דברים שאמר מזכיר המדינה של ארה"ב פורשו אצל כמה דמויות בכירות בימין, כאילו הוא מודה שלא רק הלחץ המדיני הפומבי על ישראל פגע במשא ומתן להשבת החטופים והחטופות (משום שגרם לחמאס להקשיח עמדות), אלא גם המחאה. זה שאנתוני בלינקן לא אמר זאת עלול להיות בעיה (לפחות לחלק מהאנשים, מספרם הולך ומתמעט), אבל יותר חשוב לציין ובעיקר לכבד את העובדה, שרבים וטובים אוחזים בעמדה דומה, בהם נפגעים ונפגעות ישירים של זוועות חמאס: "חמאס מרוצה מאוד מההפגנות האלה כשאנחנו לא נראים חזקים", אמר אתמול ל-ynet צביקה מור, שבנו איתן שבוי בעזה והלב יוצא אליו ויש להעריך את עקשנות מאבקו, שמתנהל נגד הבון-טון בתקשורת.
לכן נניח, לשם הדיון, שאכן "לחץ על הממשלה מבפנים ומבחוץ", כפי שהגדיר זאת עמית סגל (שבתחילה ייחס את הדברים לבלינקן ואחר כך הבהיר שזאת רק הפרשנות שלו), הקשה את לב חמאס. אפשר גם להתעלם מתופעת המומחיות העצומה שהצטברה באומנות המשא ומתן מול ארגוני טרור בקרב אנשים שבמשך שנים מתנגדים למשא ומתן עם ארגוני טרור (לא כולל העברת מזוודות כסף, ט.ל.ח), וחלקם הלכו מחיל אל חיל בזכות הטענה שהפלסטינים כבר לא מעניינים כלב. כולם טועים מתישהו (חוץ מנתניהו, אבל זה פשיטא).
כששרים בכירים מתנגדים לסיום המלחמה וקוראים להתנחל בעזה, זה לא מעודד את חמאס להשיג עוד ועוד ביטחונות קשיחים?
מה שלא ברור הוא תופעה לוגית מפעימה: רק ללחץ בעד הסכם במחירים כבדים יש השפעה כה דרמטית על חמאס, אבל לא ללחץ נגד הסכם באותם מחירים. מה האויב לומד ומבין, למשל, לא מהפגנות שמובילות משפחות אומללות שחוטפות קללות ויריקות מאנשי ה"ביחד ננצח", אלא משרים בכירים שמודיעים שאסור להפסיק את המלחמה, שצריך להתנחל בעזה ולקדם "הגירה מרצון" וכמובן שלא קיים מתווה לשחרור מחבלים שיצדיק תמיכה בהסכם? האם זה מעודד אצל האויב את התחושה שישראל מנהלת מו"מ בתום לב, או שחשוב להם יותר מאי-פעם לחלץ עוד ועוד ביטחונות קשיחים, כי שאיפות השלטון לא קשורות להשבת החטופים והחטופות ואף באות על חשבון גורלם?
אגב, מה שעוד עולה מגישה זו הוא תפיסה מעניינת של חמאס: מצד אחד ארגון מפורק, מעוך, מושפל, מובס ובודד, אבל רק מחאה שלא מצליחה לגדול כבר חודשים ארוכים מפיחה בו אנרגיות, שייעלמו ברגע שעינב צנגאוקר תואיל לסתום. מצד אחד חמאס "לא קיים כמסגרת צבאית", ומצד שני עתידו קם ונופל על הפגנה שהשר יריב לוין היה חולם לקבל בימי ה"רפורמה". בהקשר הזה, כמובן שהיה נוח לפרשני בלינקן להחיל עליו את מה שלא אמר ולהתעלם ממה שכן: למשל, שחיסולו של יחיא סינוואר היה צעד ישראלי מובן (שהתרחש די במקרה, אבל ניחא), אולם את השבת החטופים זה לא קידם – ואפילו להיפך.
דרישה צודקת היא לא לומר שכל מי שמתנגד להסכם אדיש לחיי החטופים והחטופות ואטום לסבלם. זאת אכן טענה מכוערת ולא מוסרית. אבל אם דבקים בטענה שהמחאה מחבלת במו"מ, מן הראוי להתייחס למאמצים הכבירים לזנב בו בשם רעיונות שלא נמנים עם מטרות המלחמה. אחרת מסתמן שהבעיה נעוצה במשהו אחר, שסגל אמר בחדשות קשת: "המטרה של הקמפיין, בחלקו, החזרת החטופים היא מטרה משנית להפלת הממשלה". ובכן, עבור אלה שמתאבססים על "פגיעה" במו"מ מצד אחד ומתעלמים לחלוטין מהצד השני, נדמה שגם החזרת החטופים היא מטרה משנית לעומת הישרדות הממשלה.
