ההתקדמויות הטכנולוגיות והגלובליזציה פתרו את הבעיות החומריות של עזיבת הארץ. לא צריך לרדת עד לדוכן הירוק ב-"4 ווסט" בווילאג' כדי לקנות את המהדורה של העיתון הישראלי. שירים חדשים? תוכנית טלוויזיה מומלצת? ספר? הכל אפשר לקבל בשנייה בשירותי הסטרימינג. בכל מטרופולין בעולם שמכבד את עצמו יש מכולת שמוכרת במבה או ביסלי או בוטקה שאפשר לנגב בו חומוס (אבל ב-15 דולר לצלחת, אינעל העולם). אבל הירידה הזו, בניגוד לירידה של שנות ה-70, היא לא ירידה חומרית. זוהי ירידה ערכית. יש לכוון עליה ואליה פנס ערכי–מנטלי.
את הכיפה מניחים על הראש רק אחרי הבידוק הביטחוני בבית הכנסת, לא מדברים עברית באזורים שהם לא היגייניים לשפה
לא שהיה נפלא להיות ישראלי או יהודי בחו"ל עוד לפני כן, אבל טבח 7 באוקטובר הפך את החיים בחו"ל למבצע. בשנה האחרונה הבית שלנו סומן בשני צלבי קרס, כתובות גרפיטי בעד עזה ונגד ישראל רוססו על קירותיו, את המזוזה הסרנו מזמן, וגם את המדבקה של "מייד אין ישראל" שהולכת איתי כבר 20 ומשהו שנים. את הכיפה מניחים על הראש רק אחרי הבידוק הביטחוני בבית הכנסת, לא מדברים עברית באזורים שהם לא היגייניים לשפה. נועם, 12, מספר לי שאם הוא הולך בערב ושומע אנשים מדברים בערבית מאחוריו, הוא נכנס לחנות, עד שהם עוברים. אחרי שילדה בכיתה שלו, אייסיס מכל השמות, נכנסה בו במהלך טיול שנתי, הוא ביקש להירשם לחוג קרב מגע. החוט בין המילה למעשה הפך לדק ביותר, כמעט בלתי נראה. הוא הבין את זה.
הטרור נגד היהודים-ישראלים אינו מרפה לשנייה ב-15 החודשים האחרונים. הפגנות, קריאות נוראיות, אלימות. טרור הימין הקיצוני תמיד היה פה, עכשיו הוא כבר זוכה לתמיכה של חמישית מהאוכלוסייה. ההגירה המוסלמית גיבשה את הטרור שלה והעירה את השמאל מהביישנות או הבושה שלו לגבי חשיפת האנטישמיות. יש מי שחוגגים פה את 7 באוקטובר, רואים בו פריצת דרך, הוכחה שאכן אפשר לעשות זה: מהנהר ועד הים, שחררו את פלסטין מהאשמה הגרמנית. יש פה מסיבות שהארט וידאו שלהן הוא לופ לא נגמר של קליפים של חמאס מטבח 7 באוקטובר.
למי שעוזב מחכה נחיתה לא רכה. זו שפה ותרבות ואנשים ושכונה ומזג אוויר שונים, וצריך להתרגל לכל המקומות, ולדעת איפה עושים מה ואיפה הכי שווה לקנות או לאכול. אחרי זה תגיע העדנה של ההתרגלות, היום-יום, החיים כרפלקס, ויש חדשות והתרעות על טילים באינטרנט, ובערב אפשר במיטה לראות את הסדרה שעינב שיף המליץ עליה, ואפילו לחורף מתרגלים, ולניכור.
עד ששוקעת המציאות, שכמו תינוק שנולד, לא הולכת לשום מקום, זה פה להישאר, להיות חלק מהחיים שלכם, חלק מכם, חלק ממה שתעבירו לילדים שלכם. לא שאתם זרים, לא את הערגה למולדת שנטשתם בזעם, אלא שאתם אנשים מצונזרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.01.25
