עמית לוי היה ההגדרה המילונית לקצין לוחם במילואים. מסור לחייליו, חותר למגע, תמיד ראשון. ערכי להרגיז לפעמים. כזה שמשקף עוד כמה יש לך להשתפר, אבל איכשהו גורם לך להסכים איתו. לפני שבוע הוא נפל בהיתקלות עם מחבלים, אחרי שסרק מבנה ששימש לפעילות טרור באזור ציר נצרים. לא רחוק מאותו מקום, כמעט שנה לפני כן, נפל איתמר טל. לוחם מילואים בפלחה"ן גבעתי שסלד מטקסיות צבאית מיותרת. לא איש של סיכות וכנפי צניחה, אלא כזה שמתמקד בעיקר. עד 7 באוקטובר הוא כמעט וסיים את הרומן שלו עם מערך המילואים, אבל אז הכל השתנה. בינואר שעבר הוא נפרד מאיתנו באסון ה-21 במרכז הרצועה.
עמית ואיתמר היו שניהם לוחמים אבל הפכים בחייהם. עמית נולד באשקלון שבדרום. איתמר גדל כצפוני במסילות. עמית היה בן הציונות הדתית. איתמר התחנך בתנועה הקיבוצית. עמית הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. איתמר היה רווק שלא זכה להקים משפחה. עמית התגורר בשומריה, קיבוץ דתי שבגלגולו החדש הוקם על ידי מפוני גוש קטיף. איתמר שר בלדה לקיבוץ ועזב למרכז, שם נהנה מברים תל-אביביים. עמית היה שקדן שעסק בעולמות הביטחון. איתמר לא סיים בגרות, ועדיין התברג לתפקיד בכיר בהייטק. עמית הלך בדרך התורה והעבודה. איתמר היה חילוני שהאמין בערכים שקיבל בבית.
תסריט שהיה מתאר את המקרה של עמית ואיתמר היה נפסל בגלל היעדר היתכנות. אבל הוא מתאפשר כי בתי הגידול שלהם דומים משנדמה, והמציאות שסביבם מייצרת סצנות לא טבעיות בקביעות
אם שניהם היו איתנו, ספק אם היו חברים. אבל פרט לא שגרתי מחבר ביניהם בכל זאת. הם לא רק מייצגים קבוצה מצומצמת שעוד עושה מילואים. גם האחים שלהם שייכים אליה. ובמקרה, שניהם חברים באותו צוות לוחמים. זה שגם אני חלק ממנו. חבורה שכבר איבדה שני אחים במלחמה הנוכחית, והייתה בה נציגות של שכול עוד לפניה. "צוות שַׁכּוּל" על מלא. כזה שמתורגל ב"מנהלות שבעה", ברכישות בזק של זרים, בפריסת הביקורים לאורך ימי האבל. אבל גם כזה שיודע להתרומם, ומבין שהוא נלחם לא רק על הבית, אלא גם על הסיפור של נכדיו.
תסריט שהיה מתאר את המקרה של עמית ואיתמר היה נפסל בגלל היעדר היתכנות. אבל הוא מתאפשר כי בתי הגידול שלהם דומים משנדמה, והמציאות שסביבם מייצרת סצנות לא טבעיות בקביעות. הורה שמקריא קדיש על בן שטרם בנה בית, או ילד בגיל יסודי שנפרד בדמעות מאביו – לא אמורים להיות רגעים שכיחים בהוויה שלנו. אבל הם כן. והיום, בין דיוני התקציב והריבים בכנסת, נכון לשאול בתמימות של תחילת מלחמה מה עושים כדי לשנות את זה. אילו מהלכים מקדמים כדי שבני משפחות לוי וטל, שממשיכים לשרת יחד למרות הבדלי התפיסות, יהוו מודל לכלל חלקי האוכלוסייה. איך מתרגמים את השוני ביניהם, על המתחים שבו, לחברה עם חזון משותף.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזימהלכים כאלו לא רק יכירו בגבורה של עמית ואיתמר. הם לא יהוו הרכנת ראש בלבד. הם הביטוי המוחשי ביותר לכך שהמציאות השתנתה. ששותפות היא לא רק מושג פוליטי אלא קיומי ממש. שאנחנו ראויים לזכרם, באמת.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.25
