שלוש פעמים כבש צה"ל בשנה האחרונה את העיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה. שלוש פעמים שרק אחת מהן, הראשונה, הייתה בלתי נמנעת. בכל אחד מכיבושי העיר נפלו לוחמים רבים, 40 לוחמים נפלו במבצע הכיבוש השלישי שבימים אלה אנחנו בעיצומו, יותר מ-110 חללים בסך הכל בשלושת המבצעים. לוחמי חיל רגלים, הנדסה, ושריון, בסדיר ובמילואים, הקיזו דם, יזע ודמעות על כיבושה של עיר השנאה והרוע, שממנה יצאו רבים מהמחבלים שביצעו את טבח 7 באוקטובר ביישובי האזור הצפוני של עוטף עזה. בכל פעם כבשנו אותה, ואז פינינו את השטח בחזרה למחבלים.
כבר בסוף אוקטובר 2023, עם תחילת התמרון הקרקעי, קיבלו לוחמינו את הפקודה לכבוש את ג'באליה ואת העיירות הסמוכות לה בפעם הראשונה. הם נלחמו, נפצעו, נפלו בקרבות, אבל בכל זאת כבשו, טיהרו וניקו את השטח ממחבלים ומאמצעי לחימה. כבשו, ואז ונסוגו בהוראת מפקדיהם, הדרג המדיני, או שניהם יחד. כך קרה גם בעיירה בית-חאנון, שברגעים אלה ממש נלחמים בה לוחמי חטיבת כפיר והיחידה הרב-ממדית. גם לבית-חאנון נכנסו כוחות צה"ל ויצאו כמה פעמים. שלשום נורו מבית-חאנון רקטות אל עבר ירושלים וסביבותיה, אתמול נורו ממנה רקטות אל עבר שדרות.
הדבר ההזוי ביותר הוא שאנחנו, אזרחי ישראל, המילואימניקים, הורי החיילים בסדיר, לא מצליחים לקבל תשובות ברורות. מה קורה שם? מי מחליט על שיטת הפעולה הזאת? יש הרגשה של עמימות לא ברורה בין הדרג המדיני לצבאי
אז מה בעצם קורה פה? כמעט 15 חודשים מאז שהחלה המלחמה, אנחנו ממשיכים לרקוד טנגו עם האויב הכי חלש שלנו. אנחנו עושים צעד אחד קדימה, משלמים עליו מחיר כבד בפצועים והרוגים, ומיד אחר כך, איש לא באמת מבין למה, עושים שני צעדים אחורה, מפנים את השטח ומאפשרים למחבלים לשוב אליו. וגם זה כדי לחזור במהרה את אותו הצעד קדימה, על כל המחירים שכרוכים בכך, כדי להיות מוכנים לסגת מהשטח אחרי שנכבוש אותו במחירים כבדים. וכך, יש גזרות בתוך רצועת עזה שבהן כוחותינו היו כבר שמונה פעמים. יצאו מהן, ובמקומם נכנסו המחבלים. מה קורה שם מאחורי הקלעים שבגללו אנחנו לא באמת חותרים לנצח? 15 חודשים אחרי תחילת המלחמה, הוכחנו לעצמנו, לאויב העזתי, ולמזרח התיכון כולו, את עוצמתנו הצבאית ואת יכולת העמידה של החברה הישראלית שבליבה מונח צבא העם, אבל פעם אחר פעם אנחנו לא מצליחים לתת את הרגל המסיימת ולהשלים את המלאכה.
עמימות לא ברורה
הדבר ההזוי ביותר הוא שאנחנו, אזרחי ישראל, המילואימניקים, הורי החיילים בסדיר, לא מצליחים לקבל תשובות ברורות. מה קורה שם? מי מחליט על שיטת הפעולה הזאת? יש הרגשה של עמימות לא ברורה בין הדרג המדיני לצבאי, איש לא מקבל את האחריות, איש לא מתווה מדיניות הגיונית.
איש לא מפנים למשל את "תוכנית האלופים" שאותה מוביל אלוף במיל' גיורא איילנד, שמטרתה היא פינוי צפון הרצועה מאוכלוסייה והשתלטות מלאה של ישראל על הסיוע ההומניטרי. בינתיים אנחנו פועלים בניגוד מוחלט לשני העקרונות שלה.
לא רק שאנחנו לא מונעים מאזרחים להיכנס לצפון הרצועה, ישראל אפילו מאפשרת להם לקבל שם סיוע הומניטרי. איך אפשר לנצח ככה, כשביד אחת אתה מקיז את דם בניך בקרבות, וביד השנייה מאכיל את האויב שנשאר באותו השטח? זה הרי ברור לכל בר-דעת שהאסטרטגיה הזאת היא לא בת-קיימא. ברור לכולם שאם אתה לא מפנה שטח, מכריז עליו כשטח השמדה ודואג לנקות אותו ביסודיות ואז לאבטח אותו מפני כניסה חוזרת, ברור שהמחבלים ישובו אליו.
עמיחי אתאליצילום: מתן צורי בתחילה סיפרו לנו שהבעיה היא מחסור בחימושים לקראת מערכה בצפון, ומאז כבר נתנו מכה אנושה לחיזבאללה, אחר כך שהרקע הוא לחץ של הממשל האמריקני, אבל אז ג'ו ביידן הפסיד בבחירות. אבל האם לשלוח את בנינו שוב ושוב ושוב להקיז את דמם באותו שטח, האם להאכיל את האויב ולגרום לו שלא למהר לשום מקום, זה לא פשע? עם ישראל ראוי למפקדים בכירים ולקברניטים בדרג המדיני שיודעים לקבל אחריות, שיודעים להתוות מדיניות, בלי תירוצים ובלי הסתתרות. קביעת יעדים, נחישות ויישום, רק ככה נגיע לניצחון.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.12.24
