המבצע הרחב שצה"ל מנהל בצפון רצועת עזה נכנס לחודשו השלישי, והיה אמור להיות מלווה בהרבה יותר שיח ציבורי נוקב בכל הנוגע לתכלית האסטרטגית. מצד אחד, ניצבים הנתונים שעליהם אין חולק: בפעילות הנוכחית חוסלו מאות רבות ואולי אף אלפי מחבלים, נלכדו מאות רבות, הושמדו אמצעי לחימה ותשתיות צבאיות רבים, ובכלל האיומים הביטחוניים מה"משולש" של בית חאנון-בית לאהיה-ג'באליה אינם בני השוואה לאלה שהיו ב-7 באוקטובר. גם לא הגאוגרפיה והדמוגרפיה: האזור, ובמיוחד ג'באליה, חרבים, וחלק ניכר מהאוכלוסייה (אך לא כולה) נטש.
אבל יש גם דברים שחייבים להטריד. צה"ל השתלט על צפון הרצועה בשלב הראשון של התמרון הקרקעי, והפעולה הנוכחית היא הכניסה השלישית אליו. עדיין מתקיימת לחימה בכל נקודה. היא אמנם לא עזה כמו בפעמים הראשונות, אך מקשה על יצירת מציאות חדשה. יתרה מזאת, הפעולה התקיפה לא הניבה אף אחד מהיעדים האסטרטגיים של המלחמה שאותם קבעה ישראל: היא לא גרמה להתפרקות חמאס או להנפת דגל לבן, לא הובילה להתקוממות הציבור נגדו, ובעיקר לא קידמה את שחרור החטופים או השיגה הגמשה משמעותית של הארגון בעמדותיו הנוקשות בנושא.
הפעולה בצפון הרצועה היא תמצית המלחמה באזור: הצלחות צבאיות מרשימות שלא מלוות במעטפת אסטרטגית, וגם לא מוסבר כיצד בדיוק הן מקדמות את יעדי המלחמה שקבעה ממשלת ישראל. וכך, צה"ל ממשיך להישען על אסטרטגיית השלב השלישי, כלומר בעיקר פשיטות מתמשכות שכבר הוכח שלא מכחידות את נוכחות חמאס, ויחייבו לתכנן את הכניסה הרביעית לג'באליה; וממשלת ישראל מפזרת רמזים לגבי היום שאחרי (תוכנית הבועות, שת"פ עם חמולות, הפעלת חברות אמריקניות, מעורבות גורמים זרים), אבל לא מציגה תוכנית עבודה סדורה, מפורטת ומציאותית.
15 חודשים לאחר שהמלחמה החלה, חמאס ספג פגיעות חסרות תקדים, אולם הוא עדיין הגורם הדומיננטי בעזה, ואין שום חלופה שמתפתחת או התמרדות ציבורית נגדו
שלב מקדים לכל תוכנית הוא הכרה. 15 חודשים לאחר שהמלחמה החלה, חמאס ספג פגיעות חסרות תקדים, אולם הוא עדיין הגורם הדומיננטי בעזה. הוא השולט על הציבור הפלסטיני (לרבות החינוך), חולש על המרחב הציבורי ומהווה כתובת לכל הסדרה עתידית. ברקע, אין שום חלופה שמתפתחת (למעט כנופיות וחמולות הפעילות בדרום הרצועה ומדוכאות בכוח על-ידי חמאס), וגם אין התמרדות ציבורית נגד הארגון, כפי שכמהים רבים בישראל, למרות האסון חסר התקדים שהחריב את חיי העזתים.
אותה הכרה מאפשרת מבט נוקב וביקורתי יותר כלפי סיסמאות העוטפות את הפעילות ברצועה: "ממשיכים בניקוי השטח" (הוא יהיה רווי תמיד בגורמים עוינים שיקיימו לחימה כמו שניטשה בעיראק נגד האמריקנים או ברצועת הביטחון בלבנון עד 2000); "נבסס מציאות כמו ביהודה ושומרון" (אבל מי יהיה הריבון בצד הפלסטיני בעזה?); "עוד לחץ יגמיש את חמאס" (לא קורה); ו"נקדם דה-רדיקליזציה של הפלסטינים" (לא יתממש אם לא יהיה פרי יוזמה פלסטינית).
וכשאין אסטרטגיה, הטקטיקה – כמו במקרים רבים בהיסטוריה של ישראל – קובעת את המציאות
וכשאין אסטרטגיה, הטקטיקה – כמו במקרים רבים בהיסטוריה של ישראל – קובעת את המציאות. סלילת הכבישים המשמשים את כוחות צה"ל ברחבי הרצועה והקמת המתחמים הצבאיים במרחב נצרים מתבססים כמציאות של קבע, מבלי שעונים על השאלה מה התכנון ארוך הטווח של ישראל בנוגע לאזור כולו, ואם הלקח היחיד מטראומת 7 באוקטובר, או תפיסת הביטחון העדכנית שגובשה, הם שמחייבים כינון אזורי חיץ בשטח האויב (דבר שקיים בסוריה והופך לדילמה לישראל), ותפיסת שטח ("הדבר היחיד שמכאיב לערבים", אמירה שחוקה, שכרגיל הפכה לעובדה בשיח שלנו).
האמירה שלפיה "מדובר במלחמה ארוכה וקשה" אינה מענה הולם ומספק לחברה שכבר הוכיחה חוסן מעורר פליאה ויכולת הקרבה במלחמה הנוכחית. חלופות של העברת אחריות לגורם זר וחזרת הרשות לעזה אינן בנות מימוש, ושליטה ישירה ומלאה על כל עזה, שתאפשר אולי לבסס חלופה לחמאס או יצירת כאוס מדגם סומלי באזור, היא אולי בת מימוש אבל תלווה במחיר כבד מאוד.
מבין כל הברירות הגרועות, נדרש לברור את הרעות פחות. הבולטת שבהן היא עסקה שתלווה בפיקוח ביטחוני חיצוני (בעיקר אמריקני, ובפרט בפילדלפי) וביכולת התערבות ביטחונית מתמדת של ישראל, ואפשר שתתלווה אליה הקמת מערך שלטוני חדש, שבו יהיה נציגים עצמאיים וגורמי פת"ח ויהיה בעל זיקה סמלית לרשות. אין לשגות באשליות שמשתקפות בנאומים, במצגות ובמסמכי עמדה: חמאס לא "ייכחד". הוא ימשיך להתקיים ולהיות גורם משפיע בעזה, אך לא יציב איום ביטחוני, בוודאי לא דומה לזה שהתקיים ב-7 באוקטובר. זהו אינו פתרון אידיאלי, הוא רווי בסימני שאלה ואתגרים, אבל הוא יאפשר קידום של שחרור החטופים, לצד הבטחת אינטרסים ביטחוניים אסטרטגיים.
החלופה האחרת היא מלחמת התשה ללא גבולות בזמן, בליווי הבטחה שמתקרבים כל הזמן לניצחון המוחלט, אך בלי ביטחון שאכן תתרחש התמוטטות של חמאס, ובעיקר בלי שחרור חטופים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 01.01.25
