כבר כמה ימים שדבריו של אבידע בכר, איש בארי ששכל את אשתו ובנו ונפצע קשה בעצמו ב-7 באוקטובר, לא מפסיקים להלום בראשי. אבידע מיישיר מבט למצלמת הטלוויזיה ואומר כאילו לנו, אבל למעשה לעצמו, מילים שומטות לסת: "מזל ש-7 באוקטובר קרה בבארי. אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר, 'מה הם גרים שם?' הייתי אומר, אולי, 'מגיע להם'. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה, שילמתי עליו הרבה מאוד, מזל שאת השיעור הזה למדתי".
זה לא רק השימוש החוזר והמעט אכזרי במילה "מזל" שמצמרר. אלה גם לא רק תעצומות הנפש שנדרשות לאדם להעמיס על גבו זב הדם גם כך, טעות כה כבדה שאת מחירה האישי הבלתי נסבל הוא ישלם עד נשימתו האחרונה. זה עצם הפגישה עם אדם שאוהב כל כך את המקום ואת אנשיו עד שאינו מוכן לעשות שום הנחות לעצמו כדי שהשיעור הנורא שעבר הוא ושעברנו כולנו לא יהיה לשווא. נדירותו היא שגורמת ללב להחסיר פעימה כל פעם מחדש.
וזה נדיר, משום שמרבית אלה שממלאים את השיח הציבורי בדרישות לחשבון נפש וללקיחת אחריות מעדיפים, כרגיל, להכות על חזות אחרים. מובילי הרפורמה מאשימים את סרבני המחאה, שמצידם באים חשבון עם הממשלה, שאנשיה דורשים להעמיד לדין את בכירי האליטות הביטחונית והמשפטית, שלהם ברור שהאשם רובץ לפתח מובילי הרפורמה וחוזר חלילה. איש לא מכיר בטעויותיו שלו. איש לא לוקח אחריות. איש לא חושף את כל האמת הידועה לו – גם אם תשמש כנגדו – כדי למנוע את הישנות האסון. שוב, כמו לפני 7 באוקטובר, מסתבר שאצל "מנהיגינו" אהבת העם והמקום פחותה מעוצם שנאתם ליריביהם.
מה עזר לוועדת אגרנט שישבו בה שני נשיאי עליון ושני רמטכ"לים אם היא הוסמכה לבדוק רק את הדרג הצבאי ועד ליום המלחמה השלישי בלבד?
מכאן גם המחלוקת האווילית על הפלטפורמה לחקירה: ועדת חקירה ממלכתית שאת אנשיה ממנה נשיא בית המשפט העליון או ועדה ציבורית שאת אנשיה ממנות הממשלה או הכנסת. הרי אין באמת הבדל בין השתיים. היש שוני בין השופטת דבורה ברלינר לשופט אליהו וינוגרד? בין האלוף שלמה ינאי לאלוף מנחם עינן? בין פרופ' רות גביזון לפרופ' שמעון שמיר? מה שחשוב הוא לא הממנה אלא מי שמתמנה, מה המנדט שניתן לו ומה סמכויותיו. מה עזר לוועדת אגרנט שישבו בה שני נשיאי עליון ושני רמטכ"לים אם היא הוסמכה לבדוק רק את הדרג הצבאי ועד ליום המלחמה השלישי בלבד? אלא שכרגיל, אצל השונאים והצודקים תמיד, העולם בינארי והם מאמינים שפלטפורמה מסוימת תשרת את יריביהם, ולכן חובה להילחם בה. גם כאן, יותר משהם רוצים לראות את ישראל משתקמת, הם מבקשים לראות את יריביהם משלמים.
על רקע מייאש זה מגיח אבידע, ובמשפטים ספורים מזכיר לנו שיש גם אנשים אחרים בינינו. כאלה שלא רק שאוהבים את המקום הזה יותר משהם שונאים את יריביהם, אלא שהם אוהבים אותו אף יותר משהם אוהבים את עצמם, ולכן מוכנים להמשיך ולחטט בפצעיהם המדממים כדי שהזוועה לא תשוב. אנשים גדולים באמת שמזכירים לנו כמה קטנים ופחותים הם אלה המתקראים מנהיגינו, ובה בעת מעניקים תקווה שאפשר שיהיה כאן אחרת. תודה, אבידע.
