מוחמד סינוואר, המחבל שהנהגת חמאס הפקידה בידיו את חיי החטופים בעזה, הוא המחבל שלפני 18 שנים וחצי חטף את גלעד שליט והיה ממונה על החזקתו, בדירת מסתור בחאן-יונס, במשך חמש שנים. את הפרט הביוגרפי הזה שמעתי השבוע, מפי גורם שאמור לדעת. חשבתי על סינוואר, ולהבדיל נתניהו, שני האנשים שאמורים להכריע בסוף אם תהיה או לא תהיה עסקה, ואיזו עסקה - קטנה, גדולה או כוללת.
סינוואר למד מפרשת שליט שהסבלנות משתלמת: לאחר חמש שנות שבי ישראל שחררה מהכלא 1,027 מחבלים, יותר ממה שדרש חמאס בתחילת הדרך. ראש הממשלה אולמרט אמר לא, ראש הממשלה נתניהו, בלחץ דעת הקהל, אמר כן. הוא למד גם שהוא והארגון שלו יכולים לשמור על סוד בעזה: כל המאמצים של שב"כ וצה"ל לאתר את מקום כליאתו של שליט עלו בתוהו.
אחד המחבלים ששוחררו בעסקה היה יחיא סינוואר, אחיו. תמונתו, עושה מחוות ניצחון בשתי אצבעות מבעד לחלון האוטובוס, הפכה לאיקונית. מוחמד חולם מן הסתם על תמונה חדשה שתאפיל על התמונה של אחיו יחיא: מאות רוצחי חמאס יוצאים מהכלא בישראל בשיירת ניצחון ארוכה, מודים לאללה ומודים לו.
התמונה ההיא מונחת ודאי גם בראשו של נתניהו. עסקת שליט הייתה יפה לשעתה. הוא הפיק ממנה מופע מרגש, שהתאים לצרכיו באותו זמן. אבל לאחר 7 באוקטובר הציבור הישראלי צבר ניסיון. הוא יודע מה מחבלים ששוחררו מהכלא מסוגלים לעשות.
כל צד הפיק את הלקח שלו: סינוואר רוצה עסקה כוללת, עם הכרזה על הפסקת הלוחמה בעזה ושחרור המוני של מחבלים מבתי הכלא; נתניהו חותר לעסקה קטנה, כמעט סמלית, שתאפשר לו לצלוח את המשבר בקואליציה ולטעון שהלחימה תתחדש אחר כך. אנשים שואלים איך היה יכול נתניהו לשחרר למעלה מאלף מחבלים תמורת חייל אחד אבל איננו מוכן לעשות זאת למען 100 ישראלים שנחטפו תחת משמרתו. התשובה היא שנתניהו השתנה ומפת האינטרסים שלו השתנתה. מי שהתקפל מול אחד נאטם עכשיו מול מאה.
המדינה שהפקירה אותם ב-7 באוקטובר, הפקירה אותם שוב במהלך המלחמה ובחלק מהמקרים גם גרמה למותם בשבי, לא יכולה להפקיר אותם בפעם השלישית. הכתם הזה, אות הקין הזה, לא יימחה
בוויכוח המתמשך על שחרור החטופים מושמעים טיעונים לכאן ולכאן. בצוות המשא ומתן ובצמרת זרועות הביטחון מעדיפים כרגע עסקה כוללת. המניע המוסרי ברור: עסקה קטנה או פיצוץ המשא ומתן עלולים לגזור מוות על החטופים שיישארו בעזה. המדינה שהפקירה אותם ב-7 באוקטובר, הפקירה אותם שוב במהלך המלחמה ובחלק מהמקרים גם גרמה למותם בשבי, לא יכולה להפקיר אותם בפעם השלישית. הכתם הזה, אות הקין הזה, לא יימחה.
בנימוקים מוסריים קשה להזיז את הממשלה הנוכחית. אולי נימוקים פרקטיים יצליחו יותר: עסקה כוללת בעזה תשחרר את מערכת הביטחון ממשקולת כבדה. היא תסיים מלחמת התשה שאין לה אסטרטגיית יציאה ואין לה תכלית. כל יום גובה מחיר מצה"ל, בהרוגים ופצועים. למספר המחבלים שנהרגים אין כמעט משמעות: הביצה לא מתייבשת, הירי לא נפסק.
שר הביטחון ישראל כ"ץ מרבה להזהיר. לפני כמה ימים הגיע לנתיבות. "אם חמאס לא יפסיק את ירי הרקטות הוא יספוג מהלומה צבאית חסרת תקדים", הודיע שם. אני מודה: לא הבנתי. שנה ורבע יורד הצבא החזק ביותר במזרח התיכון על עזה, יורד מהאוויר, יורד מהים ומהיבשה, בכל אוגדותיו, בכל חימושיו; 45 אלף נספו, חלקם ילדים, קשישים ונשים. בכל הרצועה נשארו מעט מאוד בתים שראויים למגורי אדם: את הרס הנותרים מעודדים שדרני טלוויזיה; קרוב לשני מיליון נפש גורשו פעם ופעמיים ועושים את החורף באוהלים; ארגוני סיוע מדווחים על מות תינוקות, תת-תזונה, מגפות ואנרכיה. נניח שכל זה מוצדק מבחינה מבצעית. איזו "מהלומה חסרת תקדים" עוד אפשר להוריד עליהם?
סביר להניח שמצוקתם של העזתים תדאיג את טראמפ פחות משהדאיגה את ביידן. אבל במה ימקד צה"ל את המשאבים שלו בשנים הבאות, בהכנות לעימות אפשרי עם איראן או בהתשה אינסופית בעזה?
יש מי שמייחל ל-20 בינואר, יום השבעתו של הנשיא טראמפ: הממשל החדש לא יטריד את ישראל בתלונות על היעדר סיוע הומניטרי. אפשר יהיה לבצע את תוכנית המצור של גיורא איילנד במלואה. סביר להניח שמצוקתם של העזתים תדאיג את טראמפ פחות משהדאיגה את ביידן. אבל מה יעשו האירופים? מה יעשו הדמוקרטים בקונגרס? מה יעשו בתי הדין בהאג? במה ימקד צה"ל את המשאבים שלו בשנים הבאות, בהכנות לעימות אפשרי עם איראן או בהתשה אינסופית בעזה?
עסקה כוללת לא תבטיח שקט מעזה אבל תאפשר למדינה לחזור לעצמה, לחזון הבסיסי שלה, למחויבות שלה כלפי אזרחיה. נתניהו הבין את זה בלבנון. הוא מתקשה להבין את זה בעזה.
