היה זה שבוע אקראי ביולי שבו נרצחו 12 ילדים במג'דל שמס מפגיעת טיל, חברי כנסת פרצו לבסיס צבאי ורב-המרצחים איסמעיל הנייה חוסל במבצע הרואי על אדמת איראן. אם היה תסריטאי, הוא היה מבין שזו עלילה לא אמינה. אסון נורא, מחדל מביך ומבצע הרואי לא יכולים להתרחש במדינה נורמלית בתוך ארבעה ימים. אבל ישראל לא מדינה נורמלית. קצב האירועים פה כה קיצוני ודחוס, כך שממד הזמן עובר עיוות. לפעמים שנה נראית כמו מאה שנים לפחות ולפעמים נדמה שאנחנו טובעים באותו הבוץ בדיוק. עוד הותר לפרסום, עוד דיווחים על עסקה שלא מתממשת ועוד איומים לחקיקה מנותקת.
היו גם המערכות הציבוריות שקרסו אל תוך עצמן. מערכת חינוך גוועת ומיואשת, אלימות גואה ברחובות, משרדי ממשלה מנופחים, חוק השתמטות שמקודם במסווה של חוק גיוס
השנה הזו הייתה רכבת הרים. היו שבועות שבהם אי-אפשר היה לדמיין אופק. בינואר, 21 חיילי מילואים נהרגו ביום אחד בתאונה מבצעית, באוגוסט שישה חטופים נרצחו במנהרות והפכו לנבואת חורבן שהתגשמה. הרחובות בערו בהפגנות, המרחב הציבורי התכסה בסטיקרים עם פנים מחייכות ומתות, משפחות החטופים נאבקות בשביל שיקיריהן לא יישכחו מלב ונתקלות בבוז ואלימות. בתוך הדרמה הגדולה של חבלי ארץ נטושים והרוסים, שכול ואובדן, היו גם המערכות הציבוריות שקרסו אל תוך עצמן. מערכת חינוך גוועת ומיואשת, אלימות גואה ברחובות, משרדי ממשלה מנופחים, חוק השתמטות שמקודם במסווה של חוק גיוס. המילה אחריות הפכה ריקה מתוכן.
אבל היו גם ימים של תקווה והשתאות. השבת החטופים במבצע חילוץ, שבו נפל ארנון זמורה ז"ל. מבצע הביפרים הממזרי שהשיב גאווה לאומית מהסוג האהוב עלינו: תחכום ישראלי שעושים עליו סרטים בהוליווד. יירוטים של מאות טילים ששוגרו אלינו מאיראן. וגם פרידה משורת אויבים מיתולוגיים. חיסולו של נסראללה, קריסת חיזבאללה, החיסול האגבי של סינוואר ואפילו קריסת סוריה היו נדמים כמו מדע בדיוני. ברגע, המרחב המזרח-תיכוני השתנה לבלי היכר.
הרואיות באה לידי ביטוי גם במבצעים נועזים, אבל גם ברגעים קטנים של חסד, אחווה ורעות. כאלו שלא עושים כותרות ראשיות, אבל הם אלו שמחזיקים את החברה הישראלית יום ביומו
הרואיות באה לידי ביטוי גם במבצעים נועזים, אבל גם ברגעים קטנים של חסד, אחווה ורעות. כאלו שלא עושים כותרות ראשיות, אבל הם אלו שמחזיקים את החברה הישראלית יום ביומו. אינספור מתנדבים שניקו את הבתים של תושבי הצפון רגע לפני שובם הביתה, חמ"לים מצפון לדרום למען משפחות החטופים, המפונים והמגויסים. מורות ומורים שלימדו בתת-תנאים בבתי מלון או בבתי ספר מאולתרים, חברות עסקיות שאימצו קהילות שלמות, ומאות אלפי מילואימניקים ובני בתיהם שהיו מוכנים להניח הכל מאחור וללחום כתף אל כתף. הרוח הישראלית חטפה מכה קשה, אבל היא לא גוועה. הכוחות האדירים שהתגלו כאן הם גם אלו שבכוחם לרקום לנו עתיד.
בשנה הזו העדפנו להסתכל על כל יום בזכות עצמו. אי-אפשר היה לסחוב את הימים הקודמים על הגב, אי-אפשר היה להביט אל האופק. 2024 לא האירה לנו פנים, אבל הזכירה שבכוחנו לכתוב את עתידנו. שיש פה אנשים טובים עם יכולות מדהימות. ושאולי נוכל לעצום עיניים ולדמיין את הבית שלנו שלם שוב. זה חייב לקרות עם השבתם של אהובינו בדחיפות מארץ אויב. שם, במנהרות, הזמן קפא מלכת. לא נוכל למנות עוד את הימים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.01.25
