חמאס לא רוצה הסכם חטופים. הממשל האמריקני אומר זאת שוב ושוב. מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, אמר שוב רק ביום שישי האחרון, בריאיון ל"ניו יורק טיימס": כל אימת שהתקרבנו להסכם, "חמאס היה נסוג מההסכמה להפסקת אש ושחרור חטופים". ואנחנו מסרבים להקשיב. זה לא אומר שנתניהו רוצה הסכם. ויותר מכך, כאשר הוא מאיים שהמלחמה תימשך גם לאחר הסכם – הוא לא מאיים על חמאס. הוא משרת את חמאס. משום שכבר חודשים רבים נמצא חמאס בשלב של "עוצמת החולשה". אין לו מה להפסיד. ההרס והחורבן אדירים. מה כבר אפשר לעשות לחמאס שלא עשינו עד עכשיו?
חמאס גרם לנזק היסטורי לשני מיליון תושבי הרצועה. הוא גרם להם לאסון הגדול ביותר מאז הנכבה. מנהיגי הערבים גרמו לנכבה של 1948. מנהיגי חמאס גרמו לנכבה של 2023. אבל כמו שאז לא היה גורם רציני אחד שעשה חשבון נפש, על כישלון הסרבנות וההתנגדות ואיומי ההשמדה, כך ספק אם מישהו יעשה את חשבון הנפש היום, על כישלון הסרבנות וההתנגדות ואיומי ההשמדה. הרי בעשורים האחרונים קיבל חמאס הצעות לשיקום ולסיוע ולהסרת הסגר, תמורת פירוז הרצועה. חמאס ידע לתת רק תשובה אחת. לא.
קורבניות היא חלק מהזהות הפלסטינית
החורבן אינו תוצאה מקרית. להיפך. משום שקורבניות היא חלק מהזהות הפלסטינית. בהקשר האסטרטגי, הקורבניות היא הקלף המנצח של הפלסטינים. היא זו שמעניקה להם את העוצמה הבינלאומית. היא זו שמוציאה מאות אלפים לרחובות בכל ערי המערב ובקמפוסים. ככל שהקורבניות מטפסת לגבהים חדשים – כך מצבה של ישראל גרוע יותר. מה בדיוק יכולה ישראל לעשות בשלב הנוכחי? להרוג עוד עשרה מחבלי חמאס מדי יום? להרוס עוד עשרה מבנים? למנוע מעבר של משאיות מזון? הרי זה בדיוק מה שרוצה חמאס. קורבניות. הטבח הברוטאלי שיחק תפקיד מסוים לאחר 7 באוקטובר. זה נגמר. עכשיו מילות המפתח הן ג'נוסייד, הרעבה, טיהור אתני וקולוניאליזם. אלה שקרים. אבל תעמולת שקרים, צריך להזכיר, היא שחקן מרכזי בלוח השחמט האסטרטגי.
האסטרטגיה של נתניהו נכשלה לפני 7 באוקטובר. היא כישלון מוחלט גם מאז 7 באוקטובר. זו אסטרטגיה של מלחמה ללא הפסקה. המחיר הפנימי והבינלאומי שישראל משלמת הולך ועולה. בפנים זו ירידה מהארץ
האסטרטגיה של נתניהו נכשלה לפני 7 באוקטובר. היא כישלון מוחלט גם מאז 7 באוקטובר. זו אסטרטגיה של מלחמה ללא הפסקה. המחיר הפנימי והבינלאומי שישראל משלמת הולך ועולה. בפנים זו ירידה מהארץ. זה קיטוב. זה פילוג. זה תסכול הולך ומתעצם על הפקרת החטופים. זו התייצבות הולכת ופוחתת למילואים. זה הרס כלכלי שהוא פועל יוצא של עוד ועוד תקציבים למגזר המשתמט והלא-עובד, ופחות ופחות תקציבים ללוחמים ולנושאים בנטל. במישור הבינלאומי מדובר בכך שישראל תופסת את מקומה של דרום-אפריקה. זה לא רק אמברגו הנשק, על-ידי רבות ממדינות המערב. זה גם החרם השקט. פחות שיתוף פעולה אקדמי ומדעי ומחקרי. פחות השקעות בישראל. יותר אירועים אנטישמיים.
עוד ניצחון קטן עבור הקמפיין האנטי-ישראלי
אבל נתניהו מאיים על חמאס בהמשך לחימה. ממש מפחיד אותם. עוד מאותו דבר. הרי כל יום שעובר שבו ישראל נתפסת כצד התוקפן – עבור הקמפיין האנטי-ישראלי מדובר בעוד ניצחון קטן. בדיוק כשם שחמאס נמצא בשלב של עוצמת החולשה, ישראל נמצאת בשלב של חולשת העוצמה. תשועה לא תגיע מממשל טראמפ. זה בהחלט מעודד שהפרוגרסיבים בארה"ב חטפו מכה בבחירות לנשיאות. אבל הם ממשיכים לפעול. יכול להיות גם שרוב התושבים במדינות המערב הם לא שונאי ישראל, או שהסכסוך לא ממש מטריד אותם. אבל הבעיה היא עם האליטות ששולטות במדיה, באקדמיה ובתרבות. והן משפיעות הרבה יותר.
עוצמת החולשה מאפיינת גם את החות'ים. אין להם מה להפסיד. הרי כמו חמאס, מדובר בגופים שמוּנעים על-ידי אידיאולוגיה של שנאה. גופים שזורעים הרס וחורבן. תימן, ממילא, ניצבת במקום ה-126 במדד הרעב העולמי, מתוך 127 מדינות מדורגות. בדיוק כמו לחמאס, גם לחות'ים אין שום בעיה עם עוד ועוד קורבנות אדם ו/או סבל אנושי ו/או פגיעה בתשתיות, שבקושי קיימות. סעודיה כבר נלחמה בחות'ים. שנים של הפצצות. זה לא עזר. היא זו שיצאה פגועה. עכשיו זו ישראל, בעיקר מול חמאס. לאחר 457 ימים של הפצצות, יש עוד מטרות שישנו משהו? חיסלנו את מוחמד דף ואת יחיא סינוואר. מה עוד נותר?
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיבנסיבות שנוצרו, הפסקת אש היא אינטרס לאומי עליון. רצוי כמובן עם הסכם חטופים. משום שצריך להקטין את הנזק. וכל יום שעובר ללא הפסקת אש – רק מגדיל את הנזק. כמובן שהפסקת אש שתוביל להסכם אסטרטגי עם סעודיה תשפר את המצב. אבל נכון לעכשיו, אנחנו בהפסד שהולך ותופח. חיילים נהרגים. חטופים נמקים. ישראל הופכת ליותר ויותר מצורעת. כך שאנחנו זקוקים להפסקת אש. לא ככניעה לדרישות חמאס. להיפך. זו הדרך הטובה ביותר לפגיעה בחמאס.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.25
