בשנת 588 לפנה"ס, בעשרה בטבת, הגיעו חייליו של נבוכדנצר מלך בבל לירושלים והטילו מצור של שנה וחצי על העיר. זה היה מצור אכזרי שהוביל לסבל ורעב, ובסופו בי"ז בתמוז נפרצו החומות - עד שבט' באב חרבה העיר ובליבה בית המקדש.
מבין כל האירועים הקשים שפקדו את עמנו לאורך ההיסטוריה, חורבן ירושלים וכל האירועים שהובילו אליו הוגדרו על-ידי חכמים שהשכילו לראות למרחוק כימי צום ותענית. זיכרון לא עוסק רק בעבר: זיכרון בעיקר נועד כדי לעצב עתיד. לכן הם התמקדו במצור, ברגע הזה שפתאום מגלים שהאויב על הגדרות - ואז כבר אי-אפשר לעצור אותו. מבין כל הצומות, לעשרה בטבת יש מעמד מיוחד. הוא היחיד שלא נדחה אם הוא חל ביום שישי, וזה נקבע כדי שנבין שגם אלפי שנים אחרי אותו מצור, עד כמה מסוכן להגיע למצב שבו האויב נמצא על הגדרות.
כמו אז גם היום, זה קרה כי לא שמנו לב לתהליכים שהובילו לרגע הזה - לא היה לנו קשב למה שקורה מסביב, לא הבנו מה באמת מהווה ביטחון לאומי, שמנו את מבטחנו בחומות ובגדרות, ואת הזמן היקר של חיינו השקענו במריבות והאשמות פנימיות. מאוחר מדי גילינו שכל חומה פיזית ניתן בסוף להבקיע, ואת מה שנותר להרוס בתוך העיר הנצורה - כבר בעצם הרסנו בעצמנו: "בגלל שנאת חינם נפלה ירושלים". זה לא שהאבנים לא היו מספיק חזקות, החיבור ביניהן היה חלש.
אנחנו נמצאים כבר למעלה משנה במלחמה, מלחמה שעדיין לא הסתיימה. אנחנו חייבים לשים לב למצב החומות שלנו, בעיקר לחומר המלכד שנמצא בין האבנים
אנחנו נמצאים כבר למעלה משנה במלחמה, מלחמה שעדיין לא הסתיימה. אנחנו חייבים לשים לב למצב החומות שלנו, בעיקר לחומר המלכד שנמצא בין האבנים. למדד הלכידות הפנימית יש השפעה עוצמתית על מה שקורה בשדה הקרב, והגיע הזמן שנבין את זה. מחיר המלחמה הזו מחייב כל אחד ואחת להיות יותר טובים, הסטיקרים של אהובינו ממלאים אט-אט קירות רבים בארץ ובעולם, באופן פלאי הם מעבירים מסר דומה – תהיו טובים, תרימו ראש, תאהבו, תתמסרו, תנו את הכי טוב שלכם.
אוצר החיים שהותירו אחריהם הנופלים דורש מאיתנו לקחת אחריות, להשתנות, דורש מאיתנו להבין שבשעה שעדיין נלחמים עם האויבים מבחוץ, לא נלחמים במלחמות פנימיות. הפער בין הגודל של הלוחמים, החיים ושאינם חיים, לבין חלק מהשיח הפנימי, הוא בלתי נסבל. הוכחנו שיש לנו כוח להילחם אל מול האויבים - אבל קצנו במלחמות ובהאשמות הפנימיות. זה לא הזמן, זה מחליש וזה פוגע בנו. המלחמות הפנימיות מונעות מאיתנו לראות איך חמאס הולך ומתחזק, איך שוב יש אזעקות בעוטף, איך ממשיכים להיהרג עוד ועוד חיילים. ככה האויב מגיע לגדרות.
יהיו ימים בעתיד שבהם נצטרך להתמודד עם הפערים הפנימיים, אבל זה עוד לא הזמן
יהיו ימים בעתיד שבהם נצטרך להתמודד עם הפערים הפנימיים, אבל זה עוד לא הזמן. כל מי שלא נמצא בשדה הקרב ורוצה שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון גדול, צריך ממש כמו הלוחמים שוויתרו על חייהם הפרטיים, לחיות ברמה הלאומית: להרים מבט מעבר לחומות הקטנות שיצרנו בתוכנו ולדאוג שהחומר המלכד, שמחזיק את החומה הלאומית, יישאר חזק ועוצמתי.
