שיטוט קצר בחשבונות השונים שלי ברשתות החברתיות, מגלה מיד לכל גולש שביקרתי ולחמתי ברצועת עזה בשנה החולפת. האם התמונות והסרטונים עם החברים לפלוגה והחברים לנשק שפרסמתי, תמונות שהיינו כל כך גאים בהן - הפכו לנשק נגדנו?
המקרה של חייל המילואים שכמעט נעצר בברזיל לאחר שפרסם סרטון מהמלחמה בעזה, הוא לא רק בעיה אישית – הוא סימפטום לבעיה רחבה יותר. בעיה שמתחילה בחוסר ההבנה של המשמעויות ההרסניות שבהעלאת סרטונים לרשתות החברתיות, ונמשכת, כן, גם באוזלת היד של הצבא בטיפול בתופעה. כבר בתחילת המלחמה משפטנים ואנשי ביטחון התריעו שתופעת הסרטונים מסכנת אותנו. הסרטונים האלו הם מתנה לארגונים שמחפשים לפגוע בישראל בזירות המשפטית והמדינית. כל סרטון כזה, שכביכול מתעד "רגע של גבורה" או אפילו הכנת קפה בחוף הים של רפיח, יכול לשמש כעדות נגדנו בבתי משפט בינלאומיים או בזירת ההסברה. עכשיו אולי יותר מתמיד.
ועדיין, למרות ההתרעות, לא נעשה מספיק כדי לעצור את זה. צה"ל אמנם פרסם הנחיות בנושא, אבל התחושה היא שהן נותרו על הנייר. ההסברה לחיילים הייתה שטחית, במקרה הטוב. לא הובהרה להם באמת חומרת התופעה, וגם לא ננקטו צעדים משמעתיים כלפי מפירי ההנחיות. במערכת כל כך היררכית, שבה כל התנהגות חריגה יכולה להסתיים במעצר בבסיס, נראה שתופעת הסרטונים קיבלה "הנחת מילואים".
זה מפחיד. לא רק שישראל נפגעת בזירה הבינלאומית, אלא שהחיילים עצמם הם הראשונים לשלם את המחיר. החייל הסדיר, שלא מבין איך סרטון שלו יכול להפוך לכלי משפטי נגדו, והמילואימניק, שבסך הכל רצה לשתף רגע עם חברים, מוצאים את עצמם לפתע תחת חקירות או איומי מעצר בחו"ל. נכון, אי-אפשר למנוע במאה אחוזים העלאות לרשתות החברתיות, אבל בוודאי שאפשר היה לצמצם את התופעה. צה"ל, בתור ארגון שחיי אדם וביטחון המדינה תלויים בו, חייב היה להתנהל אחרת. האירוע בברזיל הוא תמרור אזהרה: כדי להגן על לוחמינו, המדינה, ובתוכה צה"ל, חייבת לפעול שוב בהסברה לכל חייל, סדיר או מילואים, כדי שזה יבין את ההשלכות המלאות של העלאת סרטונים.
בנוסף, המדינה חייבת להיערך מבעוד מועד להגן על לוחמיה בזירה המשפטית הבינלאומית. כמי שנמצא בשטח, אני רואה את המחויבות, האומץ והמסירות של החיילים. חבל שדווקא טעויות קטנות ומיותרות יגרמו לנו לשלם מחיר כבד – משפטי, אישי ואולי גם מוסרי. הגיע הזמן שנטפל בתופעה ברצינות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
יש גם אחריות אישית. יש הבדל תהומי בין הפיקוח על חיילי הסדיר לבין חיילי המילואים, באופן טבעי. לצבא קשה יותר לפקח באופן משמעתי על המילואימניק
יש גם אחריות אישית. יש הבדל תהומי בין הפיקוח על חיילי הסדיר לבין חיילי המילואים, באופן טבעי. לצבא קשה יותר לפקח באופן משמעתי על המילואימניק. אני נזכר, כשהייתי חייל סדיר בזמן מבצע עופרת יצוקה ב-2008, הרגשתי מנותק כשהייתי בשכונת זייתון. הייתי ממוקד בלחימה ובחבריי לצוות בפלחה"ן גבעתי. אסור היה לנו להכניס טלפונים ניידים כלל. לקראת היציאה מעזה באותו מבצע נדהמנו כשראינו מילואימניקים יושבים בבית שבו נלחמנו כמה ימים קודם, וכבר מדרבקים קפה ועושים מדורה. ביקשתי מאחד מהם שיחת טלפון לאבא שלי. זו הייתה שיחת טלפון שריגשה את אבא שלי וכמעט נישקתי את המילואימניק שנתן לי את הטלפון. יכול להיות שגם אנחנו, המילואימניקים, די נסחפנו עם התיעודים והפרסומים השונים מעזה ללא מחשבה קדימה.
אין ספק שאנחנו בתקופה היסטורית שבה כל אחד מבקש לעצמו פיסת היסטוריה בפיד. אבל אולי עכשיו, אחרי המקרה של החייל מברזיל, כשאנחנו מבינים את גודל הסכנה - עדיף לכולנו לשמור את התיעוד לעצמנו.
