הדייט שהתקיים לקראת סוף השבוע שעבר בין ראש הממשלה לכתב ערוץ 14 – למילה “ריאיון” אין מה לחפש פה – נפתח בשאלה שחתכה את המתח באוויר: “אתה גם רואה את הניסים שה’ עושה לגיבורים שלנו, לחיילים, את הנפלאות בכל הזירות?”. בנימין נתניהו לא נעלב מהטענות החתרניות (יש אלוהים ולא רק שלא קוראים לו “בנימין נתניהו” אלא צריך לחלוק עימו את הקרדיט) והמשיך לפלרטט עם האדם שמולו, במחזה מעיק שהדיף ריח לא נעים, שבמקרים אחרים היה עלול לעורר חשד לניצול יחסי מרות.
“הנפלאות בכל הזירות”, כך נראה, כוללות גם את נפילתם של לוחמים בעזה (כולל ביום שבו דובר על “הניסים שה’ עושה לגיבורים שלנו”) וכמובן את עינויי הגוף והנפש של החטופים והחטופות מבין ה-100 שעדיין בחיים ואת הלנת גופותיהם של אלו שכבר לא איתנו. הם כבר לא מרגישים דבר אבל גם למתים יש כבוד ואף אותו אפשר לחלל. מסכנים: ה’ “עושה ניסים” והם לא זוכים להיות חלק מהם. לפחות נחסך מהם האופן המשפיל שבו האמונה היהודית נרמסת לטובת תשלובת קטלנית של קיטש רדוד ותועבה עיתונאית.
אבל גם במרחבים מעט יותר מתוחכמים מתקיים מאמץ נפשע להפוך את סוגיית החטופים והחטופות מעיקרון מוסרי, שבלעדיו כל הסיפור של “אומה” לא שווה קליפת שום רקובה, למין כאב כרוני. “רסיס בישבן” קרא לזה פעם נפתלי בנט, כשדיבר על הפלסטינים. אז במרחבים הללו לא מדברים על “ניסים”, אבל כן על “נורמליות חדשה”, שבה בעצם כל הטראומה הזאת היא לא יותר מכרוניקה חדשותית ורצף של דיונים “בעד ונגד” עם סיכה צהובה (או אדומה או כסופה, שיהיה מעניין) על דש המקטורן.
בינתיים העדויות המטלטלות ממשיכות להיערם. תחקיר צה”ל על רצח ששת החטופים לפני שלושה חודשים קבע כי התמרון באזור “השפיע נסיבתית” על החלטת המחבלים לחסל את הגיבורים והגיבורות שהצליחו לשרוד במשך כמעט שנה בתנאים מחפירים. בהודעת דובר צה”ל נמסר, כי גם לאחר שחרורו של פרחאן אלקאדי, “לא היה בידי צה”ל מודיעין על הימצאות חטופים נוספים במרחב בעת הזו”. והנה התברר שאלקאדי דווקא סיפר לחוקרי השב”כ שהוא שמע אישה שדיברה בעברית. בצה”ל שכחו לספר את הפרט הזה לציבור, שאת אמונו הם מבקשים להשיב. בהצלחה עם זה.
ואם זה לא מספיק, דו”ח משרד הבריאות על המתחולל בשבי מגלה את מה שכולם מבינים ומדחיקים, כי לא ניתן לשאת כל כך הרבה כאב ועוד בידיעה שהיה וכמובן יש מה לעשות כדי לצמצם את הסבל. התיאורים לא רק מעוררי חלחלה בפני עצמם: הם מכינים את הקרקע למה שהציבור עשוי לראות בעיניים אם וכאשר יחזרו חטופים וחטופות בחיים. ואם כך, מה הפלא שיש כאלה שמעדיפים להתמקד ב”ניסים שה’ עושה” וב”נורמליות חדשה” ולדבר על ההסכם במונחים נונשלנטיים כגון “אני לא מתלהב”, כאילו שמדובר ברכישת חלוץ שנוי במחלוקת.
עינב שיףאבל בסוף, כרגיל, הסיפור תמיד חוזר לתחושה המדכאת, שעינב צנגאוקר מדברת ללמפה והכוונה היא לא רק לשלטון ולתומכיו האדוקים. הוא הדין גם בנושא ועדת החקירה הממלכתית: הרצון בהקמתה מתבטא בעיקר בסקרים, מה שמזכיר ילד שמבקש מהוריו שיקנו לו חד-קרן. האמת העצובה היא שתפיסת האזרחות בישראל, מדינה שבה כביכול אסור “לצאת פראייר”, מסתכמת בשלוש מילים: סומכים על הנס.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.24
