור האיסאלמיסטי מן השורש.
אך פנטזיות לחוד – ומציאות לחוד. 120 שנות סכסוך עקוב מדם עם הפלסטינים, לוודאי לא תסתיימנה עם ההכרזה הלא מציאותית והבלתי מדידה על השמדת חמאס ברצועת עזה, שבמידת הצורך יתאים עצמו למציאות משתנה, גם אם במסגרות ארגוניות הדומות יותר לגרילה מאשר לטרור סמי-צבאי, שממשלות ישראל היטיבו לטפח בקונספציית "שקט מול שקט". הכרח לדון בתפיסות המוטעות שנשתרשו בהובלת ממשלות נתניהו האחרונות במסגרת ועדת חקירה ממלכתית, לצד שורת הכשלים שהביאו למחדל הביטחוני הגדול בתולדותינו.
אך הרבה לפני הדיון בשאלת מי בעד חיסול הטרור, עומד ומתקתק לו, למרבה החרדה, שעון החול של חטופינו האמיצים, הנמקים בשבי המרצחים. בחלוף למעלה משנה במנהרות הטחב האפלות, אין דרך להיכחד מכך: עניינו של רה"מ נתניהו בכריכת גורל החטופים בתוצאות הסופיות (לכאורה) של המתחולל בשדה הקרב - עלול לחרוץ את דינם למוות. משכך, כפי שנכתב כאן במרוצת החודשים האחרונים, מרכז הכובד של המערכה עבר זה לא מכבר משדה הקרב לשדה המשא ומתן, בצל הבנות שכבר גובשו ביחס לתג המחיר הכרוך בכך, כמו גם שלבי הנסיגה של צה"ל ממרכזי האוכלוסין ברחבי הרצועה, שיביאו לסיומה המיוחל של המלחמה. עוד לא אבדה תקוותנו: עדיין ניתן להציל את אחיותינו ואחינו, נשים, גברים וטף משבי המרצחים – ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.24
