הוא לא הראשון, אבל האימייל שלו היה כואב במיוחד. הייתי לוחם, הוא כתב. שירתי חצי שנה במילואים במלחמת יום כיפור. לא התלוננתי. היה מחדל. הייתה הפתעה. אבל התגברנו. המלחמה התחילה ב-6 באוקטובר. לאחר פחות משלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, הוכרזה הפסקת אש. עברו עוד פחות משלושה שבועות, וב-11 בנובמבר נחתמה הפסקת אש, שכללה חילופי שבויים. עבר עוד שבוע, רק שבוע, וב-18 בנובמבר החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
עכשיו זה הבן שלו. הוא משרת ביחידת עילית. כבר חודשים רבים הוא במילואים. גם בעזה. גם בלבנון. והם לא רואים את הסוף. לא הפסקת אש. לא שחרור חטופים. עוד ועוד הרוגים. האבא רחוק מלהיות שמאלני. אבל במכתב שהוא שלח לבן שלו, והעביר אליי עותק, הוא מבקש ממנו: אל תתייצב לקריאה הנוספת לעזה. אין טעם. אני מסכים עם הביקורת שלך, עניתי לו, אבל לא עם הדרישה לאי-התייצבות. הנזק יהיה גדול מהתועלת.
לא רק נתניהו. כולנו היינו זקוקים לתמונות ניצחון. קיבלנו אותן. נסראללה חוסל ב-27 בספטמבר. סינוואר חוסל קצת אחרי, ב-16 באוקטובר. בימים שבהם אנחנו עוברים מפגיעה ב-80 אחוז מכוחו של חמאס ל-82 אחוז - עוד ועוד חיילים נהרגים ועוד ועוד חטופים נמקים. 85 חיילים נהרגו מאז חוסל סינוואר. כדי להגיע לניצחון בנוסח נתניהו-בן גביר-סמוטריץ', ספק אם יישארו חטופים חיים, ומספרי ההרוגים ימשיכו לטפס. אז מה עשינו? ובכלל, על איזה "ניצחון מוחלט" בעזה הם מדברים, כאשר גם בשכם ובג'נין יש אין-ספור אנשי חמאס וג'יהאד, שצועדים בראש חוצות עם נשקים מונפים. אז על מי הם עובדים?
רגע, אבל איך אפשר לשחרר מחבלים, שיחזרו לטרור, טוענים המתנגדים. טענה נכונה. משוחררי עסקת שליט אכן גרמו לרצח ישראלים. אבל כל עיכוב בהסכם לשחרור חטופים גורם עכשיו להרבה יותר הרוגים. אז גם בטענה הזאת אין ממש.
איך אפשר לשחרר מחבלים, שיחזרו לטרור, טוענים המתנגדים. טענה נכונה. משוחררי עסקת שליט אכן גרמו לרצח ישראלים. אבל כל עיכוב בהסכם לשחרור חטופים גורם עכשיו להרבה יותר הרוגים. אז גם בטענה הזאת אין ממש
הנזק הזוחל הרבה יותר מסוכן. 82,700 ישראלים עזבו השנה לטווח ארוך, כלומר ירדו (לעומת 55,300 ב-2023). הם התייאשו. אפשר להעריך שמדובר במיטב בנינו. רופאים, אנשי הייטק, אלה שהמדינה על הכתפיים שלהם. אולי זו עדיין לא קריסה, אבל לרגעים יש תחושה שנתניהו מתעקש לגרור אותנו לשם. הרי התקציב החדש כולל אין-ספור גזירות. זה בסדר. אין מנוס. אבל כאשר הקואליציה הזאת טורחת, גם ברגע האחרון שלפני אישור התקציב, להעביר עוד מאות מיליונים למוסדות של משתמטים, על חשבון צרכים הרבה יותר חשובים, כאשר נתניהו טורח על חוק להנצחת ההשתמטות ולקיצוצים לאלה שמשרתים - סינוואר ונסראללה חוגגים מהקבר.
אז לא. לא לנטישה ולא לירידה ולא לסרבנות ולא לאי-התייצבות. אבל נדמה שכל מי שאוהב את המדינה הזאת צריך להצטרף לכל מאמץ כדי לסלק את הקואליציה הרעה הזאת.
אז למה הוא לא נמצא שם?
"אין לי איך להסתכל להם בעיניים", אמר השבוע ח"כ יצחק פינדרוס, בתשובה לשאלה על המחיר הכבד שמשלם הציבור הדתי-לאומי במלחמה, וגם הוסיף תירוץ: "אבל אני רואה את המחיר שהם משלמים ביציאה מהדת, וזו התשובה לשאלה למה אני לא נמצא שם". אלא שהתירוץ הזה לא מחזיק מים. משום שהורדת הכיפה, כפי שהתופעה מכונה, או החזרה בשאלה – מתרחשת גם בלי שום קשר לגיוס לצבא. לפי מחקר של איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם ב-2021, בגילי 20-64, שיעור העזיבה אצל החרדים הספרדים עומד על 26.4 אחוזים, בזרם החסידי - 5.4 אחוזים, ובזרם הליטאי, שאליו שייך פינדרוס - 8.6 אחוזים. כלומר, כמעט אחד מכל עשרה ליטאים עוזב את הקהילה החרדית. אין לזה שום קשר לגיוס לצבא.
אפשר להניח שאם יתגייסו 3,000 חרדים, לפי אחת ההצעות של נתניהו, אז גם מתוכם יהיו מי שיעזבו את המסגרת החרדית, אולי בשיעור דומה לזה שקיים ממילא. ובכל מקרה, מספר העוזבים את הקהילה החרדית, מדי שנה, גדול ממספר אלה שקיבלו צו גיוס. בנוסף, בקרב צעירים החזרה בשאלה משמעותית יותר. אז גיוס הוא הבעיה? הבעיה היא שגם לא חרדים, אולי מטעמים פוליטיים, משתמשים בתירוץ של חזרה בשאלה להצדקת ההשתמטות. לפחות את התירוץ הזה כדאי להוריד מהשולחן.
מאחורי מתקפת היו"ר
ביום ראשון השבוע כתבתי על שלב הטירוף בהתבטאויות של חברי כנסת, בנוגע למערכת המשפט בכלל וכלפי היועצת המשפטית בפרט. לא שזה בסדר כאשר התבטאויות כאלה מגיעות מחברי כנסת מהספסלים האחוריים, ואפילו מדוד אמסלם כבר קשה להתרגש, אבל זו בעיה הרבה יותר גדולה כאשר גם יו"ר הכנסת, דמות שאמורה להיות ממלכתית, אומר על היועצת שהיא חירשת ואילמת.
אמיר אוחנה טען בפניי שיש סיבה להתבטאות הבוטה שלו. ב-13 ביוני 23', טען אוחנה, התקיימה ישיבת סודית של ועדת החוץ והביטחון. נאסר על חברי הכנסת להכניס טלפונים. שישה חודשים לאחר מכן, ב-15 בדצמבר, פירסם העיתונאי בן כספית חלקים מהדיון החסוי. מישהו הדליף. לפי דרישת אוחנה מונה קצין בודק ממשמר הכנסת. הבדיקה העלתה שרק ח"כ אחד עיין בפרוטוקולים, סימן קטעים, והקטעים הללו הודלפו.
אוחנה פנה ליועצת ב-8 בינואר 2024, בדרישה שתפתח בחקירה. "הימנעות מנקיטת כל האמצעים החוקיים", כתב אוחנה, "תתמרץ מדליפים נוספים, דבר שיפגע בביטחון המדינה וביכולת הכנסת לפקח על הממשלה ומוסדותיה". היועצת לא הגיבה. במקומה ענה ד"ר יונתן קרמר, עוזר היועצת: "בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה, הפנייה הועברה לבדיקה". עברו חודשים. אוחנה לא שמע מילה על בדיקה כלשהי. ב-31 באוקטובר 24' שלח אוחנה מכתב נוסף, תוך אזכור העובדה שנציגי שב"כ עזבו דיון בכנסת בגין חשש להדלפות וחשיפת מידע שעלול לפגוע במדינה. עברו כחמישה שבועות, וב-3 בדצמבר 24' הגיעה תגובה. שוב, לא של היועצת. הפעם של רעות גורדון כץ, עוזרת ליועצת, על כך שהוגשה עתירה לבג"ץ, באותו נושא, ו"במסגרתה הודענו כי בימים אלה נערכים הבירורים הנדרשים".
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהתגובות הללו מעלות תמיהות. ראשית, לא ברור מדוע היועצת נזקקת לעוזר ולעוזרת כדי לענות. הרי יו"ר הכנסת הוא אחד מארבעת סמלי השלטון. הוא במעמד גבוה מזה של היועצת. וכי אין זה מכבודה לענות? שנית, זה די ברור שבמשך שנה, למעשה, לא היה שום טיפול. וכי רק עתירה לבג"ץ העירה את היועצת מאדישותה?
הח"כ המדליף, כך לפי פרסומים בתקשורת, הוא גלעד קריב. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא, שאפשר להבין את הכעס של אוחנה. "מורחים אותנו שנה", הוא אמר לי, "אבל אחרי תחקיר 'עובדה'? יומיים זה מספיק כדי להורות על פתיחה בחקירה". פניתי למשרד המשפטים שטען בתגובה: "ענינו לו". אז כן, זה מרגיז. ויותר ממרגיז. לא, זה לא מצדיק את האמירות הבוטות ולא את ניסיון ההדחה של היועצת. אבל זה בהחלט מצדיק ביקורת. וזה בהחלט יוצר תחושה של זלזול. כך לא מחזקים את שלטון החוק. לתשומת לב היועצת.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
