בעולם הכדורגל הישראלי התרחשה השבוע סערה שיש בה גם כדי להעיד על השינוי הגדול והעקבי במקומה של הדת בחברה הישראלית בעשורים האחרונים.
מאז היווסדו כענף ספורט בישראל, הכדורגל היה מקום שסימן דו-קיום בין העולם המסורתי לחילוני. למרות שרבים מהאוהדים והשחקנים היו בעלי זיקה למסורת, הוסכם שמשחקי הליגה המרכזיים יתקיימו ביום המנוחה, שבת. כך נוצר מצב שבו אוהדים ושחקנים שנהגו ללכת לבית הכנסת ולערוך קידוש בערב שבת, יצאו למחרת באופן טבעי לצפות בקבוצתם במגרשים. השילוב הזה בין העולם הדתי לחילוני נעשה לאחד הביטויים הייחודיים של הישראליות: אפשר גם ללכת לאצטדיון לעודד בשבת וגם לשמור על מסורות דתיות ביום אחר. לא רק הקהל נהג כך. גם כדורגלנים רבים, שהקפידו על כשרות ותפילות בחגים, לא נמנעו מלשחק בשבת ולהפריד בין אמונתם למקצועם. כך, למשל, אורי מלמיליאן, שכיכב בבית"ר ירושלים בשנות ה-70 וה-80 בעידן שלפני שלכל קבוצה היה טבח פרטי משלה, אפילו נהג להביא במזוודה שלו אוכל ביתי כשר למסעות הקבוצה או הנבחרת בחו"ל. אבל הוא מעולם לא חשב להתייעץ עם הרב לגבי מיקומו הטקטי במגרש. את זה השאיר לעולם הכדורגל.
מאז שנות ה-2000, כשכוחה של הדת הלך והתחזק בחברה הישראלית, כדורגלנים כבר לא מסתפקים באוכל כשר ובנישוק המזוזה בכניסה לחדר ההלבשה; רבים מהם אומרים "שמע ישראל" לפני שריקת הפתיחה או אחרי שהבקיעו גול
מאז שנות ה-2000, כשכוחה של הדת הלך והתחזק בחברה הישראלית, כדורגלנים כבר לא מסתפקים באוכל כשר ובנישוק המזוזה בכניסה לחדר ההלבשה; רבים מהם אומרים "שמע ישראל" לפני שריקת הפתיחה או אחרי שהבקיעו גול. איתי שכטר, שכיכב בכמה קבוצות ופרש רק לפני שנים מעטות, אפילו הוציא פעם אחת כיפה שהטמין בגרב וחגג איתה לאחר שהבקיע שער. היו כאלה שביקרו את התופעה, ודרשו מכדורגלנים כמוהו הכרעה בינארית: או שתכבד את הדת במלואה ותפרוש מהמשחק, או שלא תשתמש בסממנים דתיים על הדשא. אבל זו גישה שמחמיצה את היופי שגלום בעמדה המסורתית, שמתאפיינת מעצם טבעה בגמישות: אף אחד לא יכול לקבוע לך במה ואיך להאמין.
מה שקרה השבוע עם הכדורגלן עומר אצילי הבהיר עד כמה הגישה לדת מקצינה. אצילי, שחזר לישראל לאחר ששיחק בקפריסין, התלבט בין שתי קבוצות שרצו אותו: מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. ולמרות שמדובר בכדורגלן מקצועי, שמחזיק סוכן ועורך דין ומה לא, הוא נתן דווקא לרב שלו להכריע בדבר החתימה.
הרב הודיע בפומבי שהוא שוקל את הדברים לפי קריטריונים של איזה מועדון יותר ירא שמיים ועוד עניינים שברומו של עולם
הרב הודיע בפומבי שהוא שוקל את הדברים לפי קריטריונים של איזה מועדון יותר ירא שמיים ועוד עניינים שברומו של עולם. בסופם של לבטים נודע שהכדורגלן סיכם בחיפה. לא חלפה יממה, ובעקבות פרשנויות של הרב לחלומות יוסף בארמונו של פרעה ודברים נוספים, החליט אצילי לחזור בו ולחתום דווקא בבית"ר. מובן שזכותו של אצילי להאמין בעצת הרב, ומאוד ייתכן שהרב גם צדק מבחינה מקצועית, ובית"ר מתאימה יותר לכישורי השחקן על הדשא.
אבל בהקשר הסוציולוגי הפרשה הזו מעידה עד כמה החברה שלנו עוברת תהליך של החמרה דתית, שבו גם הכדורגל, ענף מקצועני שבו החלטות אמורות להיות מוכרעות לפי איכות השחקן והקבוצה, מוכפף לנימוקים דתיים שמכתיבים את ההרכב.
מה שמצער הוא שהדבר קורה דווקא בעולם הכדורגל, שבלט כשדה שבו ניתן היה למצוא מזיגה ישראלית יפה בין ספורט מקצועני לאמונה דתית מבלי להכפיף דבר אחד לשני. אבל, כידוע, מה שקורה בעולם הכדורגל הוא תמיד רק משל לשדות אחרים בחברה הישראלית.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.24
