ביום שבת, 26 באוקטובר השנה, ב-7:02 בבוקר, היבהבה הודעה מפחידה למדי במכשירים הסלולריים של מאות אלפי תושבים בצפון הארץ. ההודעה, שדומה להתרעת צבע אדום של פיקוד העורף, הכריזה על רעידת אדמה. "צאו מיד לשטח פתוח", נכתב שם. "אם לא ניתן, היכנסו לממ"ד או לחדר מדרגות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זו הפעם הראשונה שמערכת "תרועה", שהחלה לפעול באופן מלא בפברואר 2023, התריעה על אירוע סיסמוגרפי כזה. המערכת, שמבוססת על כ-120 חיישנים שרובם פזורים באזור השבר הסורי-אפריקאי, מספקת התרעה של בין מספר שניות לחצי דקה – תלוי במיקום ובעוצמת הרעש – ואינה נכנסת לפעולה ברעידות קלות, שמתרחשות מעת לעת. במשך דקות ארוכות לא מעט ישראלים היו משוכנעים כי תסריט האימה – רעידת אדמה מסיבית – מתחולל ממש באותם רגעים. הרעד הורגש היטב גם בסוריה, בלבנון ובירדן.
בצבא הבינו שהפאניקה בשטח גדולה. באותו בוקר חזרו מטוסי חיל האוויר ממבצע "ימי תשובה" – ההפצצה באיראן, וגם כך כל המדינה הייתה במתח. בתוך זמן קצר שיחרר דו"צ הודעת הרגעה: "בדקות האחרונות נשמעו הדי פיצוצים במרחב צפון הארץ בעקבות פעילות כוחות צה"ל בדרום לבנון. אין חשש לאירוע ביטחוני". אחר כך כבר הוסיפו פרטים: מקורה של "רעידת האדמה" הוא בפיצוץ מתקן אסטרטגי גדול של חיזבאללה על ידי כוחות צה"ל. כל זה, כמובן, לא הפריע לאגפים ההזויים במיוחד של הרשתות החברתיות להתמלא מיד בתיאוריות קונספירציה. "נשק טקטוני", פסקו ה"מומחים"; צה"ל ערך ניסוי בנשק שמחולל רעידות אדמה. היו עוד קשקושים מהסוג הזה.
במציאות, באמת היה מדובר בפיצוץ אדיר. למעשה, בצה"ל טוענים כי זה היה הפיצוץ העוצמתי ביותר בהיסטוריית הפיצוצים העשירה למדי בכל 76 שנות קיומו. 400 טונות של חומר נפץ, פי שמונה מהפיצוץ הכי גדול של צה"ל ברצועת עזה עד כה, מחקו את "המפלצת שבהר", בסיס הטרור התת-קרקעי הגדול ביותר של חיזבאללה שאותר בבטן האדמה. מהבסיס הזה היה אמור להגיח גדוד של רדואן, הכוח המובחר של חיזבאללה, כדי לכבוש את משגב עם, מנרה וכנראה גם את קריית-שמונה, בתרחיש בלהות רצחני פי כמה מזה שחוו תושבי הנגב המערבי ב-7.10.
הקרב הגדול במנהרות חיזבאללה נחשף | תיעוד מיוחד
(צילום: דובר צה"ל)
אלא שהשבוע אנו חושפים כי מאחורי הפיצוץ שגרם למערכת "תרועה" להכריז על רעידת אדמה ולהלחיץ שליש מדינה, אכן מסתתרת דרמה גדולה. הפעולה לאיתור, טיהור והשמדת המתקן התת-קרקעי של חיזבאללה, שמכונה בצה"ל מבצע "מעגל סגור", כללה קרב הרואי ומסמר שיער שנמשך מעל יממה, התרחש בתוך מנהרות צרות, ועוד יילמד בבתי הספר ללוחמה תת-קרקעית. היו שם גם מחבלי רדואן נחושים, דלתות הדף ומלכודות תופת, שלפחות אחת מהן הייתה עלולה למוטט את המנהרה על הכוחות שלחמו בתוכה. והיו שם גם 400 טונות חומר נפץ שהוכנס במהירות שיא, מגה-פיצוץ אחד – ושאלה אחת, שנשארת כרגע עדיין פתוחה: איך לעזאזל חיזבאללה הצליח להקים את כל המפלצת התת-קרקעית הזו, במרחק של כמה קילומטרים בלבד מגני הילדים של מנרה וקריית-שמונה?
משהו פה ממש לא הסתדר לרס"ן א'.
השעה הייתה סביבות עשר בבוקר של 13 באוקטובר האחרון, והוא ולוחמיו כבר תרו אחרי "המפלצת שבהר" כשש שעות בתוך כפר רב א-ת'לאת'ין שבדרום לבנון. כמה ימים קודם, תושבי הכפר העוין, רק כשני ק"מ ממשגב עם, קיבלו הוראה מדובר צה"ל בערבית אל"מ אביחי אדרעי להתפנות. ואכן, רוב מחבלי חיזבאללה שהיו שם פשוט נטשו. לוחמי גדוד 890 של הצנחנים שהגיעו לכפר זיהו מחבלים בתוך המנהרות, וניסו לחסל אותם בדרכים שונות, אבל מחבלי חיזבאללה נערכו מראש גם לאפשרות הזו. הם גם הצביעו על מספר איתורים וחשד לפירים במקום. עכשיו המשימה של רס"ן א' ולוחמיו היא לנסות למצוא את הכניסה ל"מפלצת שבהר", הבסיס הענק של חיזבאללה שעליו הצביע המודיעין באופן כללי.
רס"ן א' הוא מפקד פלגת מדרון מושלג של יהל"ם. ההתמחות של היחידה המיוחדת הזו היא בפריצות לתוך מבנים ומתחמים מבוצרים, תוך כדי שימוש בשלל אמצעים, רובם חסויים. אז אם יש משהו שהרס"ן בן ה-28 יודע לזהות יותר טוב מכולם, זה דלת חשודה.
וזה בדיוק מה שהוא ראה ביחידת הדיור הזו בכפר. המבנה נראה כמו מוסך לכלים הנדסיים כבדים, והיה צמוד לבית גדול ויחסית מפואר, בן שתי קומות. רס"ן א' הבין שזה מיקום אופטימלי: מצד אחד, המבנה הזה הוקם מעברה השני של צלע ההר, נסתר לתצפית ישירה מכיוון ישראל. מצד שני, הוא במרחק של ריצה קצרה מהגבול. מסביב, נפרסו שדות מוריקים ואווירה גלילית כמעט פסטורלית. את השקט ניקבו רק הדי יריות וארטילריה מרוחקים, ופה ושם מטוסי חיל האוויר. המודיעין שהיה לרס"ן א' היה כללי: איפשהו פה בסביבה צריך להיות בסיס ההזנק הגדול של כוח רדואן לגליל. לכן כשרס"ן א' ראה בתוך המוסך דלת חומה וכבדה, הוא נדרך. מפקד הפלגה כבר היה מול מספיק דלתות מוסוות בעשר השנים האחרונות כדי לנחש שגם הדלת הזו מסתירה סוד כלשהו. "בכלל, זה היה בית מוזר", הוא משחזר. "בחדרי הילדים בבית מצאנו את מטעני החבלה האיכותיים ביותר שיש לחיזבאללה, מתוצרת איראנית, מוכנים לשימוש. ואז, ראיתי בגראז' של יחידת הדיור דלת פנימית, חוּמה וכבדה, חשודה משהו, עם הרבה נעילות, ומחוברת לקיר שמאחוריו אמור להיות רק הר".
אז מה עשית?
"שלפתי את הטלפון המבצעי שלי כי הדלת נראתה לי מוכרת, וראיתי צילומים של דלתות נסתרות למנהרות חיזבאללה שחבריי מצאו בגזרות אחרות לפני כן. הבנתי שזו הייתה בדיוק אותה דלת פלדה, מייצור סדרתי, ולאותה מטרה. חיזבאללה עשה מאמץ גדול להסתיר את מה שחיכה לנו מאחוריה, אבל החוטים התחילו להתחבר לי בראש. זה היה הרגע לפתוח את הדלת הכבדה, או יותר נכון לפרוץ אותה".
א' ולוחמיו פרצו בזהירות את הדלת – לא פעם הדלתות הללו ממולכדות – והביטו פנימה. מה שנגלה בפניהם היה פרוזדור צר, לח וטחוב, כולו חצוב בסלע. אבל שום דבר אפילו לו רימז למה שהמסדרון הזה מוביל אליו.
א' וכמה מלוחמיו החליטו להתקדם בזהירות פנימה. בקצה המסדרון החצוב והמואר היטב, אחרי כמה מטרים, נתקלו בעוד דלת משוריינת, אבל לא משהו שיהווה יותר מדי אתגר ללוחמי מדרון מושלג. הבעיה צצה דווקא כאשר א' הביט לצידה של הדלת: הוא ראה שם עינית של מצלמה פועלת. מאחורי המצלמה הבחין בחיווטים חשודים, ושבריר שנייה אחר כך, ראה גם שהם מחוברים למטען חבלה גדול, 35 ק"ג לפי ההערכה, שהוסתר בסלע החצוב.
א' הבין שזה יכול להיות המראה האחרון שיראה בחייו. הוא הכיר היטב את שיטת הפעולה הזו: מחבל חיזבאללה כנראה צופה בו כעת מתוך חמ"ל אחורי, מוכן ללחוץ על מתג ההפעלה מרחוק וללכוד אותו ואת לוחמיו בפיצוץ קטלני בתוך המסדרון. "זה בהחלט היה הרגע הכי מסוכן מבחינתי במבצע הזה", נזכר. המטען לא הוזכר במודיעין המקדים, והייתה לרס"ן א' שבריר שנייה להחליט מה עושים עכשיו: או לצרוח לפקודיו לצאת החוצה, לדלג אחריהם ולקוות שכולם יספיקו לפני שהמחבל יפעיל את המטען; או לשחרר נצרה בנשקו, לירות כדור מהיר למצלמה, בתקווה שהיא תנוטרל לפני שהמחבל בחמ"ל יבין מה קורה.
הוא בחר באופציה השנייה. כדור אחד מדויק הספיק לפצח את המצלמה. במהירות הבזק הוא מיהר לטפל במטען הגדול, תחילה בסיוע רובוט, ואז, במיומנות של כירורגים, הוא ולוחמיו ניטרלו את האיום הנפיץ במו ידיהם. רס"ן א': "לא היו לי הרבה אופציות, וזה רגע כמפל"ג שצריך לקבל את הבחירה הנכונה, ומיד. הגעתי לסיטואציה הזו בחיסרון מול האויב, כי תמיד הגנה חזקה וערוכה יותר מול התקפה שמגיעה. הבנתי שיש לי שבריר של שנייה להחליט מה לעשות – ולפעול".
רגע לאחר שניגבו את הזיעה הקרה ממצחם והסדירו את נשימתם, ניגש הצוות המובחר מיהל"ם לדלת השנייה שבקצה המסדרון. מאחוריה תחכה להם הפתעה רועשת וקטלנית, כזו שאף לוחם מנהרות ביחידת העילית לא נתקל בה מעולם.
לדלת הברזל השנייה הצמידו רס"ן א' ולוחמי מדרון מושלג מטען חבלה, כדי לפרוץ אותה בהדף. הם עדיין לא ידעו מה גודל הבסיס הצבאי הסודי שמסתתר מאחוריה, אבל החלו לשמוע מעברה השני קולות עמומים של ירי. חיזבאללה הורה כאמור לאנשיו לנטוש את כפרי ההזנקה בדרום לבנון, ולמעשה ויתר על התשתיות שהקים במשך שנים כדי לפלוש לגליל. ברובם המכריע של המבנים והפירים שאליהם נכנסו לוחמי צה"ל עד אותו רגע, לא היו מחבלים. אבל על הנכס העצום הזה, שגדול בנפחו משש מנהרות הטרור החודרות שצה"ל חשף והשמיד בינואר 2019 יחד, חיזבאללה לא התכוון לוותר בקלות, בטח לא ללא קרב. רס"ן א' שמע שקולות הירי, ואז הנפץ, מתקרבים לדלת במהירות. הוא שוב נאלץ לקבל החלטה מיידית. "שמעתי גם צעקות בערבית, כאילו הם הבינו שהם נחשפו. מיהרנו לחבר את המטען לדלת, נסוגנו מעט לנקודה בטוחה במנהרת המבואה - ואז פוצצנו את הדלת".
דלת הברזל נתלשה ועפה באוויר, ומיד פילחו את חלל מנהרת המבואה צרורות ירי של המחבלים. א' היה בעמדה טובה, מכוון ראשון את נשקו בזווית ירי מול הפתח שנפער. הוא לא מיהר להסתער, ופתח בהתייעצות קצרה עם סגניו ולוחמיו. הוא ואנשיו אמנם התאמנו רבות בלחימה בתוך מנהרה, אבל מחבלי חמאס וחיזבאללה נמנעו עד כה מקרבות תת-קרקעיים כאלו. אף אחד גם לא ידע כמה מחבלים ממתינים להם, מה כוח האש שלהם ולאיזה מבוך אימתני א' ולוחמיו עומדים להיכנס.
מול החיילים הנדהמים נפרסו כמה חדרי אוכל בגודל של 50 מ"ר כל אחד, חדרי שינה מאובזרים במיטות, ארוניות ומזרנים כמו בבסיסי צה"ל, חדרי מקלחות ושירותים; מטבחים מלאים במקררים ומקפיאים של מזון מכל הסוגים, מזווה גדוש באוכל שיכול להספיק לחודשים ארוכים; מועדון עם טלוויזיה ופינות מנוחה; חדר טיפולים רפואיים, חמ"לי תקשורת ממוחשבים, כספות עם מסמכים מסווגים, פינת כושר; ובעיקר – מחסנים אדירים של אמצעי לחימה מכל הסוגים
ושוב, בתוך שניות, מפקד הפלגה מקבל שתי החלטות גורליות. הראשונה, לשלוח קדימה את הרובוט הקטן, מהמתקדמים בעולם. הרובוט מעסיק את המחבלים, חושף בכך את מיקומם ומסייע ללוחמים לפגוע בחלקם. אבל א' לא יודע כמה מחבלים עוד מחכים בפנים. הוא רואה שמנהרת המבואה כמו החלל שמתוכו המחבלים יורים, מוארים היטב, ומקבל את ההחלטה שנייה: הוא מנצל את המהומה שמתפתחת מעבר לדלת שנתלשה, ומציץ פנימה. שם א' מזהה את מה שהעריך וקיווה לגלות: ארון חשמל. הוא מצליח לשחרר צרור לעברו. המחבלים מספיקים להשליך לעברם עוד רימון רסס שמתפוצץ בעוצמה, כשהעלטה משתלטת על כל המתחם העצום. א' שומע את הצרחות של המחבלים בערבית כשהבינו שהם סומים.
"ואז", ממשיך א', "אני מבין שחיים בפנים עוד מחבלים, כי יש עוד הדים של קולות שהולכים ומתקרבים, ואני רואה שיש עוד מצלמות מעקב. הסאונד בהתחלה מאוד מעורפל, אבל אחרי שהשגנו יתרון עם כיבוי האורות והשבנו מכות אש ראשונות, הקרב האמיתי מתחיל".
זו לחימה ארוכה ומתישה, בחשיכה מוחלטת. מדי פעם נותב אדום מהקלצ'ניקובים של המחבלים מפציע בעלטה. לוחמי יהל"ם כבר עם האמר"לים (אמצעים לראיית לילה) המיוחדים שלהם על העיניים, מציצים מדי פעם במכשיר הצמוד שמנטר עבורם את מד הגזים במתחם התת-קרקעי. הלוחמים מספרים שכל החלל התמלא ריח אבק שריפה ועשן. אם שיעור הגזים ימשיך לעלות, מבלי להרגיש הם עלולים ללקות בהרעלה קשה, ולכן יש להם מסכות מיוחדות למצב כזה. במבצע הזה הם לא יזדקקו להן.
לכאורה, כל הטיפול במנהרה שהתגלתה בכפר היה יכול להיות הרבה יותר אגרסיבי ופחות מסוכן עבור הלוחמים. בחלק גדול מהמנהרות שאותרו בדרום לבנון ובעזה (אלו שכמובן, לא היה חשד שיש בהם חטופים), צה"ל העדיף לטפל באמצעות הרעשה כבדה – שמתחילה בפגזי טנקים ויכולה להסתיים בהפצצה של חיל האוויר. אבל במקרה הזה, בגלל גודלו העצום של המתחם, פשוט לא היה זמן. גם היה חשש שהפצצות חיצוניות יהרסו רק חלק מהמבוך ושהמחבלים יצליחו לצאת ולהמשיך לפגוע בלוחמי צה"ל.
המחבלים כאן חייבים אפוא להיות מחוסלים, ומהר, אבל הם לא מוותרים. 36 שעות נמשך הקרב של יחידת יהל"ם, כשמולם בין ארבעה לשבעה מחבלים, לפי הערכות בפיקוד הצפון, מהכוח המובחר רדואן. מדובר במחבלים מנוסים, שצברו ניסיון קרבי רב לצד הרוסים בסוריה בעשור הקודם, ונשבעו לשמור על “המפלצת שבהר”. היה להם עוד יתרון משמעותי: המחבלים הכירו כל חדר וכל מחילה, כל אולם וכל פתח מילוט, וגם כל ארון עם נשקים ותחמושת, שפשוט היה נדמה שלא אוזלת להם. המחבלים לא נכנעו גם כאשר הלוחמים צעקו להם להסגיר עצמם, ולצאת בחיים. גם צוות מו"מ מיוחד של צה"ל, שהגיע למקום וניסה לשכנע את המחבלים להניח את נשקם ולצאת בחיים, לא נענה.
רס"ן א': "הפעלנו עליהם תחבולות, לא מיהרנו לרוץ לעברם, אבל בכל התקדמות שלנו הם גם זזו, והמשיכו לירות. בהתחלה חשבנו שזה ייגמר בטח אחרי שעה-שעתיים, כי התחמושת שלהם הרי תיגמר. אבל ככל שחלף הזמן, הבנו כמה הם נערכו היטב למצוד הזה, עם כמויות אדירות של אמל"ח. לי בראש היה תמיד ניהול הסיכונים, המחשבה שבאתי למצוא ולהשמיד קודם כל את התת"ק (תת-קרקע) הזה תוך ביטחון כוחותינו, ולא בהכרח לחסל מחבלים. ניהול הזמנים פה היה קריטי, כי מעל הראש שלי, מעל האדמה, יש גדוד שלם משולב בחיילי צנחנים ושריון שמאבטח אותנו. הזמן חולף והסכנה גוברת גם עבורם. המחבלים התחילו באול-אין, קרב על כל הקופה, העיקר שלא ייפול בידי צה"ל הנכס הכי חשוב שנבנה לרדואן".
בשלב מסוים רס"ן א' מתלבט אם להכניס פנימה כלב תקיפה של עוקץ, שיסתער על המחבלים, אבל מהר נמלך בדעתו. לפניו שטח השמדה גדול וחשוך שמזמין רסס של קליעים שיהרוג מיד כל כלב שיחצה אותו. גם סגן ד', מפקד צוות מיהל"ם שמשתתף בפעולה, מבין זאת, וממשיך לירות ולהתקדם באיטיות, הלאה, לעומקו של הבסיס הענק הזה.
יש לכם לפעמים שם ורטיגו, אובדן התמצאות כמו לטייסים בשמיים?
סגן ד': "לא, אנחנו חיים את זה כל הזמן ומתרגלים את הפעילות במנהרות עד לרמה שנהנים מזה. זה העולם שלנו, למי שלא רגיל זה מורכב בוודאי. לנו זה הלחם והחמאה. במסלול ההכשרה אתה מקווה שאולי יתמזל מזלך להיות במנהרה פעם בשירות, ופתאום במלחמה הזו יש לך מאות מנהרות לחקור ולטפל, בעזה ובלבנון. בעזה יש רשת מטרו, ולכן המחבלים שם ברחו ולא נלחמו איתנו במנהרות. בלבנון קשה יותר לחפור, האדמה סלעית ולכן המנהור יותר מוגבל. אני אישית הכי אוהב את הריגוש של הצעדים הראשונים במנהרה, להרגיש את הפעם שאתה זה שנכנס למקום הזה ראשון, לפני אחרים".
להיות הראשון במנהרה זה גם הכי מפחיד, לא?
"בעזה יצא לי גם להתקדם ראשון במנהרות נמוכות וצרות שבהן נאלצתי לזחול ממש על הברכיים, גם כחלק ממשימות לסייע באיתור השבויים והחטופים. במצב שכזה לא עובר לי בראש מה יקרה אם המנהרה פתאום תקרוס עליי. לפעמים אני נעצר לחמש שניות אם אני שומע בום עמום, ואז ממשיך".
בינתיים, חולף יום הקרב הראשון בתוככי "המפלצת שבהר". רס"ן א', סגן ד' והלוחמים שלהם מתקדמים באיטיות פנימה. מדי פעם הם שומעים את המחבלים זועקים מכאב, ולמדים מכך שחלקם לפחות נפגעו. בשוך הקרב, יגלו לוחמי יהל"ם ערכות חירום של פרמדיקים, שבהן השתמשו המחבלים כדי לחסום לעצמם עורקים ולחבוש את פצעיהם. א' חייב גם להילחם וגם להבין לתוך איזו מנהרה מפלצתית הוא נקלע. "אז במקביל לחילופי האש, ובין ההפוגות בירי, שלחתי את הרחפנים הקטנים שלנו לאמוד את המתחם", מספר רס"ן א'.
ותוך כדי?
"הקרב נמשך. אנחנו מכניסים לעבר המחבלים אלמנטים מסוימים שמתפוצצים לידם, ולא מפסיקים לירות".
למחרת בצהריים, אחרי קצת יותר מ-24 שעות של לחימת מנהרות אינטנסיבית, האש החלה סוף-סוף לדעוך. המחבלים שנשארו בחיים, רובם פצועים, החליטו להימלט על נפשם. הם יודעים היכן בדיוק ממוקמים עשרה פירי בריחה מוסווים, שמאפשרים להם להימלט לצד המערבי של הכפר, הרחק מהכוחות הישראליים. "פתחי הפירים בדרום לבנון זה לא כמו בעזה, מכוסים באיזה שטיח או בכמה עלים", מסביר רס"ן א'. "חיזבאללה בנה מנהרות מילוט בלתי נראות ביציאה שלהן, עד שהן נפתחות ברגע היציאה מהאדמה".
שלוליות הדם הרבות שהשאירו מאחוריהם המחבלים לא מותירות מקום לספק: חוליית רדואן לא תשרוד הרבה, אם בכלל. בחלוף ימים אחדים יגיע המודיעין: לפחות שניים מהם מתו מפצעיהם לאחר שגררו עצמם בסבך הקוצים לכפר סמוך, והיתר נפצעו קשה. מקרב לוחמי יהל"ם אף חייל לא נפגע. א' ואנשיו סורקים באמצעות רובוטים ורחפנים את כל פיתולי המתחם, עד שהם מכריזים כי הוא מטוהר מאויב. עכשיו הזמן לחבר מחדש את החשמל, ולהדליק בחזרה את האורות.
הפלורוסנטים נדלקים בזה אחר זה, וההלם מכה בכולם: מול החיילים הנדהמים נפרסו כמה חדרי אוכל בגודל של 50 מ"ר כל אחד, חדרי שינה מאובזרים במיטות, ארוניות ומזרנים כמו בבסיסי צה"ל, חדרי מקלחות ושירותים; מטבחים מלאים במקררים ומקפיאים של מזון מכל הסוגים, מזווה גדוש באוכל שיכול להספיק לחודשים ארוכים; מועדון עם טלוויזיה ופינות מנוחה; חדר טיפולים רפואיים, חמ"לי תקשורת ממוחשבים, כספות עם מסמכים מסווגים, פינת כושר; ובעיקר – מחסנים אדירים של אמצעי לחימה מכל הסוגים. "בחלקם הקטן המחבלים ששמרו על המקום השתמשו", אומר רס"ן א'. "מצאנו למשל מטול אר-פי-ג'י מוטען ומוכן לירי בתוך המנהרה. הוא היה אמור להיות מופעל נגדנו, והם ברגע האחרון לא הצליחו כנראה לשגרו".
היו שם גם ימ"חים עם מדים, קסדות ומכשירי קשר, רובי קלצ'ניקוב חדשים, שחורים ובוהקים משימון, מקוצרים וארוזים, מהדגם שבשייטת לא היו מתנגדים לקבל; מאות מחסניות מלאות בתחמושת חדשה; אלפי מטעני חבלה בגדלים לייעודים שונים; עשרות מקלעים ורובי צלפים; מכלי מים וגנרטורים. הכל במנהרה רחבה וחצובה בסלע באורך של כקילומטר וחצי. א' ולוחמיו הבינו כי הם גילו בסיס צבאי עצום, שלפי הערכות חסר צה"ליות היה מיועד לאכלס לפחות 200 מחבלי רדואן (מתוך כ-3,000 שהיו לצבא הטרור), כלומר סדר גודל של פוג' (גדוד), אחד מ-12 שעימם תיכנן לפלוש לגליל, ואולי אף מעבר לכך. "הגדוד הזה היה אמור לשהות שם חודשים במידת הצורך, בלי לצאת החוצה, להתחייל ולהיערך - ואז לזנק, אפילו בריצה, עד לגדר המערכת", מעריכים בצה"ל. "ואז לכבוש יישובים כמו מרגליות, מנרה ומשגב עם, וכנראה גם להמשיך למטה, לקריית-שמונה".
היו בצה"ל גם כאלו שלנוכח מה שהתגלה לפניהם הבינו כי היה כאן מחדל: בסיס כזה לא נבנה בשנה, ולא בשנתיים. ההערכות הן שזה לקח בין עשור ל-15 שנה. כיצד הניחה ישראל כל השנים הללו לדבר כזה לצמוח בקרבת גני הילדים של מנרה וקריית-שמונה?
אבל את המפק"ץ סגן ד' הטריד הרבה יותר המשך המשימה שידע כי מחכה לו. "אני לא יודע מה קרה שם לפני שהגענו, ועל האסטרטגיות אחראים מי שמעליי", הוא אומר. "מבחינתי, כמו שחיילים שומרים על הבית ביישוב שלי, כך אני שומר על בתים של אחרים במדינה. בסוף, חיילים נותנים אמון במפקד שלהם שנותן אמון במפקד שלו. כשאמרו לי, אתה נכנס לטפל בזה, ידעתי שזה הזמן שלי ושאעשה זאת הכי טוב שיש".
עכשיו צריכים לוחמי יהל”ם להרוס את כל זה. יש להם פחות משבוע, וכמות חומר נפץ שאף פעם לא נעשה בה שימוש בצה"ל לטובת פיצוץ הנדסי אחד, שכמוהו לא היה כאן.
אם עד כה יהל"ם היו במרוץ אחד נגד הזמן - לתפוס כמה שיותר מהר את המנהרה ולטהר אותה ממחבלים - עכשיו החל המרוץ השני שלהם נגד הזמן: לפוצץ את הכל כמה שיותר מהר. הסיבה היא פשוטה: הלוחמים מתחילים להזרים לתוך המנהרה כמויות אדירות של חומרי נפץ, בתוך מכלי פלסטיק או מוקשים. הכל לפי נהלים מוקפדים ותוך כדי שמירה על בידוד של כל מקטע, אבל תסריט האימה הידהד בראש של כל מי שהיה שם: פצמ"ר או טיל נ"ט רנדומלי של חיזבאללה שינחות במקום לא נכון, ותתחיל שרשרת פיצוצים שעלולה חלילה להסתיים בנפגעים רבים לכוחותינו. "אחרי הערכת מצב מהירה כשחקרנו את הקומפלקס הזה, הבנו שנצטרך 400 טונות של חומר נפץ כדי להשמיד אותו, שזה פי ארבעה מהשיא הצה"לי שהיה שבוע קודם לכן, גם הוא בדרום לבנון", אומר רס"ן א'. "כל מה שעבר לי בראש באותו רגע זה, איך אני אשמור על החיילים שלי, כי למלכד דבר שכזה ייקח כמה ימים טובים. חששנו מאוד שחיזבאללה ירים איזה רחפן מכפר צמוד שבו לא תימרנו, יזהה שעלינו עליו ומצאנו את הנכס הזה, וברגע הנכון - יטַווח אותנו בקלות. גם יכולה להיות פעולה לא רצויה, טעות קטנה של חייל. לכן הייתי חייב, יחד עם כל הקצינים, לשמור על הלוחמים מפוקסים באלף אחוז בשלב המלכוד".
במקביל, אף אחד לא רצה להשאיר סיכוי לחיזבאללה לשקם את המתחם ביום שאחרי, ולכן הביאו מהנדסים צבאיים מומחים שהמליצו היכן למקום כל מטען ומוקש, בצורה יעילה ותוך כדי חישובים מורכבים. האדמה בלבנון היא סלעית, לא כמו האדמה החולית הרכה של עזה. הפיצוץ הכי גדול בעזה, גם של מתחמים בסדר גודל דומה, לא הצריך יותר מכמה עשרות טונות חומר נפץ. הלוחמים של 890 סייעו גם כאן, איבטחו לילה אחרי לילה את שיירת המשאיות שהובילה למקום את חומר הנפץ, ופרקו את המשלוחים המסוכנים.
בינתיים, אנשי יהל"ם הניחו את חומרי הנפץ במנהרה לפי תוכנית החבלה. מבעד לפתחי המנהרות שהתגלו שולשלו לאורך מאות מטרים כבלי פתיל רועם, שהשתרכו לתוך הקרביים הסבוכים של המתקן ולאט-לאט נמתחו מזרחה, לעבר הגבול עם ישראל. כשהתקרב הרגע, הכוחות לא לקחו סיכון, רדיוס הבטיחות עלה על קילומטר והלוחמים קיבלו הוראה להיות מאחורי מחסה, למרות שהפיצוץ היה בתוך מקום סגור.
כשהמוקש האחרון חובר, א' יצא מהמנהרה. "כמו שנכנסתי ראשון לאותה מנהרה בפתח של הגראז', כך צעדתי משם אחרון, משאיר אותה מאחוריי, נותן מבט אחרון, ובעיקר מסתכל ימינה ושמאלה, לוודא שלא שכחנו אף חייל".
ואז, בשבת בבוקר, הם הפעילו את המרעום. הכבוד ניתן לקצין הנדסה ותיק מגדוד מילואים, שסייע רבות במשימה. "שלוש, שתיים, אחת: אש", נשמע בקשר. "ברגע הפיצוץ הרגשתי את ההדף באוויר, למרות שכבר היינו בתוך קריית-שמונה", נזכר א'. "זו תחושה מדהימה, לעמוד במשימה הזו ולשמור על הלוחמים ב-100 אחוז".
פטרייה אדירה של אש, עשן ואבק היתמרה ברגע אחד בקו האופק של הגליל העליון, לרום של מעל ל-100 מטרים. היא נראתה היטב מצידון ומצור. עוצמת הפיצוץ גם נקלטה היטב בסנסורים של מערכת "תרועה", שדיווחו על רעידת אדמה. סביר להניח שבאותו רגע גם בחיזבאללה הבינו מה הושמד להם. כשענן האבק שכך, נשלחו רחפנים לאזור. הם שידרו תמונות של מכתש עצום שנבקע בהר. הטופוגרפיה של האזור שונתה לתמיד. מבצע "מעגל סגור" הצליח.
היחיד שאיכשהו הצליח לפספס את הרגע הזה היה דווקא סגן ד'. המפק"ץ, שלמעלה מיממה לחם בחירוף נפש בתוך המנהרה, הצליח להחמיץ את הפיצוץ הגדול ביותר בתולדות צה"ל.
איך זה קרה?
"וואלה, נדמה לי שבאותו רגע סידרתי את הציוד בטיולית ואירגנתי את החיילים שלי למסדר או לקיפול דרומה, למשימה הבאה. אבל מה זה משנה, את שלנו עשינו".
