דוח משרד הבריאות לאו"ם על הפגיעות, בהן ההתעללות המינית, שספגו החטופות והחטופים ששוחררו מן השבי, הוא מסמך מזעזע לא רק בגלל מה שמתואר בו, אלא כי פרסומו הוא רמיסה פושעת של פרטיותם של שורדי השבי, בהם ילדים ובני נוער. עכשיו נוספה לה טראומת החשיפה והזיהוי הכפויים של פרטי הפרטים של מה שעברו. איש לא ביקש את רשותם לפרסום. בתחקור הראשון שנעשה להם, כדי לאסוף בדחיפות מידע על שבויים אחרים, והדברים נכתבים כאן מפי מקור ראשון ומהימן, רובם בחרו שלא לספר את מה שמתפרסם כעת בראש חוצות בהודעה גסת לב לעיתונות של משרד הבריאות. רק בהמשך שיתפו בפרטים הכואבים והחסויים האלה את מי שטיפלו בהם ורכשו את אמונם.
זה מידע חסוי. פרסומו הוא הפרה של כל קוד אתי ומקצועי אפשרי בטיפול רפואי בכלל ונפשי בפרט. זו גם רמיסה של הכללים המקודשים שנכתבו בדם במהלך שנים ארוכות של ניסיון נצבר במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בראש - הכלל הבסיסי והמובן מאליו מכולם: לעולם לא לחשוף את הנפגע, אלא אם הוא עצמו בוחר לעשות כן. לקיחת השליטה מנפגעות ומנפגעים היא טראומה על טראומה, והיא משבשת קשות את השיקום המפרך שלהם. מה עוד צריך לומר כדי שהדבר הבסיסי הזה יובן? שחשיפת הפרטים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית היא עברה פלילית? לא סתם נשמרת זהות המתלוננות במשפטי אונס חסויה על-פי חוק.
השמות אמנם לא מתפרסמים בדוח הזה (תודה רבה, באמת) אבל מדובר בקבוצה קטנה ומוכרת שרובה נשים, ילדים וילדות, נערים ונערות. הם הולכים לבית הספר. הם נפגשים עם חברים, מסתובבים ברחוב. מי לעזאזל חושב שמותר לו לפרסם דוח כזה? לא מדובר כאן בעמית סוסנה, הבוגרת, שקיבלה החלטה אמיצה על דעת עצמה ועל עצמה, והגיעה למסקנה שיש לה כוחות נפש להיחשף ולהיות לפה לאחרות והאחרים שבחרו אחרת. למטופלים בכלל ולנפגעי תקיפה מינית בפרט יש בעלות מוחלטת על הסיפור של עצמם. הבעלות הזאת הופקעה מהם השבוע בכוח, אחרי שכבר היו קורבנות של כוח אכזרי. נטילת השליטה (שוב) מהנפגעים היא נזק שאין עליו כפרה, אבל כשאפילו חיי אדם אצלנו נעשים זולים כל כך, מה הפלא שגם פרטיותו ושלומו של הקורבן נחמסים באדישות במסגרת הקרבת הפרט למען איזו מטרה מומצאת של טובת המדינה.
האם לא נמצא צדיק אחד בסדום, מכל אנשי המקצוע של משרד הבריאות, שיזהיר את השר שמדובר במעשה פסול אתית, חוקית, טיפולית ומוסרית?
בשלב מסוים אולצו הגורמים המטפלים בתוך בתי החולים להעביר את החומרים למשטרת ישראל ולמשרד הבריאות. כמה מהם סירבו בתוקף, אחרים קבלו את הדין, אבל גם אלה לא העלו בדעתם שהמטופלים שלהם יככבו למרות רצונם בדוח פומבי.
את ההחלטה הנואלת הזאת קיבל פוליטיקאי שאין לו שמץ של מושג בעולם הקשה והמורכב של פגיעות מיניות, שר הבריאות אוריאל בוסו (ש"ס). הוא לא מהמרושעים ולא מהגרועים שבשרי הממשלה הזאת. "העדויות הן קריאת השכמה לעולם להפעיל יותר לחץ על חמאס ותומכיו לשחרר את כולם עכשיו", אמר. אבל האם לא נמצא צדיק אחד בסדום, מכל אנשי המקצוע של המשרד, שיזהיר אותו שמדובר במעשה פסול אתית, חוקית, טיפולית ומוסרית?
בשבוע שעבר שטח ח"כ ינון אזולאי, חברו לסיעה של בוסו, בפני משפחות החטופים, את קשיי השינה וחשבון הנפש שלו בגלל סבל החטופים. זו צביעות. שניהם יודעים שעוד דוח או עוד הצהרה אמפתית מועילים כמו כוסות רוח למת. שרק עסקה ובצידה הפסקת הלחימה בעזה תחזיר את החטופים, ושלכך יש כתובת אחת: נתניהו, שהדוח המזיק הזה יעניין אותו כקליפת השום. לו הם, ובעיקר מנהיגם אריה דרעי, היו מציבים לנתניהו אולטימטום שהיה בו משום איום אמיתי על הישרדותו בראשות הממשלה, כפי שהם יודעים לעשות היטב מעת לעת, החטופים כבר היו בבית.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.24
