אתמול, העולם כולו התכנס לתוך שש שניות. שש שניות שבהן שמעתי את שחף בפעם הראשונה אחרי שנה וחודשיים. שמעתי את הקול של הילדה שלי, הקול הרגוע והבוטח, הקול שאני שומעת כל יום וכל לילה בראש. הקול שדיווח. הקול שהתריע, הקול שהושתק. הקול ששמעתי לוחש ב-6:30 בבוקר הנורא ההוא, הקול שאני מוכנה לעשות הכל כדי לשמוע שוב.
אין באמת דרך לתאר במילים את כל הרגשות שהציפו אותנו כששמענו אותה שוב. גם אין דרך לתאר את האכזבה שזה כל מה שהצבא בחר לתת לנו.
שחף, שהייתה תצפיתנית במוצב נחל עוז, נרצחה במיגונית במוצב חמישה ימים לפני שהייתה אמורה להשתחרר. מודיעי הנפגעים הגיעו אלינו הביתה ביום השחרור שלה. כל החלומות וכל התקוות התנפצו יחד עם החיים שלה שנלקחו לנו. כל מה שביקשנו היה שייתנו לנו לשמוע את הקול שלה. רצינו לזכור, להיאחז בה עוד קצת. זיכרון חי, משהו שישכיח קצת את הקולות והתמונות האחרונים שלה שחרותים לנו בלב – במיגונית במוצב עם כל החברות שלה התצפיתניות, רגע לפני שמחבלי חמאס נכנסו ולקחו אותה מאיתנו לתמיד.
התחושה היא שמסתירים מאיתנו את הכל. שנתנו לנו שש שניות כדי שנשתוק, בזמן שלוקחים מאיתנו את הקול של שחף בשם ההסתרה והטיוח
קיבלנו שש שניות. אבל המשמרת האחרונה של שחף הייתה בין חצות ל-4:00 בבוקר ב-7 באוקטובר. את ההקלטות מהמשמרת הזו, צה"ל לא העביר לנו. לא לנו, ולא לאף אחת מהמשפחות. והתחושה היא שמסתירים מאיתנו את הכל. שנתנו לנו שש שניות כדי שנשתוק, בזמן שלוקחים מאיתנו את הקול של שחף בשם ההסתרה והטיוח. ואנחנו, יחד עם כל המשפחות, לא מתכוונות לוותר. לקחו לנו את הילדות ואנחנו נילחם לקבל את הקול שלהן חזרה – בכל השעות שבהן הוא נשמע.
