הופעתן של טאיסיה זמולוצקי ונ' בתוכנית שבה סיפרו באומץ לב על תלאותיהן מידי מקורבי אייל גולן הכתה גלים בחברה הישראלית. עוצמת התגובה לעדות השתיים, והעובדה שהייתה תומכת בעיקרה, הייתה מרשימה ומפתיעה. במציאות שבה אנו תחת כאב אדיר ונמשך – ובראשו מלחמה הגובה קורבנות יקרים והינמקות אחיותינו ואחינו בשבי אכזרי – ניתן היה לצפות לפחות הפגנת מעורבות ואמפתיה מהחברה הישראלית. מה יצר אפקט שכזה? סביר שגורמים שונים. אולם חשוב להצביע על אחד ייחודי ובולט: הנשים הללו סיפרו פשוט את סיפורן.
פרשת "משחקי חברה", שראוי היה למתג יותר כפרשת "סרסור בין החבר'ה", עלתה לסדר היום הציבורי ובעיקר ירדה ממנו זה למעלה מעשור. בכל הסיקורים שלה, היא מוצבה תמיד בתוך הקשר משפטי מובהק של חשד לפלילים. מסגור זה, הנראה על פניו כעושה צדק עם האירוע, דווקא פוגע בקשב האנושי שלנו אליו. מעורבות המשפט וחקירת המשטרה הנדרשת בו מצמצמות מאוד את הזווית שממנה בוחן הציבור הישראלי את הפרשה ומגיב לה. דווקא בשל חומרת התוצאות הגלומות בהפעלת המשפט – בעיקר זה הפלילי, אבל גם הנזיקי – נוצר צוהר צר להתבוננות על הפרשה: גולן אשם או לא אשם באונס? ידע או לא ידע את גילה של טאיסיה? הכריח או לא הכריח את הבנות לתת שירותי מין? השאלות האלה חשובות מאוד לקביעת האחריות המשפטית, אבל גם מרחיקות אותנו מהעלאת שאלות חשובות אחרות בפרשה כה חמורה.
פרשת "משחקי חברה", שראוי היה למתג יותר כפרשת "סרסור בין החבר'ה", עלתה לסדר היום הציבורי ובעיקר ירדה ממנו זה למעלה מעשור. בכל הסיקורים שלה, היא מוצבה תמיד בתוך הקשר משפטי מובהק של חשד לפלילים
הנה שאלות שרלוונטיות הרבה פחות לתביעה משפטית כלשהי, אבל שראוי לא פחות לשאול אותן: איך הרגישו הבנות במציאות שבה הועברו כ"סחורה" מיד ליד? גם כשחזרו לקרבת סביבתו של גולן, מה רצו? האם רצו להיות מנוצלות מינית? כיצד משפיעה חוויית חיים כזו על אישה צעירה למשך יתרת חייה? מה קרה לבנות לאחר כל ניצול והשפלה כאלה? התוכנית סיפקה תשובות לשאלות כאלה ושכמותן. היה בה אמנם אזכור למשפט ולאופן שבו תפקד באירוע בצורה מבישה, בעיקר במעצר הבנות והפניית אש האשמה אליהן בידי המשטרה והפרקליטות, אבל הוא היה אזכור מינורי.
את המסך כבשו שתי דמויות נשיות חשופות, נוגעות ללב ואותנטיות. העובדה שטאיסיה אף גילתה את זהותה והצטלמה בפנים גלויות חייבה אותנו להסתכל עליה כאדם, להביט ישירות לסבל הניכר בעיניה, לעיוות הבכי את שפתיה, לדמעות העלבון בעיניה, לרעידות גופה. כל אלה קירבו אותנו להבנת החוויה האנושית הקשה שעברו היא ונ' וייתכן שאף אחרות לפניהן ואחריהן.
פרופ' יפעת ביטוןצילום: אילן בשוריותר משני עשורים ייצגתי נשים שסבלו מאלימות מינית בבתי משפט. בהביני את מגבלות היכולת להטיל אחריות פלילית על תוקפיהן, פיתחתי מערכת חליפית שתאפשר להן להגיש תביעות נזיקיות לפיצוי על סבלן – מערכת שהייתה מעט יותר הוגנת כלפיהן מהמערכת הפלילית הנוקשה. ודווקא מזווית זו, דווקא כמשפטנית וכעורכת דין, גרמה לי התגובה החמה הציבורית לתוכנית להבין: האנרגיה של המשפט עלולה לשאוב כל אפשרות להזדהות עם הקורבנות ממקום אחר לגמרי, המקום האנושי. העובדה שהפלא הזה אירע במקרה הנוכחי גם הובילה להטלת סנקציות לא משפטיות אך לא פחות אפקטיביות על גולן: ביטול הופעותיו וביטול הלגיטימציה להאדרתו של אדם, שגם אם יש שרואים בו אמן בחסד, אפילו חסד אחד לא נמצא בו כלפי מי שסבלו בגללו.
פרופ' יפעת ביטון היא משפטנית ונשיאת המכללה האקדמית אחוה
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.25
