הם היו מעטים מול רבים. הראשונים לחזות במאות מחבלים צובאים על הבסיס שבו שירתו. חלקם התריעו מראש, מבינים את גודל הסכנה, אבל לא היה מי שיקשיב. הקרבות הקשים במוצב נחל עוז היו אלה שגבו הכי הרבה קורבנות: 54 חיילות וחיילים נפלו, עשרה נחטפו בבוקר 7 באוקטובר. המוצב הפך סמל להפקרה, עד כדי כך שהקרבות ההרואיים שהתרחשו בו כמעט שנעלמו מעין הציבור.
11 צפייה בגלריה
עומדים מימין לשמאל: קרן ליבוביץ, נתנאל חיים פור, שרון נימרי, אתי אביטל וליאור ברזילי. יושבים: ליאת עציוני (שפרבר), רווית בלוי, עדי פלג-גולן, נירית ברעם ואורי ביטון
(צילום: דנה קופל)
"באחת הכתבות על המוצב בטלוויזיה, פתאום ראינו את הילדה היפה שלנו מתחת לרגליים של המחבלים. זה נורא", מספרת שרון, אמה של הלוחמת סרן עדן נימרי ז"ל, מפקדת צוות ברוכב שמיים. "דובר צה"ל דניאל הגרי הגיע אלינו הביתה אחרי השידור, שכמובן נעשה בטעות, והסביר שהם לקחו את כל המצלמות של המחבלים ויש סרט לא מצונזר שהועבר למשפחות עד שיגידו לצבא מה ואת מי לטשטש. החומר הגולמי הגיע לתקשורת. פתאום הבנתי שיש חומרים שלא מספרים לנו עליהם, שכן יודעים מה קרה במיגונית למשל".
כבר יותר משנה ששרון אוספת עדויות על הקרב שבו השתתפה בתה. במקרה שלה היה מי שיספר: עדן הצליחה להציל את חייהן של הלוחמות שלה ושל חיילות נוספות בבסיס. "כשהתחילו הטילים היא רצה למיגונית ופגשה 25 בנות מפוחדות, חלקן התפללו, אחרות נפרדו מההורים. היא הציבה את הבנות שלה בצד אחד וקפצה לצד השני, בלי מילים. עם העיניים והידיים היא הראתה להן איך לתפעל את הנשק, וכשנכנס המחבל הראשון הן הורידו אותו בקלות. כשנזרק הרימון הראשון החיילות הצליחו לברוח לחדרים, וברימון השני והשלישי עדן הייתה האיום היחיד מול המחבלים. שמענו עוד סיפורים מאגם גולדשטיין, שפגשה בשבי שלוש תצפיתניות שסיפרו לה על עדן".
11 צפייה בגלריה
"פתאום ראינו את הילדה היפה שלנו מתחת לרגליים של המחבלים". עדן נימרי
(צילום: דובר צה"ל)
בחדר יושבים עוד תשעה בני משפחה של חללי המוצב. כששרון אומרת ש"מצד אחד אני מדברת על גיבורה גדולה ומדהימה, ומצד שני, אין לי ילדה", מהדהדת בחדר אנחת הסכמה. אף אחד לא רוצה בן או בת גיבורים. התליונים על הצוואר, הדיסקיות, הקעקועים, כולם מספרים את אותו הסיפור, על אובדן וצער שאין לו סוף.
"המחדל הוא לא שלהם"
עדי, אימו של סמ"ר יוני גולן ז"ל, מפקד טנק בגדוד 77, אומרת כי "הנרטיב של נחל עוז הוא קודם כל הפקרה. אף אחד לא יודע שהיו שם שני טנקים שניהלו קרב גבורה, אבל אני יודעת שהילד שלנו הקריב את חייו והציל אחרים. הוא נלחם במשך 17 דקות לבדו מול הנוחבות. מי שיצא מהטנק למיגונית סיפר שהטנק נפגע ב-08:53, אבל ליוני היה שעון שמחובר לטלפון, וכשקיבלנו אותו ראינו שהדופק שלו נעצר בבת אחת ב-09:10. זאת אומרת שבזמן הזה הילד שלנו נלחם לבד, קרב חסר סיכוי. אני רוצה שיידעו על קרבות הגבורה. הייתה הפקרה, אבל על-ידי הצבא הגדול, לא על-ידי לוחמי המוצב".
קרן, אימו של סמל תומר ליבוביץ ז"ל, השריונר היחד מ"צוות פרץ" שנשאר על אדמת ישראל, מוסיפה: "כל מה שחשוב להבין על מוצב נחל עוז זה שכל מי שהיה נוכח ביום הזה ויכול היה לשאת נשק, או היה לו טנק או איזשהו אמצעי לחימה - ניהל שם קרבות. בין אם זה היה התפקיד שלו ובין אם לא. והם כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל החבר'ה של גולני והצנחנים שהסתערו וניסו להציל, הופקרו ברמה שערב לפני כן הורידו להם את הכוננות. דיברנו עם תומר בערב שלפני והוא היה מבסוט שהורידו כוננות. וגם ברמת האמצעים, היו בגזרה רק שני טנקים".
קרן מספרת על מפגש שנערך בין הורים נוספים לאנשי קיבוץ נחל עוז. "הם פשוט הודו לנו, שאלמלא הילדים שלנו שחסמו בגוף שלהם את החדירה של המחבלים לתוך הקיבוץ - היו להם המון אבידות", היא משחזרת, אך מסכימה עם הורים נוספים כי אין בכך נחמה: "יש איזושהי משמעות לשבת מול אמא לשתי בנות שהחזיקה את הממ"ד כל היום באימה, ומספרת שכל בוקר היא אומרת תודה לחיילים שהצילו אותן, אבל לא הייתי קוראת לזה נחמה".
ההורים מבינים את התפקיד שהיה לילדיהם. ליאור, אביה של הסמב"צית סמלת אושר שמחה ברזילי ז"ל, אומר כי "המוצבים נועדו להגן על האזרחים. זאת המשימה וזה מה שאושר תמיד אמרה. זה שתקפו את המוצב והוא היה מדולל מלוחמים זה בגלל שהם יצאו לבצע את עבודתם ולהגן על הקיבוצים, על האזרחים".
רווית, אימו של סרן עידן באלוי ז"ל, קשר"ג 13 בגולני, מספרת: "היו לי הרבה שיחות עם המג"ד של עידן, תומר גרינברג ז"ל. בשיחה האחרונה שלנו, שעוד לא ידעתי שתהיה האחרונה, שאלתי אותו, 'לאן אתה הלכת?' הוא אמר לי, 'אנחנו הלכנו לאזרחים, כי יש את החיילים במוצבים'. בדקות הראשונות, כשעוד לא הבנו מה קורה, אמרתי לבעלי, 'איזה מזל שעידן בבסיס'. כי מבחינתי אין יותר בטוח מזה. היה בנו כעס, שאלנו איפה הצבא היה. היום אני יודעת שחיילים היו, אבל איפה הדרג הצבאי היה?
"יש לי את הקלטות הקשר של עידן. התרגשתי מהקול שלו אבל התמוטטתי כששמעתי את הלחץ וההלם של הטנקיסטים, איך הם מבקשים להקפיץ כוחות, ועידן זועק בקשר אבל כבר לא עונים. איבדתי תקווה, אמונה וביטחון. איבדתי מדינה. גייסתי ילדה נוספת לצבא ההגנה לישראל, צבא שלא ידע להגן. זה פרדוקס מטורף. הלב והשכל לא מסונכרנים". קרן מוסיפה: "קוראים לנחל עוז מוצב המחדל. אבל מי שהיה שם הוא לא חלק משום מחדל, הם היו גיבורים וגיבורות. המחדל הוא פיקודי, הנהגתי, מערכתי".
11 צפייה בגלריה
עידן באלוי. "כשעוד לא הבנו מה קורה, אמרתי לבעלי 'איזה מזל שעידן בבסיס'"
(צילום: דובר צה"ל)
כמעט את כל הפרטים שיש בידיהם הם אספו לבדם. נירית, אמיו של סמ"ר נטע ברעם ז"ל, מפקד הבלונאים במוצב, אומרת כי "עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה בדיוק כי הרמטכ"ל לא משחרר את התחקיר הצבאי המלא". אורי, אמה של החובשת הקרבית סמל שיר ביטון ז"ל, מוסיפה: "מי שלא נהרג היה במקום ממוגן ולא ראה מה קורה בחוץ. השאר נחטפו או נהרגו. לא היה מי שיספר".
קרן מסייגת כי "בשריון כן התבצעו תחקירים, מונה אפילו תא"ל שבא למשפחות. אבל יש הרבה חורים בתחקירים האלה. הרבה משפחות עדיין לא יודעות איך הבן שלהן נהרג. אף אחד לא יכול להגיד לי אם תומר סבל או לא, כמה זמן הוא החזיק בחיים. כל זה יצר חוסר אמון במערכת. בשורה התחתונה לא קיבלנו מהצבא עד היום מסקנות. אין למידה. תראו לנו שלפחות הייתה משמעות למוות הזה".
"דיווחנו, הם צוחקים עלינו"
אורי למדה את גורל בתה, כולל איך חיסלה מחבל בדרך למיגונית כשהיא בפיג'מה, מסרטונים. "בימים הראשונים היא עוד הוגדרה נעדרת, אז צפינו בסרטונים בטלגרם כדי לראות אם היא חטופה. ממש פתחנו חמ"ל", היא משחזרת. "יש גרסאות סותרות. החדר שלה הוא היחיד שנשרף לגמרי, אז ההנחה הייתה שהיא נפגעה בחדר. יש גרסה שאומרת שיכול להיות שניסו לחטוף את שיר וירין (חברתה סמ"ר ירין מארי פלד ז"ל, קא"א), ובעצם גררו אותן מהחדר והשאירו אותן בחוץ. בסוף, מסרט שצולם במצלמת ראש של הנוחבות, הבנו שהיא לא נהרגה בחדר. לא קיבלנו כלום משיר. אפילו המצעים לא נשארו. המליצו לנו לא לראות אותה, אבל היום אני מצטערת שלא התעקשתי להיכנס. אני בטוחה שזה היה בשבילי סוג של פרידה וסגירה".
גם אצל משפחתה של סמ"ר שיראל חיים פור ז"ל, שהייתה גם היא סמב"צית וחברת נפש של אושר ז"ל, נפתח "חמ"ל פרטי". היא הוגדרה נעדרת במשך כשלושה שבועות. "המידע שהיה לנו הגיע מהטלגרם ומסיפורים של אנשים", אומר אחיה, נתנאל. "עברנו על כל סרטון, הקשבנו לאלף גרסאות. אחת מהן הייתה שאיזה מסוק הגיע ולקח את שיראל, ופתאום התקווה מחלחלת ובסוף זה מתנפץ לך בפנים. את הסיטואציה הכי נוראית שמשפחה של חייל או חיילת יכולה לעבור, של הדפיקה בדלת, חווינו ארבע פעמים. כשבאו אלינו לעדכונים, או יותר נכון לאי-עדכונים".
את השעות האחרונות של ילדיהם הם עוד מנסים לפענח, אבל את מה שהם שיתפו לפני 7 באוקטובר הם זוכרים היטב וחובה להזכיר שוב ושוב. "15 בספטמבר, אני חוזרת אחורה לחיים הכיפיים שהיו לנו", משתפת אתי, אימו של סמל אור אביטל ז"ל, תותחן בגדוד 77. "אור שלח לנו תמונות מהטנק. הוא אמר, 'תסתכלו איך הם על הגדר'. שאלתי אם הם דיווחו על זה והוא ענה, 'ברור אמא, אבל הם צוחקים עלינו'. כולם ידעו. ידעו וגיחכו".
ליאת, אימו של הבלונאי סמ"ר דניאל שפרבר ז"ל, הגיעה למוצב ביום שישי 6 באוקטובר לחגוג לבנה יום הולדת 20. "דניאל קרא למקום מחנה השמדה. היו שם חולדות ופשפשים, הילדים שלנו ישנו במכולות. ישבתי איתו בעמדה ושאלתי למה הבלון למטה. הוא הסביר שיש חור. אחרי שעה הצטרפו כל החבר'ה, הביאו להם בלון חדש ואמרו להם שבגלל ששישי ומאוחר, שיעלו אותו אחרי החג", היא מספרת. אחרי החג כבר לא הגיע, ודניאל נותר לנצח בן 20 ויום.
שרון מספרת שעדן "הכינה כבר תיקים לכניסה להר דב. היא ראתה את זה מערכתית, ובעצם הבינה שהולך להיות באזור ספטמבר-אוקטובר משהו גדול. שלוש פעמים היא הייתה בנחל עוז בתקופת החגים, ובאנו לבקר אותה. המקום היה מוזנח, הש"ג פתוח, השערים לא נסגרים. ראיתי גם בלון שנראה קרוע, ולמחרת היא התקשרה וסיפרה שהוא נפל בעלומים. כשהיא הגיעה ביום רביעי עם הלוחמות שלה, אף אחד לא נתן לה משימות. במשך כמה ימים השביתו אותה. אם היא הייתה מעלה מטוס לאוויר ומביאה מידע יחד עם התצפיתניות, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת".
ליאור מספר שאושר ז"ל כתבה לבן הזוג שלה אורי, שבועיים לפני, שהגדר פרוצה בהרבה מקומות ולא באים לתקן. רווית מציינת: "ביום שלישי שלפני הייתה ישיבה אופרטיבית גדולה של גולני ושריון. עידן היה בישיבה עם החברה שלו, שהיא קשר"גית בשריון, הם הכירו במסלול. היא מספרת שישבו ארבע שעות על תרחישים צפויים מדרום, ארבע שעות על תרחישים מצפון, וכלום. בזה נגמרה הישיבה".
לדברי נירית, "אפשר להתווכח אם ידעו על הכמות הגדולה שתיכנס או לא. אבל אי-אפשר להתווכח על זה שמוצב שנמצא על הגבול חייב להיות מאוכלס וצריך שכולם יהיו עם נשק. לנטע הייתה הכשרה כלוחם חוד, הפקודים שלו - דניאל, סמ"ר אמיר איל, סמל שמעון לוגסי וסמ"ר אלרואי בן שטרית ז"ל - היו לוחמים לכל דבר, אבל אף אחד מהם לא הוכשר להילחם במחבלים. הם היו לבדם בחלק במוצב שהייתה בו גדר מצ'וקמקת בלי שער והמחבלים ידעו את זה. הם היו כמעט הראשונים להיתקל בהם ונלחמו עד הסוף. קרב גיבורים".
במשפחות יש תמימות דעים: בשביל להגיע לחקר האמת, אין אופציה אחרת מלבד ועדת חקירה ממלכתית. "זה חובה לא רק כלפי משפחות השכול, אלא כלפי כל העם הזה. אחרת זה יקרה שוב", אומרת אתי, וליאת מסבירה: "כמו שקרה אחרי יום כיפור, אמרו 'לא יקרה' וקרה יותר גרוע. זה לא בשבילי, בשביל אמא של דניאל, זה בשביל כולם. אם הייתי קמה בבוקר אחרי תקופה ורואה שמשהו השתנה, זה היה אחרת. אבל הכול יותר גרוע. תמיד הייתי הבן אדם הכי אופטימי, ואיבדתי את התקווה שלי. אני באמת מפחדת, לא יודעת מה יהיה".
נירית חברה ב"מועצת אוקטובר", שמורכבת ממשפחות שכולות שקוראות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "המטרה שלנו היא לחקור את כולם. הפוליטיקה לא רלוונטית כאן. גם בחדר הזה, אם נבדוק מה כל אחד הצביע - נגיע לכל המפלגות כמעט", היא אומרת.
לפני שמתפזרים משמיעה אורי הקלטה של שיר מאותה שבת. היא מספרת לה שהיא אוהבת אותה כשברקע כדורים לא מפסיקים לשרוק. כל אחד מההורים נזכר בדמעות במילים היפות והאחרונות של ילדו. "באותה שבת הייתה אמורה להיות הופעה של ברונו מארס", משתף ליאור, "חברים של אושר שכנעו אותה לבוא ואחת מהן אפילו קנתה לה כרטיס. היא ענתה לה שהיא נשארת עם שיראל כי היא לעולם לא תפקיר חברה. אלה הילדות והילדים האלה, שלא הפקירו את החברים ואת האזרחים עד טיפת הדם האחרונה".
מצה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל נמצא בעיצומו של הליך התחקור המבצעי של אירועי 7 באוקטובר ומה שקדם להם, ובתוכם הקרב במחנה נחל עוז. לכשיסוכם, הוא יוצג בשקיפות למשפחות ולאחר מכן לציבור".
פורסם לראשונה: 00:02, 26.12.24
