"אנחנו חיים את לבנון בעשור האחרון. זה כל מה שהתאמנו והתכוננו אליו. בשני סבבי מילואים בצפון הובלנו משימות הגנה. ראינו את הדברים מהצד שלנו. כל הזמן רצינו להגיע לצד השני, להעביר את המלחמה לצד שלהם, להיות אקטיביים. לשמחתנו, בסבב האחרון זה בדיוק מה שעשינו": כך מספר סא"ל (מיל') יובל דגן, מג"ד 8207 בחטיבת הנח"ל הצפוני 228.
עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, לוחמי וחיילי החטיבה הוקפצו צפונה. במשך שני סבבי מילואים אינטנסיביים הם התמקדו במשימות הגנה על יישובי הגליל המערבי, ובמקביל, לא הפסיקו להתאמן ליום פקודה. ואז, בסבב המילואים השלישי, בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, שנה בדיוק אחרי הטבח בעוטף – הם חצו את הגדר ועברו מהגנה להתקפה.
"בכל פינה ראינו כרזות תעמולה של חיזבאללה, פוסטרים של מנהיגים איראנים. בכל בית שאליו נכנסנו מצאנו אמל"ח, נשקים מכוונים לעבר יישובים ישראליים", אומר סא"ל (מיל') דגן ממושב נטור, נשוי לשיר ואב לשלוש בנות. "לפעמים הסתכלתי בכוונת המשגר, וראיתי את יפתח, אביבים ומנרה. מצאנו טיל נ"ט מוכן לשימוש בתוך מכונת כביסה, נשקים בחדרי ילדים. זה עוול לקרוא לזה כפר, זה יותר כמו בסיס גדול שחיים בו תושבים".
במשך כשבועיים פעלה החטיבה במספר כפרים, חיסלה עשרות מחבלים והשמידה מאות תשתיות של חיזבאללה. ב-26 באוקטובר, היום שבו היו אמורים לצאת מלבנון, ניהל הגדוד קרב קשה בכפר עיתרון, שבמהלכו נהרגו שישה לוחמים: רס"ר (מיל') גלעד אלמליח, רס"ן (מיל') אליאב עמרם אביטבול, סרן (מיל') אברהם יוסף גולדברג, סרן (מיל') עמית חיות, רס"ר (מיל') גיא שבתאי ורס"ם (מיל') שאול מויאל. "זה היה קרב הרואי עם הרבה גילויי גבורה", אומר דגן. "בסיומו התעקשנו להישאר בלבנון ולצאת רק ביום שלמחרת, כדי להשלים את המשימה ולצאת כמנצחים".
מלבד ששת הלוחמים שנפלו בקרב בעיתרון, במהלך המלחמה איבדה החטיבה עוד חמישה לוחמים: רס"ר (מיל') ולרי צ'פונוב וסמ"ר (מיל') רפאל קאודרס, רס"ם (מיל') רוני גניזת, רס"ם (מיל') ישי (נתנאל) גרינבאום ורס"ן (מיל') אבירם חריב.
אחד הרגעים שנחקקו בזיכרונו של דגן היה ביציאה מלבנון, כשהכוח עבר בצומת ישע וראה שהבטונדות שהוצבו שם בשנה האחרונה אינן. "זה הוכיח לנו את משמעות הדברים שעשינו, ביניהם הסרת איום הנ"ט שסיכן את חיי התושבים", הוא נזכר. גם מפקד הפלוגה, רס"ן (מיל') לירון אביגדור, זוכר היטב את הרגע הזה. "אני לא מתיימר להגיד שהבאנו את השלום, אבל הבאנו תקווה לתושבי הצפון", הוא אומר.
כמי שהחל לפקד על הפלוגה חצי שנה בלבד לפני פרוץ המלחמה, לירון מבין היטב את החשיבות של סבבי המילואים בשטחי הארץ להצלחתם בתמרון בלבנון: "ברמה המנטלית, זו תקופה שחיברה בין כולנו. כשיש אמון בין הלוחמים, יש פחות פחד לפעול, סומכים יותר זה על זה. בהיבט המקצועי, ניצלנו כל רגע לשיפור המוכנות, התאמנו ותרגלנו. ברגע האמת פעלנו על אוטומט. קיבלנו צילומים, מפות ומשימה – ועשינו בדיוק מה שעשינו בתרגילים. הרגשנו מוכנים".
על רגע חציית גדר הגבול סיפר: "הסתכלתי לחיילים בעיניים ואמרתי להם שהם אלו שנותנים לי ביטחון, שאני סומך עליהם. הייתי דרוך וזהיר, אבל לא היה בי פחד. מגיע ללוחמים המון קרדיט. למרות שמילואים זה שירות חובה, כולם פה מבחירה". רס"ן (במיל') אביגדור קפץ מביתו שבקיבוץ נען, כמו גם אשתו טל, קצינה במילואים בפיקוד העורף. הוא תועד בתמונה לצידו של סרן (מיל') עמית חיות ז"ל, החלל היחיד מהפלוגה, שפיקד תחתיו כמפקד מחלקה. "עצם העובדה שבתקרית שבה עמית נהרג הוא נכנס ראשון מתארת אותו כבן אדם. מוכן להקריב הכל עבור האחר, רציני וחכם, חבר טוב", אומר המ"פ אביגדור.
לתמרון הקרקעי הצטרפו לחטיבה כוחות הנדסה מגדוד 7064, בפיקודו של מ"פ צמ"ה, רס"ן (מיל') ינון דימנט. "חיכינו לחזור צפונה ולהשלים את המשימה", הוא מספר. "בסבב הראשון בצפון לא יכלנו להרים את הראש מעבר לסוללה, חטפנו נ"ט בלי הפסקה. פתאום נכנסנו בביטחון לשטח אויב, הגענו למקומות שמהם ירו עלינו. התחזקה אצלנו התחושה שמנענו אסון גדול". בכל פעם שנקרא לשירות, הוא הותיר בבית בשדה יעקב את אשתו גילי ושלושת ילדיהם, ובמהלך 300 ימי המילואים שעשה הוא גם הספיק להגשים חלום ישן ולהשלים קורס מ"פים.
"ברור לאשתי ולי שכל אחד שיכול לתפוס נשק חייב לעשות את זה", אומר דימנט. "ככה גדלנו וככה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אני תמרנתי בלבנון והיא תמרנה בבית, ובכנות – אני לא יודע מה יותר מורכב. לילדים הבטחתי שאבא הולך להילחם בלבנון כדי שלא יהיו לנו אזעקות, שנוכל לחיות פה בשקט. אנחנו מדברים הרבה על ההיסטוריה של העם והמלחמות לאורך השנים. אם אני חושב שדוד של אשתי, תכף בן 90, הוא גיבור, אחרי שלחם במיתלה – עכשיו הוא חושב שאני גיבור. זו השושלת שלנו, זו ההמשכיות של העם".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24