בתוך כל מה שמפריד בינינו, קל לזהות קונצנזוס ישראלי. זה קורה כשמילים כנות מהדהדות בכל רחבי הארץ, ובניגוד לכל אלגוריתם הן הופכות טקסט ארוך ברשת לוויראלי. "שוב אני באפיסת כוחות, בייאוש, טובע. ואין לי עוד אדמה להיאחז בה", כתב שורד השואה יוסף וינר מכפר עזה, כחודשיים לאחר שאיבד את היקרים לו מכל בשבת השחורה.
"ניצלתי מאש החיות הנאציות, משפחתי נכחדה כולה בתופת הנוראי", כתב וינר, שנפטר החודש ומילותיו נצרבות בלבבות. "מתוך אפיסת כוחות, מייאוש, מטביעה, נאחזתי באדמה וניטעתי בציון. התחתנתי עם אביבה וגידלנו שני ילדים לתפארת, עופר ונורית". בהמשך פירט וינר כיצד הטבח פגע במשפחתו, "מבין גדרות הרשע הגיע 7.10.23. נכדי היקר לי מכל, יהב ז"ל, נרצח בעודו מגן על אשתו שי-לי ובתו בת החודש שייה. ונכדתי היקרה לי מכל, הדר ז"ל, ובעלה איתי ז"ל, נרצחו בעודם מגינים על התאומים שלהם, בני העשרה חודשים, רועי וגיא".
עשרה נכדים היו לסבא יוסק'ה וינר ערב 7 באוקטובר. לבנו עופר נולדו יהב ז"ל, בן 37 בהירצחו, ואלמוג (36), דניאל (32) ואסף (27). מבתו נורית וינר-רוזנפלד נולדו לו שישה נכדים נוספים: דביר (41), ליטל (39), אופיר (36), ליאור (34), הדר (30) וענבר (28). לפני האסון הם היו שבט משפחתי מאושר ואנונימי, ואחרי השבת שבה הכל השתנה הם הפכו בעל כורחם לכמה מהפנים המוכרות מזוועות 7 באוקטובר.
8 צפייה בגלריה
נכדיו של יוסף וינר, מימין לשמאל: אסף, ליטל, ענבר, אופיר, אלמוג ודניאל
(צילום: טל שחר)
עכשיו, שבוע וקצת לאחר מותו של סבא יוסק'ה, הם יושבים על הספה בקיבוץ שפיים, שאליו פונו אנשי כפר עזה. את הווינרים מייצגים אחיו של יהב ז"ל, אלמוג, דניאל ואסף. מצד הרוזנפלדים הגיעו ליטל, אופיר וענבר, שלושה מחמשת אחיה של הדר ז"ל.
הפוסט של סבא שלכם נגע בהמון אנשים, הופתעתם?
"הפוסט נולד מתוך שיחה שלו עם חבר משפחה, זמן קצר לאחר שנודע לו על האסון המשפחתי", מסביר אלמוג. "אותו אדם ביקש אישור לכתוב פוסט בשמו של סבא, לפי מה שסבא סיפר לו. אני חושב שהפוסט הפך לוויראלי, כי עד הנקודה הזו, כל סיפור בנפרד, של הדר ואיתי וגם של יהב ושי-לי, היה מאוד מתוקשר וחזק, אבל הפוסט של סבא חיבר ביניהם, וכמובן העובדה שהיה ניצול שואה העצימה את הטרגדיה. זה נגע בהמון אנשים שסבא הגיע למדינה שהאמין שתיתן לו את הביטחון, ובה נרצחו בסוף שניים מנכדיו".
מהפוסט עולה אווירת ייאוש. סבא נפטר אדם מיואש, שבור לב?
אלמוג: "הוא היה אדם אופטימי שבנה את עצמו מאפס בארץ חדשה, והוא היה צלול ומתעניין באקטואליה עד סוף ימיו. סבא מאוד אהב את המדינה, דאג לה ולקח את זה ללב. כשהוא שמע על הדר ואיתי ועל יהב, זה שבר אותו. הוא נעצב כי הוא הבין מה קרה, לא רק למשפחה שלו אלא לכל כפר עזה".
שנים הוא לא סיפר את הסיפור שלו
אם רוצים, זהו סיפור שמתחיל ביום הולדת ובהלוויה. ב-6 באוקטובר חגגה נורית רוזנפלד, בתו של סבא יוסק'ה, יום הולדת 64. לציון המאורע לקחו אותה ארבע בנותיה – ליטל, אופיר, הדר וליאור, לבוקר של כיף באחד מבתי הקפה בעוטף. כשחזרו, התייצבו, במעבר חד, להלווייתו של לאורי נבון, חמיו של אחיה, עופר.
"כשאתה מסתכל אחורה", נזכרת אופיר, "מחריד לחשוב על זה. אני זוכרת שעמדנו יחד, ארבע הבנות, ומישהו אמר: 'או, כל ארבע הבנות פה'. משפטים שמקבלים היום משמעות. חוץ מיהב והדר שנרצחו ממשפחתנו, קשה לחשוב שבאותה הלוויה השתתפו חברים ושכנים שלמחרת כבר היו מתים", היא נזכרת.
"באותו יום פגשנו את המשפחה של יהב. מלא זמן לא היינו ככה ביחד; לשבת על הדשא אצלם בחוץ, לראות את שייה, שהייתה בת שלושה שבועות, והיחד הזה היה מדהים. אחר הצהריים כל אחד הלך לעיסוקיו. הם עשו ארוחת ערב משפחתית 'וינרית', ואנחנו עשינו 'רוזנפלדית'. אחרי ארוחת הערב ליאור ואני הלכנו לבית החדש של הדר ואיתי, כדי לדבר על טיסה לבודפשט שסגרנו לסוף אוקטובר. הם עברו לשם ביום ראשון, עשו החלפה עם משפחה אחרת, ממש בתחילת אותו שבוע. לא הספיקו לגור שם שבוע".
שזה גורלי כשלעצמו. מה קרה לאנשים שגרו בבית הזה ועברו?
ענבר: "בבית שהם עזבו לא קרה כלום ולא נכנסו מחבלים, הוא עומד שלם. בבית שהם עברו אליו, גרה לפניהם משפחה שעברה לבית אחר, וניצלה. היו להם רגשות אשם המון זמן, מה היה קורה אם הם לא היו עושים את ההחלפה הזו ונשארים".
"הבן שלי היה אז בן שבע", מתערבת ליטל, "והוא אמר לי, 'אמא, אם הדרי ואיתי לא היו עוברים, אולי הם היו איתנו?' מחשבות של ילדים".
בסוף אותו ערב מאושר אחרון, שבו איתי ברדיצ'סקי היה אמור למצוא דירה בבודפשט לאשתו הדר ולאחיותיה, ללא הצלחה אגב, נפרדו כולם. ליאור, אז תל-אביבית, החליטה שהיא חוזרת הביתה. "אמרתי לה", נזכרת אופיר, "חצות, מה את משוגעת? תשני פה, תקומי בבוקר ותיסעי. זה לא עזר. נפרדנו מהדר ואיתי, והיא נסעה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם בחיים".
בסיפור הישרדות דומה אוחזת דניאל, אחות של יהב, המתגוררת ביישוב חופית. "בעלי ואני היינו אמורים להישאר לישון בקיבוץ", היא משחזרת, "אבל בעשר בלילה חשתי שהיה לי יום מציף, ואמרתי: 'יאללה, בא לי הביתה'. הגענו לחופית באחת בלילה, ובשש וחצי בבוקר הכל התחיל".
האזעקות ב-7 באוקטובר תפסו את סבא יוסק'ה בממ"ד של הדיור המוגן באשקלון, שבו שהה עם אשתו אביבה בת ה-94 בשנתיים האחרונות. הם עברו לשם מדיור מוגן במרכז הארץ, כדי להתקרב לילדים ולנכדים בכפר עזה. "סבא שלנו נולד בפולין למשפחה דתית", מספר הנכד אלמוג. "הם היו שבעה אחים ואחיות. כשפרצה המלחמה הוא היה בן 12 והצליח לברוח מגטו בוכניה בזמן שהרגו את כל המשפחה שלו. רק בהמשך הוא גילה שגם אחיו ניצל. סבא הסתיר את היהדות שלו כדי לשרוד, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, ידע פולנית, אז היה מאוד קל לחשוב שהוא ארי. סיפור ההצלה שלו היה שילוב של מזל ודבקות להישאר בחיים. בגטו היו סוס ועגלה והוא היה לוקח אותם לטיול, וככה הכיר משפחה פולנית שהוא הצליח לשכנע אותם להסתיר אותו".
"המלחמה", משלימה אותו אופיר, "נגמרה כשסבא היה בערך בן 18. הוא התחבר לקבוצה שנקראה 'הקיבוץ', ואיתה עלה לארץ. גייסו אותו לצבא, אבל השנים שבהן התחבא בתנאים לא פשוטים בדירים ואורוות, גרמו לו לבעיות בריאותיות. כשהיה ברור שהוא לא יכול להיות לוחם, שאלו אותו, מה אתה רוצה, והוא ענה 'נהג'".
בילדותם, המידע הזה לא היה ברשות הנכדים. "סבא לא סיפר את הסיפור שלו שנים על גבי שנים", אומרת ליטל, "רק כשדביר, הנכד הבכור, נסע במשלחת לפולין, סבא פתאום התחיל לדבר על זה. הרבה מאוד שנים גדלנו בשתיקה. ועם כל נכד שטס לפולין הוא סיפר יותר ויותר".
"אפילו לדודה נורית ולאבא שלנו הוא לא סיפר", אומר אסף, "עד שסבתא אמרה לו: 'כשתצא לפנסיה תכתוב את סיפור חייך, הילדים חייבים לדעת'. הוא כתב ספר בפולנית, והם תירגמו לעברית, כשסבתא מצנזרת דברים קשים מדי".
אצל סבא אי אפשר היה להתפזר
מי שהכיר בין סבא יוסף לסבתא אביבה היה חבר משותף. כשהשניים החליטו להינשא, שאל אותו חמיו לעתיד: "אתה מעדיף דירה או פרנסה?" יוסף, שהעצמאות הייתה בדמו, בחר בפרנסה שביום מן הימים תביא לו גם דירה, וחמיו, שהיה חבר באגודת דן, הכניס אותו לעבוד בחברת האוטובוסים. יוסף ואביבה קבעו את מגוריהם בחולון, שם גידלו את הילדים, עופר, היום בן 68, ונורית, הצעירה ממנו בארבע שנים.
הנכדים מספרים על אדם שנצמד להרגלים ולסדר, לא בדיוק סבא מפנק, בעיניים של ילדים קטנים. את זה השכילו להעריך בבגרותם. "לסבא הייתה נוקשות שכנראה היה חייב לסגל לעצמו מהשואה", אומרת אופיר. "אוכל, למשל, לא זורקים".
ליטל: "'לא סיימת? את מעבירה לסבא. הוא יסיים'. כל חפץ שהזזנו, הוא היה מחזיר למקום. הייתה לו כורסה שלאף אחד היה אסור לשבת עליה".
אלמוג: "הייתה לו משמעת עצמית מאוד חזקה, ניקיון ואסתטיקה לצד דברים שצריכים להיות כל דבר במקום שלו, במינון שלו, בזמן שלו, גם בגיל מופלג. כילדים, אני זוכר שהיו סבא וסבתא מצד אמא, שם היה בית מאפשר, עם הומור, ואצל יוסף ואביבה אי-אפשר היה להתפזר באמת".
"כילדים", אומרת אופיר, "אתה חווה סבא קשה. רק כשהתבגרנו, הבנו שהיה לו קושי עם ילדים קטנים. אבל כשגדלנו והפכנו למבוגרים שאפשר לדבר איתם, השיחות איתו היו הכי מדהימות בעולם. כי זו היסטוריה, לשבת איתו ולשמוע מה שהוא עבר. ואז הוא הודה שקשה לו עם ילדים קטנים, כי הם מרעישים ועושים בלגן ובלתי צפויים".
8 צפייה בגלריה
הותירו תאומים יתומים. נכדתו של יוסף, הדר ז"ל, ובעלה איתי ז"ל | צילום: מהאלבום המשפחתי
אז איך קרה ששני ילדיהם החולונים של יוסף ואביבה הגיעו דווקא לכפר עזה, ועוד בשנות ה-80? לדברי הנכדים, האחראית היא נורית וינר, לימים רוזנפלד. "אמא שלנו", משחזרת אופיר, "הייתה בגרעין נח"ל, ויצאה לפיקוד, בעוד שחברתה הטובה, לילי איתמרי, נשארה עם הגרעין בקיבוץ. יום אחד אמא באה לבקר אותה, התאהבה במקום והחליטה ששם היא עוברת לגור. בכפר עזה היא הכירה את אבא שלנו, מיקי, שגם הוא היה בנח"ל.
"באותו הזמן עופר, דוד שלי, עבד בדרום אפריקה, ובאחת החופשות שלו בארץ, על חוף הים בין בת-ים לחולון, הכיר את מיכל. שניהם לא רצו לגור בעיר, וכשהגיעו לבקר את ההורים שלי, גם הם התאהבו בכפר עזה". "ולילי איתמרי", אומרת אופיר בעצב, "החברה שבזכותה הכל התחיל, נרצחה באירועי 7 באוקטובר".
הנכדים מספרים כי סבא יוסק'ה חלם כל חייו על בית עם גינה ומאוד שמח לבקר בקיבוץ. הוא וסבתא אביבה היו באים לעשות בייביסיטר לנכדים, כדי לשחרר מעט את ההורים, והוא הפך לדמות מוכרת ואהובה בכפר עזה ותרם לכך שבני הדודים הפכו לחברים קרובים.
נחשבתם לשבט גדול בכפר עזה?
ליטל: "לא. היו אנשים שבכלל לא ידעו על הקשר המשפחתי בינינו, אבל זה יצר סיטואציה ייחודית. לאבא שלי יש שני אחים שגרים בחו"ל, אז בעצם בני הדודים היחידים שלנו בארץ הם הווינרים. אז מה שילדים אומרים באופן טבעי - 'אני נוסע לבן דוד שלי' - מעולם לא היה קיים, כי בני הדודים הזמינים היחידים שלי גרים פה ממול, בקיבוץ".
צעקו "חבל שגם הם לא מתו"
64 נרצחו בקיבוץ כפר עזה, שהיה ביתם של כ-900 תושבים, ערב 7 באוקטובר. חמישה חטופים עדיין בעזה, ככל הידוע כולם בחיים; אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, האחים גלי וזיו ברמן וקית' סיגל. עבור הנכדים של יוסף הם לא פוסטרים, אלא משפחה ממש. "דור צעיר", השכונה שחרבה, היא עבורם זיכרון אישי של בית חם ושמח.
אז כשאתם רואים את השכונה הזאת היום, מה עובר לכם בראש?
אופיר: "החיים ב’דור צעיר’ שמחים, חיים של חגיגות ומסיבות ועל האש ביחד. גלי וזיוי היו עם אספי בקבוצה, אמילי היא החברה הכי טובה, על תקן אחות, של ענבר, ודורון בשכבה של הדר. קית' הוא אבא של שיר סיגל. כשחיים בקיבוץ אתה גדל עם כולם, מכיר את כולם מילדות ועד זקנה. נורא לראות את השכונה שרופה עם זיכרונות שנחרבו, אבל יותר מכל זה, האנשים הם אלו שנמצאים אצלנו עמוק בלב".
האחרונים לגור בשכונת דור צעיר היו, במפתיע, יהב ז"ל ושי-לי וינר. "הם הגיעו באפיזודה יותר מאוחרת של חייהם", מספרת דניאל, "כי הם גרו שם עד שהתפנה בית נורמלי בשכונה שהם רצו. בסוף, קיבוץ זה מקום קטן, ויש לך זיכרונות מכל שכונה. דורון שטיינברכר, למשל, אמנם שנה מתחתיי, אבל בשכבה של הדר. ישבתי אצלה בחדר, היו לנו המון שיחות, וגם את גלי וזיו הכרתי דרך אסף".
ואיך זה עכשיו לעבור ליד צמתים, לראות אותם על פוסטרים שקוראים להשבתם?
"זה מעורבב בכל", עונה אסף. "לפעמים זה מעצבן שאנשים רואים בהם פוסטר ואנחנו יודעים שהם אנשים אמיתיים. כשאתה רואה את התמונות, נחמץ הלב ויש רגשות אשמה על איך שאני חי פה, מול איפה שהם נמצאים".
יש תחושה שהמילה "חטופים" עוברת סוג של נרמול?
ליטל: "כל אירועי 7 באוקטובר כבר בנרמול. כשהדרי נרצחה אמרתי 'לפחות יש לי ודאות, יש לי פה אותה איתי'. אבל יש הרבה מאוד משפחות שהוודאות הזאת לא קיימת אצלן. להסתכל על פוסטר ולהגיד, 'אוי, איזה מסכנים', זה לא רלוונטי, יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות כדי להעלות למודעות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. שכל אחד ואחת במדינה יחשוב שזה היה יכול לקרות לו ולמשפחה שלו".
אבא שלך אמר לי בחוץ שהוא שומע תגובות של "מגיע לכם", אתם גם שומעים תגובות כאלה?
אופיר: "כל אחד מהאחים שלי ספג כאלו תגובות. אם זה ענבר, שהלך לתלות שלטים של חטופים ומישהו בכביש צעק לעברו 'מגיע לכם, חבל שגם הם לא מתו, חבל שאתם לא מתים', ואם זו ליאור, שהלכה לתקן משהו והמוכר אמר לה, 'את יודעת למה זה קרה בכפר עזה ולא בקיבוץ הדתי ממול?' והצביע עם האצבע כלפי מעלה, 'כי אתם לא מאמינים'".
ליטל: "דרך אגב, זה ככה כבר שנים. כבר 20 שנה שאנחנו מקבלים 'מגיע לכם' או 'זה קרה בגלל שהצבעתם בעד ההתנתקות'. לחטופים שחזרו אמרו, 'חבל שהחזירו אתכם'. בהתחלה קיבלנו חיבוק עוטף, אבל היה לי ברור שהוא ייגמר ושמה שעברנו יישכח. לצד כל זה, אנחנו גם חווים הרבה מאוד אהבה וחיבוקים, וצריך להסתכל על הצד שעדיין עוטף, מלווה ותורם".
"דחפתי את הילדים מתחת למיטה"
סיפורי הגבורה של יהב וינר ז"ל, שהציל את אשתו ובתו, או של הדר ואיתי ברדיצ'סקי ז"ל, שהחביאו את התאומים לפני שנרצחו שניהם, כיווצו את הלב בכאב בלתי נסבל. אבל לליטל חשוב להגיד שכל אחד מהילדים, גם אלו שניצלו, חווה סיפור גבורה. "לסבא יש עשרה נינים וכולם ניצלו", היא אומרת, "זה לא דבר של מה בכך, שמי שיושב פה מולך חי ומדבר איתך. בשכונה שלי יש 11 בתים, וחולצו ממנה רק שלוש משפחות. השאר נחטפו או נרצחו. השכנים שלי משמאל הם סמדר ורועי עידן, סמדי הייתה בת קבוצה שלי, חברה מאוד טובה. מהצד השני שלנו גרה משפחת קוץ היקרה והאהובה. מאחוריי משפחת גולדשטיין, בהמשך עומר חרמש שנרצח ומשפחת ברודץ' שנחטפה".
בזכות מה ניצלתם?
ליטל: "זו שאלה שמלווה אותי כל הזמן, למה אני כן והם לא. אין לי הסבר. הייתי בממ"ד עם שלושה ילדים בני שבע, חמש ושמונה חודשים. על סמדר ידעתי די מוקדם, ואחר כך על אחותי הדר, ואמרתי לבעלי: 'אני לא יכולה להתפנות לזה', 'אני לא יכולה עכשיו להיכנס לזה'. לגבי הדר ואיתי, שיערנו די מהר את המצב, כי היא התכתבה איתנו בבוקר, ואז הפסיק הקשר. הגושפנקה הייתה בשמונה בערב, כשענבר כתב לי, 'התאומים חולצו'. הסתכלתי על ההודעה, וכתבתי, 'אתה מבין שאם הם חולצו, אז...' והוא ענה לי: 'כן'. ואתה ממשיך את ההישרדות שלך, כי יש בממ"ד שלושה ילדים, ביניהם תינוקת על סף התייבשות. אתה מחכה למות, ומצד שני לא חושב על זה. אחר כך אתה כל הזמן ברגשות אשמה, על כולם. איך אני חי והם לא, איך אני חי והם בעזה".
וכששמעת מה קרה למשפחת קוץ, שאיש מהם לא שרד?
ליטל: "אובדן בלתי נתפס. הייתה לנו שכנות מדהימה. אני זוכרת שאחר כך הבן שלי שאל אותי: 'אמא, מה עם אביב?' אמרתי לו שהוא מת. הילד ממש עבר אחד-אחד, ואמרתי, 'כולם מתו'. אתה לא מצליח לקלוט את זה, לא מצליח להבין שבאמת משפחה שלמה מתה. אנשים כל כך מדהימים. רק עכשיו, באזכרה שלנו, באתי לקבר שלהם בפעם הראשונה. עד עכשיו לא הייתי מסוגלת".
את מגיעה לכפר עזה?
"אני לא מסוגלת להרבה. מהרגע שאני נכנסת, יש כמו איזה שעון חול פנימי שמתהפך. באיזשהו שלב, מתחילה לעלות לך תחושה של 'עכשיו לעזוב הכל ולצאת מפה'".
"אלינו המחבלים ניסו להיכנס בארבע אחר הצהריים", משחזרת אופיר. "דחפתי את שני הגדולים שלי, בני שבע וארבע וחצי, מתחת למיטה, ותום בעלי אומר לי, 'אני לא מאמין שהילדים שלי מתחבאים מתחת למיטה, זה כמו בשואה'. לקטן סתמתי את הפה ושכבתי מעליו. היינו המון שעות בלי אוכל ומים עד שחולצנו ביום ראשון ב-11 וחצי בצהריים".
ומתי את מבינה את גורלה של הדר?
אופיר: "מאוד מוקדם. היא לא ענתה, הבנו שהם נפגעו. שלחתי הודעות לכל השכנים החדשים שלהם, אחת מהן ענתה לי אחרי כמה שעות, שאין קליטה. אמרתי: 'טוב, אולי בגלל זה הם לא עונים'. בינתיים את בעצמך במלחמת הישרדות, עם ילד שכל הזמן אומר כמה הוא מפחד, ואת בעצמך מתה מפחד, ושומעת דברים נוראים, יריות, צרחה של אחת השכנות שנרצחה. ואת צריכה להיות הכי אסופה, כי יש לך פה ילדים שאת צריכה לעזור להם לעבור את הסיטואציה הזוועתית הזאת.
"ואז אחד השכנים כתב לי שהדלת שלהם פתוחה ושהוא שומע את התינוקות צורחים. שם הייתה הבנה שהם נפגעו ושחוסר קליטה זה סיפור שסיפרתי לעצמי, כדי לא להישבר. מאותו הרגע המשימה הייתה להגיע לתאומים, ולראות איך מוציאים אותם משם. חוסר האונים היה מאוד גדול. המחשבה על גיא ורועי לבד, שהדר ואיתי לא יכולים לטפל בהם, גמרה אותי. בראש שלי שמעתי אותם בוכים. ובינתיים, אני פה עם הילדים שלי, אין לנו מים, אין אוכל. הקטן שלי, בן שנה וחצי, עשה קקי, ואמנם היה לי רק טיטול אחד, אבל היה מי שיחליף לו, מי שיחבק אותו ויגיד לו 'יהיה בסדר'. המחשבה על הדר ואיתי, שהם שוכבים שם בבית ואלוהים יודע מה קורה איתם, זה היה מאוד קשה".
ועכשיו התאומים גדלים אצלך. את חושבת לפעמים על סבא יוסף, שנשאר גם הוא ילד בן 12 לבד במלחמה, בלי הורים?
אופיר: "זה שונה לגמרי. סבא נשאר לבד בעולם, לתאומים נשארה משפחה מאוד גדולה, משני הצדדים, שעוטפת אותם. רועי וגיא איבדו את ההורים שלהם, שזה באמת הדבר הכי נורא שיכול להיות, אבל מנחם אותנו שרוב המשפחה שלהם ניצלה ויש מי שיספר להם כשהם יגדלו על ההורים שלהם. ככל ששייה והתאומים יגדלו יותר, נוכל לספר להם יותר, כל פעם לחשוף אותם לעוד פרטים. הדמויות ההוריות שלהם יהיו נוכחות בחיים שלהם, גם כשהם יגדלו".
ולך פתאום יש חמישה בנים.
"נכון. תום בעלי שותף מלא, שנכנס לסיפור הזה מאהבה גדולה. כרגע חשוב לנו מאוד לשקם את חמשת הילדים. כולם היו בכפר עזה, לכל אחד הסיפור שלו והטראומה שלו. כל החמישה מטופלים על ידי פסיכולוגים וצוותים טיפוליים עוטפים, וגדלים כחמישה אחים לכל דבר. הגדולים שלי יודעים, מכירים את הסיפור, זה לא כמו הקטן שלי, עמית, שגדול מהתאומים בשבעה חודשים. ופתאום מלהיות אח קטן הוא נהיה אח גדול, ונכנס לתפקיד ברצון ובשמחה, ועכשיו הוא יותר איתם מאשר בלעדיהם. הוא מודיע לי, 'אמא, היום אני מרדים אותם'. מחמם את הלב לראות את היחסים ביניהם, זה מביא לנו נחת, מכל הדבר המורכב הזה. זאת זכות עבורי, כאחות של הדרי וגיסתו של איתי, אהוב ליבנו, לגדל בשבילם, עבורם, את גיא ורועי, ולתת להם את החיים הכי מלאים, הכי נורמליים בתוך כל הסיטואציה שנכפתה על כולנו".
איך הם קוראים לך?
"אמא אופיר, ואבא תום. ויש אמא הדר ואבא איתי. אנחנו לומדים לחיות לצד, וליד, ועם, ובתוך כל הדבר הזה, והם ילדים מאוד בריאים, ילדים שמחים, ילדים מאושרים".
אלוהים לא רוצה אותי
סבתא אביבה, מספרים נכדיה, הייתה פחות מודעת למתרחש, אך עם סבא יוסק'ה המצב היה מורכב יותר. "אחרי החילוצים", מספר אסף, "היינו צריכים להתאפס. הדר נמצאה מהר, אבל יהב היה נעדר. אבא שלי התקשר לדיור המוגן, והורה להם: 'תמציאו משהו, תנתקו את סבא מהחדשות', כי הסיפורים של יהב והדר היו בכל המהדורות. לבסוף הצוות הפסיכולוגי של בית האבות סיפר לו".
מאז, הם אומרים, סבא יוסק'ה לא חזר לעצמו. "סבא היה טיפוס עצור", אומרת דניאל, "אבל שם הסכר נפתח. בכל ביקור של אבא, סבא בכה. הוא מאוד דאג להורים שלנו. מה תעשו ואיפה תגורו ואיפה תהיו. עד שאבא הזמין אותו לדירה שאליה עברו בהרצליה, שיראה שהם לא ברחוב. הוא נרגע, אבל אז ראה את שי-לי ושייה והתחיל לבכות".
הוא ראה נחמה בזה שהנינים ניצלו?
אופיר: "כאב לו מאוד שהם צריכים לגדול בלי הוריהם. היה לו קשה עם הידיעה מה הקטנים האלה עברו, מה הם איבדו, והייתה בו דאגה מה יהיה בהמשך החיים. איך שייה תגדל בלי אב, ואיך גיא ורועי יגדלו בלי הדר ואיתי".
אסף: "כשהוא בא אלינו לראות את שייה ושי-לי היו יותר עצב וכאב".
הוא דיבר איתכם על 7 באוקטובר לעומת השואה?
ליטל: "הוא הפריד בין הדברים ואמר לנו: 'ההבדל בין השואה שלי לשואה שלכם הוא שאתכם עוטפים, את הסיפורים שלכם רוצים לשמוע. כשאנחנו הגענו לארץ, לא רצו לשמוע אותנו, לא קיבלו אותנו, הקשו עלינו'. הוא היה בשוק מהבתים שקיבלנו ושהביאו לנו אוכל. 'כשהגעתי לארץ', הוא אמר, 'התייחסו אלינו בצורה משפילה ומבזה, היה לנו קשה לשרוד. היינו בטוחים שיחבקו ויאהבו אותנו ופשוט השפילו'. בשיחה האחרונה שהתקיימה איתו, ביום השואה האחרון, באנו אליו ליאור ואני, והוא עשה לנו סקירה של חייו. הוא היה נורא גאה שמשני ילדים נהיה לו שבט גדול עם עשרה נכדים ועשרה נינים והיה גאה להגיד מה כל ילד עושה, ושההוא התחתן וההוא בזוגיות. אבל אחרי שהוא התגאה, הוא פתאום אמר: 'הוא לא רוצה אותי', והתכוון לאלוהים".
אופיר: "סבא נפטר ביום שנפטרה שורדת השבי חנה קציר, שאיבדה את בנה ובעלה. זה הסיפור של שורדי השואה, שחלקם עברו עכשיו שואה שנייה, ובעזה ישנו עדיין גם שלמה מנצור, שורד שואה בעצמו. את מרגישה שאנשים פה מנסים להיאחז בדמויות כמו סבא כדי לשרוד, כדי לשאוב כוחות. כי אתה חייב להיאחז בתקווה. כשאני קוראת את המילים של סבא, אני כל הזמן חושבת מאיזה מקום הוא הגיע, נער, בן 12, שעבר לבד את כל הדבר הנוראי הזה, ואומרת: לי יש את בעלי ואת המשפחה שלי, אז אנחנו יכולים, ואנחנו נעשה את זה עבורו, ועבור הדר, יהב, איתי, ועבור הילדים. נצטרך לקבל החלטות לא פשוטות, ולבנות פה חיים".
ליטל: "שאלו אותנו הרבה: 'איך אתם קמים כל בוקר', ועניתי שאם אני רואה את סבא שלי, שקם כל בוקר אחרי כל מה שהוא עבר, בטוח קיבלנו ממנו שיעור בהתמדה. ואם הוא הצליח, אז גם אנחנו. מחובתנו גם להיות פה בשביל שייה ובשביל גיא ורועי ובשביל הנינים שלנו, ולהמשיך את הסיפור של סבא".
אלמוג: “הרבה אנשים התחברו ליהב ולהדר ואיתי, עד שבאיזשהו מקום נהיינו ‘האחים של יהב’, והם נהיו ‘האחים והאחיות של הדר’, כי סיפרנו את הסיפורים שלהם”. הדמעות זולגות מעיניו כשהוא ממשיך לדבר על אחיו. “לצערי, לא היינו אחים קרובים, אבל כשהוא ושי-לי עשו ירח דבש הוא הגיע אליי לארצות-הברית, ושם חווינו את התקופה הכי יפה שלנו כאחים. אני עדיין לא קולט שיהב לא יחזור ולא יהיה חלק מחיי העתידיים”.
תחזרו לכפר עזה?
אלמוג: "כפר עזה עבורי זו אדמה לא פורייה, וכמו סבא, הייתי רוצה למצוא את האדמה החדשה שלי".
כשמדברים על גרעינים תורניים שיגורו במקומכם, זה נשמע לכם הגיוני?
אלמוג: "בסוף, יש שם קרקע של קיבוץ ובתים של אנשים פרטיים, זה לא שעכשיו אם הבן אדם יחליט שהוא לא חוזר לבית שלו, אז כל אחד שבא לו ורוצה - יכול להיכנס. זה לא עובד ככה. זו סתם איזו מין אמירה חסרת אחריות וחסרת תכלית. אז הם אומרים".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
