רבים פנו בעקבות מאמרי ביום שישי האחרון בנוגע להחלטת היועמ"שית לפתוח בחקירה בעקבות ממצאי תחקיר "עובדה" והביעו פליאה באשר לאי-ההתייחסות במאמר למהות הדברים שנחשפו בתחקיר. לטענתם, ההתעלמות המוחלטת מכך מזמינה ספקות באשר לתכלית המאמר ויוצרת מצג של תמיכה במעשים שנתגלעו בתחקיר.
ולא כך היא משני טעמים. העיקרי שבהם נוגע להבדל בין משפט למוסר. בשיטתנו, אין חפיפה בין משפט לבין מוסר, אף שיש כמובן קשר וקרבה ביניהם. זאת בניגוד לשיטות משפט דתיות (כמו למשל באיראן) שבהן שלטון הדת (שמטבעה מתבססת על זהות מוחלטת בין ציווי הדת והמוסר) הפך את הציוויים הדתיים לצווים משפטיים. אצלנו, כבשאר הדמוקרטיות הליברליות, נשמרת האבחנה ביניהם מתוך ההבנה שערבוב ביניהם יפגע גם במשפט וגם במוסר.
כל אדם חייב לבחון את מעשיו בשני מבחנים נפרדים: האם המעשה שאני עומד לבצע הוא חוקי, ואם כן – האם הוא מוסרי?
כך למשל נרמס המוסר כשאומה "מוסרית" שלמה צייתה ציות עיוור לחוקים הנוראים ביותר שכתבה יד אדם, חוקי הרייך השלישי, בלי להפעיל שום מבחן מוסרי אישי, בשל ההנחה שדי במבחן המשפטי. הפגיעה במשפט הגיעה במקומות שבהם היו מי שפירשו את הערבוב כמעניק להם לגיטימציה להפר חוק כל אימת שהוא התנגש במוסר הסובייקטיבי שלהם – מה שהוביל לאנרכיה. בשני המקרים החברה קרסה. לכן, ובמיוחד אחרי זוועות השואה, ברור שכל אדם חייב לבחון את מעשיו בשני מבחנים נפרדים: האם המעשה שאני עומד לבצע הוא חוקי, ואם כן – האם הוא מוסרי?
כמי שעוסק במשפט עשורים רבים, אני הראשון להעיד על קלות הבלבול ביניהם. הן בגלל שבמקרים רבים מדובר באותם תכנים ("לא תרצח" למשל אסור מוסרית ומשפטית), הן בגלל ששניהם מהווים מערכות לניהול חברה והן בגלל שבעשורים האחרונים אנשי משפט רבים הפכו עצמם ביהירות חסרת כיסוי למורי מוסר ודרך. למרות קושי זה, חובה לעשות זאת. הנורמה המסוכנת שהשתרשה אצלנו באותם עשורים (ולא במקרה) שמה שאינו פלילי אינו שלילי, מבהירה זאת היטב. בכירים שנתפסו במעשים מבישים מעיזים להמשיך ולהנהיגנו בראש גאה רק משום שמעשיהם לא עברו רף פלילי, כשבכל חברה בריאה הם היו מזמן נבעטים בבושת פנים לבתיהם. ההשפעה של הדרדרות מוסרית זו נחווית ביתר שאת מאז 7 באוקטובר, כשנושאי האחריות בהווה ובעבר נועצים בעורכי דין לגבי דרך ההתנהלות ה"נכונה" עבורם, במקום להביט בפני הקורבנות ולעשות חשבון נפש אמיתי. גם הם בונים על זה שאם זה לא ייתפס פלילי יסולח להם, והם יוכלו להישאר בלב הזירה הציבורית.
זו הסיבה העיקרית מדוע פרשנות משפטית צריכה להימנע מלהכיל שיפוט מוסרי על המעשים שתוארו בתחקיר. הסיבה המשנית קשורה לשלב שבו הדברים נמצאים. עד כה נחשפה רק גרסה אחת של האמת, זו של עורכי התחקיר (חלקם חברים אישיים שנים רבות וכולם מהימנים עליי). אין די בה כדי לבסס אמת משפטית שלגביה ניתן יהיה לקבוע מסמרות ערכיים אם יידרש. אף שבעידן הנוכחי, שבו הכל מהיר ומיידי, זה נשמע ארכאי, רק כך צריך להתנהל משפט.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.24
