רגל פה, רגל בארץ: אנחנו נוסעים בכביש ההררי שחוצה את העיירה השיעית אל-עדייסה. הנוף עוצר נשימה, השמיים נקיים מענן. מזג האוויר מטעה: ברגע שיוצאים מהג'יפ חשים בצינת החורף הלבנוני. גם השכפ"ץ הקרמי לא מגן מפניה.
ההרס מוחלט. על-פי ניתוח צילומי לוויין שפרסם הגאו-אנליסט בן-ציון מקלס, 80% מבתי העיירה נחרבו. נפש חיה לא נותרה באל-עדייסה, אבל פה ושם אפשר למצוא עדויות לחיים שהיו כאן. ילקוט עם ציור של פיל כחול זרוק על הארץ; נעל מיותמת של ילד; אריזות ריקות של ציוד סלולרי; חנות מכולת שהזמן בה עצר מלכת.
ופתאום, לצד הדרך, בזקנו העבות, בטורבנו השחור ובחיוכו השחצני, דיוקנו של חסן נסראללה. האיש שאחראי להרס דרום לבנון מביט מתוך כרזה מנוקבת, עשויה בד שמשונית. לשמאלו מנהיג איראן חמינאי, מימינו עימאד מורנייה. וכל זה, 400 מטר מקיבוץ משגב עם.
בשביל התושבים
לילה קודם לכן פשטו לוחמי גדוד 12 של גולני על העיירה, שנכבשה לפני הפסקת האש. המטרה: לאתר ולהשמיד כמה שיותר תשתיות טרור ואמצעי לחימה שהותיר חיזבאללה בטרם ייסוג צה"ל מלבנון. "אל-עדייסה הייתה אמורה להיות נקודת היציאה לכיבוש משגב עם על-ידי פלוגה של כוח רדואן", אומר המג"ד, סא"ל מירן אלטיט, שאחראי על גזרת רכס רמים משני צידי הגבול. "בפשיטה אתמול מצאנו בתוך בית מגורים שישה ארגזים מלאים טילים, נ"ט, מטענים, RPG".
9 צפייה בגלריה
על רקע החרמון: סגן עומר (מימין), סא"ל אלטיט וקצין האג"ם של הגדוד סרן אליאסף
(צילום: יובל חן)
סגן עומר, מ"מ בגדוד, מספר כיצד ניצל חיזבאללה את האוכלוסייה האזרחית. "באחד הכפרים נכנסנו לחדר ילדים ומצאנו שם מכונית בימבה, ערסל וחבית כחולה עם וסט וציוד לחימה של האבא. אתה מוצא אמל"ח בכל מקום".
זו גזרת הלחימה השישית של הגדוד מתחילת המלחמה. ב-7 באוקטובר הוקפצו לעוטף ונלחמו בחלקו הדרומי; המשיכו לתמרון בעזה ובחאן יונס; משם עלו צפונה וניהלו במשך כשבעה חודשים קרב הגנה בהר דב; כשהחל התמרון בלבנון, פעלו בגזרה המרכזית והמערבית. "ביצענו שלוש פשיטות גדולות תחת צוות הקרב החטיבתי של 188 – בעיירה יארון, בעייתא א-שעב וברכס השיעי", מספר אלטיט. ועכשיו הם במרומי ההר שאיים במשך שנים על יישובי אצבע הגליל.
אנחנו חוצים את כפר כילא, שכשליש מבתיו נהרסו. עשרות טילי נ"ט נורו מכאן לעבר מטולה מתחילת המלחמה. ממזרח מתנשא החרמון, פסגותיו מושלגות. מצפון – מבצר הבופור. את הוואדיות ודרכי העפר האלה הכרתי דרך הרגליים כחייל ברצועת הביטחון, לפני 30 שנה.
מיכאל, לוחם בגדוד וקשר מ"פ, הוא תושב מטולה. הוריו גרושים. אביו גר במרכז. אימו, מורה לחינוך מיוחד, גרה במטולה. "ב-7 באוקטובר, כשהוקפצנו לעוטף, לקחו לנו את הטלפונים. כעבור שבועיים, לפני שנכנסנו לעזה, החזירו לנו אותם כדי שנעדכן את ההורים. רק אז גיליתי שהמשפחה שלי פונתה ממטולה".
תחילה גרו במלון בתל אביב. אחרי כמה חודשים עברו לדירה שכורה במרכז העיר. "בשבועות האחרונים, כשאני יוצא, אני מגיע לבית שלנו במטולה כדי לסדר ולנקות. מכל המשפחה, הבית שלנו נפגע הכי פחות. דברים שנפלו מההדף, כלי זכוכית שנשברו, ובעיקר הזנחה. הבית של סבא שלי ספג יותר נזק, והבית של דודים שלי נהרס לגמרי מפגיעת נ"ט".
הלחימה בלבנון, שתי אצבעות מהבית, היא בשבילו סגירת מעגל. "רוב החברים שלי במטולה הם לוחמים, וכל אחד שתשאל יגיד לך שזה החלום שלו מגיל אפס. היינו רואים את הבתים בכפר כילא ובאל-עדייסה ובאל-חיאם, וכל מה שרצינו זה להיכנס לשם יום אחד. זה כמו חלום שהתגשם, לראות את מטולה מהצד השני של הגבול. אפילו יצא לי לראות את הבית שלנו מתוך לבנון. אני רואה אותו עומד, שלם יחסית, אני רואה את ההרס בכפרים הלבנוניים שמהם ירו עלינו, ואומר: 'אנחנו מנצחים'. מקווה שנחזור הביתה בקרוב".
סא"ל אלטיט: "זו משימת-העל שלנו, לייצר את התנאים להחזרת התושבים. אני רואה את החקלאים שמשקמים את השדות, את הלולים שחוזרים לעבוד, את התושבים שמתחילים לשפץ את הבתים, וזה ממחיש את חשיבות המשימה. החלום שלי הוא שעד פסח כל התושבים יחזרו, ואני עדיין אהיה כאן ואחגוג איתם את ליל הסדר".
הוא בן 32, גר בחיפה, נשוי לטליה, סטודנטית לרפואה בטכניון. ב-7 באוקטובר עוד היה חניך במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם). "המלחמה תפסה אותנו בירח דבש. יומיים לפני זה חזרנו מדרום אפריקה".
אשאל אותך כאזרח וכאיש משפחה: אילו היית גר במטולה, בקריית שמונה, במשגב עם, היית חוזר עכשיו, או מחכה?
"זו שאלה קשה. הכפרים שאיימו על מטולה ומשגב עם הרוסים, וכבר אין פה מחבלים. אני מאמין שבזכות העבודה של צה"ל, יבשילו התנאים לחזרת התושבים".
בשבוע שעבר פרסם נחום ברנע ב"מוסף לשבת" כי פריסתו של צבא לבנון בשטח איטית מהצפוי, כך שיציאת צה"ל עשויה להידחות מעבר ל-60 הימים שנקובים בהסכם. "זה לא מעסיק אותי כמג"ד", אומר אלטיט. "אנחנו פה עד שנקבל פקודה אחרת. יש לנו עוד עבודה".
לזכר החברים
107 לוחמים ומפקדים מחטיבת גולני נפלו מתחילת המלחמה, רובם מהגדודים 13 ו-51, שתפסו את קו עזה בשבת הארורה. אבל גם בגדוד 12 אין אחד שלא איבד חברים. "אני אישית איבדתי 15 מכרים וחברים, רובם מהחטיבה", מספר סגן עומר. "סמ"ר נועם ישראל עבדו ז"ל היה הקשר שלי. הוא נפל בעזה כחניך קורס מ"כים ביום השנה למתקפת 7 באוקטובר. כשמפוצצים משגר רקטות אנחנו אומרים: 'זה לזכר נועם".
מיכאל: "חשוב לי להנציח בכתבה את שני הלוחמים מהפלוגה שלי שנפלו – נועם עבדו וסמל מאור כהן איזנקוט ז"ל. אנחנו חושבים עליהם יום-יום ומנציחים אותם בדגלים ובסטיקרים, בערבי פלוגה, ובקשר שלנו עם המשפחות. כשמגיעים לפלוגה חבר'ה צעירים אחרי מסלול, אנחנו מספרים להם על נועם ומאור. אנחנו נלחמים פה כדי להמשיך את דרכם".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.25
