יום שבת, 8 באוגוסט 2020.
השעה הייתה קרוב ל-3:30 לפנות בוקר, כשארבעה חברי ילדות מהיישוב עלי, כולם בגילי ה-20 לחייהם, יצאו מבילוי בבר "קיבוץ על החוף" שבטיילת ראשון-לציון. הם צעדו מרחק קצר לחניון הצמוד לחוף, והגיעו לרכב הטויוטה שבו נסעו לבילוי. יאשיהו ("שושו") בלום, שהיה עייף, נכנס לנמנם במושב האחורי, בעוד שלושת חבריו – ירדן גמליאל, פרץ בן אליהו ואנדרי סחוטה, בעל הרכב – עישנו בחוץ סיגריה לפני הנסיעה חזרה הביתה לשומרון. הכל היה שגרתי לגמרי, שום דבר לא בישר על הטרגדיה הגדולה שעומדת להתרחש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ליד הרכב של ארבעת החברים חנו שני רכבים אחרים, מאזדה ושברולט. ב-3:34 חבורה של תשעה – שישה צעירים ושלוש צעירות – התקרבה אליהם. גם הם חזרו מבילוי במסעדה סמוכה. אחד הצעירים, חן דסה, נכנס לרכב המאזדה, ואז הבחין בשלושת החברים של שושו. דסה שואל דרך חלון הרכב את ירדן אם הם מעוניינים לרכוש סמים. מעכשיו כל הסיטואציה עומדת להידרדר במהירות.
ירדן מעט מופתע. מה להם ולזה? "תודה", הוא משיב. "אנחנו אנשים של אלכוהול". חברו אנדרי שואל בתמימות: "מה אתם מציעים לנו סמים? ואם היינו סמויים?"
דסה משיב: "תבוא אליי הביתה, אני מזיין שוטרים בתחת", ואנדרי, שלא קלט את ההתגרות, המשיך לדבר בתמימות של ילד-טוב-עלי. "אני חושב שהשוטרים עושים עבודה טובה", אמר.
"שושו עומד חסר אונים מול כל הארבעה שתוקפים אותו. הם מכים אותו בידיים", מספר התובע בתיק, עו"ד רועי לוס, סגן בכיר א' לפרקליטת מחוז מרכז פלילי. "ואז ברגיג מתקרב אליו עם הסכין. ברהה מעודד אותו: 'דקור אותו, דקור אותו'. ברגיג באמוק. הוא דוקר את שושו שש פעמים בגבו, מהן לפחות שתי דקירות חזקות ועמוקות, ונמלט משם במהירות. חבריו מתפזרים לרכבים אחריו".
דסה יצא לקראתו מהרכב ואמר באיום: "מה אמרת? אתה רוצה כאפה?" מהדלת השנייה הצטרף אליו גם חברו, יובל ברהה. "דסה הביא לי כאפה לראש", יעיד לימים אנדרי בבית המשפט. "ואז, כאילו מהשוק, העפתי את הבן אדם בתנועה של דחיפה. התגוננתי. משם הגעתי למצב ששניהם (דסה וברהה) מפילים אותי לרצפה. הם הורידו אותי למדרכה. משכו אותי משם והכו אותי בחניה. הייתי על הבטן, ואז בעטו בי בערך שבעה אנשים (כי הצטרפו אליהם יתר התוקפים - ש"מ). אני בכלל לא רואה מה קורה מסביבי. באיזשהו שלב הצלחתי לברוח לכיוון עץ שעומד בחניה, שם גם אני מקבל מהם מכות, ואני מבין שכבר יש לי גם חשש יותר גדול לחיים שלי. אני מתחיל לברוח לכיוון המועדון, איפה שבילינו עם החברים. ניסיתי לרוץ והרגשתי שאני צולע. ראיתי שמישהו רודף אחריי, אז המשכתי לרוץ. הדמות הזאת רצה אחריי, אבל כנראה שהוא לא הצליח לתפוס אותי והתייאש, אז הוא חזר לנקודה שלו; השני שרץ אחריי הוא כנראה אחד מהתוקפים, שרצה פשוט להמשיך את מה שהוא התחיל.
"אני לא זוכר איפה קיבלתי את המכות", המשיך אנדרי בעדותו. "אני רק יודע שאחרי האירוע צלעתי ברגל. הייתה לי חבלה בראש, והיו לי כאבים בגב. ברחתי בחזרה למועדון. עמדתי שם כמה דקות וחזרתי פשוט לחניון, ואז ראיתי את שושו ז"ל פצוע על הכביש".
שניות ספורות אחרי שאנדרי הותקף במכות ובבעיטות, חבריו ירדן ופרץ, שספגו גם הם מכות בהתחלה, הצליחו להימלט משם. ירדן העיד כי ראה מישהו מהתוקפים עושה תנועה חדה לאזור החלציים, חשב שהוא מתכוון לשלוף משם סכין, ולכן הם ברחו מהחניון.
מי שנשאר ברכב היה יאשיהו, "שושו", שאפילו לא היה צד בשיח בין חבריו לתוקפים. שושו יצא מהרכב, ולמעשה מצא את עצמו לבד מול ארבעה מהתוקפים. אחד מהם היה אסף ברגיג, שיצא מרכב השברולט, ובידו סכין מטבח בעלת להב של תשעה סנטימטרים שהביא עימו.
"שושו עומד חסר אונים מול כל הארבעה שתוקפים אותו. הם מכים אותו בידיים", מספר התובע בתיק, עו"ד רועי לוס, סגן בכיר א' לפרקליטת מחוז מרכז פלילי. "ואז ברגיג מתקרב אליו עם הסכין. ברהה מעודד אותו: 'דקור אותו, דקור אותו'. ברגיג באמוק. הוא דוקר את שושו שש פעמים בגבו, מהן לפחות שתי דקירות חזקות ועמוקות, ונמלט משם במהירות. חבריו מתפזרים לרכבים אחריו".
מאוחר יותר, כשיגיע לבית החולים איכילוב, הרופאים יקבעו את מותו של שושו. על פי העדויות בתיק, מהרגע שברגיג יצא מהרכב ועד ששב אליו כדי להימלט עם כל חבורתו, חלפו בסך הכל 45 שניות. זהו. זה מספיק במדינת ישראל בשביל לקטוע חיים של צעיר בן 23, בלי כל סיבה. רצח על סתם.
לפני כשבועיים נגזר דינו של אסף ברגיג ברצח של יאשיהו "שושו" בלום ז"ל. הוא נידון ל-26 שנה בכלא, מאסרים על תנאי ופיצוי של 258 אלף שקל למשפחת הנרצח. ״שימוש בסכין הוביל לגדיעת חייו של אדם צעיר בתחילת דרכו בשל עניין של מה בכך", קבעו השופטים בגזר הדין.
"התיק הזה הוא הסיוט של החברה", אומר התובע לוס, "כי זה יכול לקרות לכל אחד. בחור צעיר, נורמטיבי, הולך לבלות במקום ציבורי, מקום לגיטימי - ולא חוזר. למנוח לא הייתה שום אינטראקציה עם התוקפים. זה קרה רק בגלל תרבות עבריינית שמטילה אימה.
"החבר'ה האלה יוצאים לבילוי עם כלי נשק, עם סכינים", מוסיפה המשנה לפרקליטת מחוז מרכז פלילי, עו"ד אורלי בן ארי-גינזברג, הממונה על התיק. "זאת הדינמיקה בתרבות העבריינית: להביא סכין, ואז משיחה סתמית של שניות - אדם נרצח".
השבוע צללנו לתוך תיק הרצח של שושו, פתחנו את שלל העדויות בבית המשפט ושוחחנו עם התובעים, שלמרות קשיים משפטיים לא פשוטים, הביאו להרשעתו של ברגיג ברצח. גם כשקוראים את כל העדויות, ואחרי שפורמים את סבך השקרים שברגיג וחבריו ניסו לטוות פה – עדיין קשה להבין למה כל זה קרה. איך פתיל חייו של צעיר, חייל משוחרר מהנדסה קרבית, שיא הנורמטיביות, שפשוט היה במקום הלא-נכון, בזמן הלא-נכון וליד האנשים הלא-נכונים – נגדע בתוך 45 שניות. ורק כשקוראים באמת את כל מה שאירע שם, על החוף בראשון-לציון, מבינים: זה היה במקרה שושו, אבל זה היה יכול להיות כל אחד אחר.
כשהוא מדמם משש הדקירות בגופו, שושו ניסה להימלט בין הרכבים בחניון. הוא עוד הספיק להוציא את הטלפון שלו ולחייג לחברו אנדרי, שכאמור גם הוא נמלט מהתוקפים האלימים. "דקרו אותי, אני מת", אמר לו, ואז קרס.
הראשונים שהגיעו אליו היו קצין וחיילת קרביים, שבילו בטיילת בחופשה מהצבא, עם עוד חייל וחיילת. הארבעה ראו את שושו מתמוטט, ומיהרו אליו. הבנים הורידו חולצות, וכולם ניסו לעצור את הדימום. הם גם אלו שהזעיקו את המשטרה ואת מד"א.
הוא הצליח להגיד להם משהו?
התובע לוס: "אני מת, אני מת".
כוחות ההצלה שהגיעו למקום פינו את שושו לבית החולים איכילוב, ושם, כאמור, נקבע מותו. חקירת הרצח הוטלה על ימ"ר מרכז, והוקם צוות חקירה מיוחד (צח"מ) בראשות רפ"ק דוד בנו. הצעד הראשון של החוקרים היה איסוף סרטוני מצלמות האבטחה מהאזור. הסרטון המרכזי שעליו מתבססת התביעה, נלקח ממצלמת האבטחה של מסעדת פרנצ'סקה הסמוכה. ברוב הסרטונים שנאספו מספרי הרכבים היו מטושטשים בשל החשיכה, אבל החוקרים הצליחו לשחזר את מספרו של רכב השברולט, ולהגיע לנהגת, א'. בדיעבד יתברר כי מה שהיא תספר יביא לפיצוח התיק הזה.
עו"ד לוס: "כשהשוטרים הגיעו אליה ראשונה ואמרו לה שהיא מעוכבת בחשד לרצח (בטרם ידעו על שאר המעורבים – ש"מ) א' הייתה בהלם, ולא הבינה במה מדובר. הם חשבו שהיא לא מספרת להם את הכל, ובדרך לתחנה עברו איתה דרך זירת הרצח, שם היא קלטה לראשונה ששושו מת. א' לא ידעה להגיד מי הרוצח. בנינו את זה כמו סרט מתח. זה פאזל שהורכב מחלקים קטנים לתמונה. א' מסרה לנו את מספרי הרכבים המעורבים, את שמות המעורבים ומי ישב באיזה רכב ואיפה – וכולם נעצרו באותו לילה".
א' סיפרה לחוקרים בעדותה כי יצאה לבלות עם מספר חברים, בהם יובל ברהה, וויסאם בדר, מור צרפתי, קטין נוסף, ושתי חברות שלה שאינן מעורבות בתיק. אליהם הצטרף גם אסף ברגיג. היא נהגה בשברולט, ואחת מחברותיה, לינוי שמה, נהגה במאזדה, שבה ישבו שאר החבורה, כולל חן דסה.
על קיומה של הסכין א' ידעה עוד בתחילת הערב: "ברגיג הראה את הסכין עם הידית השחורה לקטין ליד הרכב שלי לפני שנסענו לבילוי, בהתלהבות. כאילו זה כבוד גדול להביא סכין", סיפרה בעדותה בבית המשפט. "הבילוי התחיל בתל-אביב בטיילת, שם נסענו על קורקינטים, ובהמשך נסענו למסעדת קלדרון בחוף הים 4 על 4 בראשון-לציון. לאחר הבילוי במסעדה חזרנו לרכבים במגרש החניה. אני חניתי במרחק מה מהמאזדה של לינוי. התכוונו לצאת לדרך, וכשהסתכלתי לכיוון הרכב שלה ראיתי שמתרחשת קטטה".
תובע: מה ראית?
א': "ראיתי מרחוק שדסה (אחרי שהציע לחבריו של שושו לרכוש סמים) מתחיל דחיפות עם בחור אחד. בדר עמד לידו, והתחילו מכות, ואז כל הבנים שישבו ברכב שלי רצו גם הם לעבר הקטטה. נשארתי ברכב ולא ידעתי מה בדיוק קרה שם... ראיתי אגרופים ובעיטות, וכשהם סיימו את המכות, הקטין, ברגיג וברהה שבו בריצה לרכב שלי וצעקו לי: 'סעי מהר, סעי מהר!'
"הם היו בהיסטריה", המשיכה א' בעדותה. "הקטין הגיע ראשון וישב במושב לידי. ברגיג הגיע אחריו והתיישב מאחור, בצד ימין. צרפתי עבר לרכב של לינוי. ברהה בא לכיוון דלת הרכב, ואז הלך למחסום היציאה מהחניון, פתח אותו בידיו, נכנס לרכב ואמר לי לנסוע מהר. הקטין היה לחוץ במהלך הנסיעה. הוא התערב לי בנהיגה, ורעדה לו הרגל. שאלתי אותם מה קרה, אולם הם לא השיבו".
"הדבר הכי משמעותי בעדות שלה", אומר עו"ד לוס, "זה כשהם חוזרים לרכב אחרי הדקירות, הקטין שואל את ברגיג 'איפה הסכין?' וברגיג משיב: 'אצלי'. המשמעות היא שהוא יצא מהזירה ונכנס לאוטו עם הסכין כשיש עליה דם".
א' בעדותה: "נסענו עם חלונות פתוחים, וכשהגענו לכביש 431, הקטין אמר לי לעבור לנתיב הימני ואז אמר לברגיג: 'זרוק את הסכין'. אחרי שהסכין נזרקה (מהחלון), ברגיג אמר לו: 'ראית מה עשיתי לו? (לשושו, בתגרה – ש"מ)'".
השוטרים סרקו את השטח המדובר ליד כביש 431, ומצאו את הסכין כשעליה עדיין סימני דם. בדיקת דנ”א הראתה כי מדובר בדמו של שושו.
השוטרים שאלו את א' מה קרה אחר כך. היא סיפרה כי חלק מהחבורה והבנות המשיכו לדירתם של ברהה, בדר ודסה, בלוד. "האווירה בבית הייתה רגועה", העידה. "הבנות עישנו והכינו אוכל. שאלתי: 'מה קרה?' ואף אחד לא ענה לי. הם צחקו עליי שהייתי בהלם. ראיתי שריטות על הידיים של דסה, והם צעקו עליי שאפסיק לשאול שאלות. בבוקר הגיעה אליי המשטרה ורק אז נאמר לי שהוא (שושו) נרצח. מיום המקרה אני ניתקתי את הקשר עם כולם".
העדות של א' אמנם הובילה את הצח"מ לעצור את המעורבים, אבל מלבדה - כל השאר לא שיתפו פעולה עם החוקרים. "הם הספיקו לתאם ביניהם גרסאות ושמרו על זכות השתיקה". אומר התובע לוס. "התופעה של הבריונות חסרת המעצורים, ציפוף השורות הזה, הקוד העברייני שיותר חשוב מחיי אדם - זה המסר פה, אבל זה לא הרתיע אותנו מלפצח את התיק הזה ולהביא את כולם לדין". בחלק מהמקרים הוכנסו לתאיהם של העצורים מדובבים, והחקירה המשיכה.
בינתיים, בעדותו במשטרה הסכים ברגיג לספר מה עשה אחרי ש-א' הורידה אותו בבית: לדבריו, שיחק קצת בפלייסטיישן, אחר כך חש בכאב ראש, אמו הביאה לו כדור – והוא הלך לישון. לטענתו, שמע על הרצח רק למחרת. "ב-8:00 בבוקר בשבת, באה אליי לבית הבת-אלף (ברגיג מציין את שמה של אחת מחברותיה של א', שהיתה באירוע). העירה אותי. דפקה לאמא שלי בבית, דחוף, דחוף, וישר פתחה את הפה: שמישהו מת. 'בוא מהר, הבן אדם מת'. אמרתי לה: 'נו, אז מה את רוצה שאני יעשה? מה את, משוגעת? הבן אדם מת בראשון-לציון? זה שאתמול היינו? מה את רוצה? מה את רוצה שאני יעשה?"
כשהחוקרים הגיעו לעצור אותו בביתו, הם הבחינו כי על המתלה במטבח חסרה סכין אחת מהסט של חמש שהיה שם. אך מרגע מעצרו ועד היום – גם לאחר הרשעתו - ברגיג מכחיש שהוא זה שדקר.
בבית המשפט שאל אותו פרקליטו, עו"ד איתי רוזין: למה עצרו אותך?
ברגיג: "כי הבאתי סכין".
עו"ד רוזין: למה הבאת את הסכין מהבית?
ברגיג: "למה זה אני טיפש. כבר שלוש שנים אני מצטער על הדבר הזה (על הבאת הסכין – ש"מ). לא יודע מה להגיד לכם, אולי להרשים אותם, אולי".
עו"ד רוזין: מי זה "אותם"?
ברגיג: "את החבר'ה".
ברגיג פירט את גרסתו לאירוע: "ישנתי (ברכב בחניון – ש"מ), התעוררתי, כולם היו בחוץ. התחיל שם ריב, כולם יצאו מהאוטו וצעקו: 'יש ריב, מה יש ריב, ובוא, כנראה (זה) מישהו מהחברים שלנו'. אז יצאנו לכיוון שם. אני כמעט הגעתי האחרון למקרה שם, כאילו, לעניין של הריב. כשהגענו שם, כבר היה מלא אנשים, היו הרבה אנשים. יצאתי, בחור קפץ עליי, נגח בי. אני לא הצלחתי לראות מה, מו, מי, מה, הכל היה כל כך מהיר, הפרדתי. לא יודע מה השתחרר שם, הרבה אנשים פשוט. ניסיתי לעשות מה שאפשר".
עו"ד רוזין: כדי לעזור לחברים?
ברגיג: "כן".
עו"ד רוזין: ואז חזרתם לאוטו?
ברגיג: "כן, חזרנו לרכבים ישר. כולם רצו, חזרו לעניינים, כל האנשים רצו".
התובע לוס עולה לחקירה נגדית, אבל ברגיג ממשיך להכחיש, ולטעון כי הוא אינו זוכר פרטים מהאירוע.
תובע: האירוע הכי משמעותי בחיים שלך, האירוע שמאז אתה יושב בכלא, במעצר, האירוע שאנחנו מנהלים פה תיק שלוש שנים ומשהו, כל כך זניח בעיניך? אתה לא משחזר? הסיפור פה נמחק? אתה לא מקדיש לזה מחשבה? אתה לא זוכר?
ברגיג: "לא זוכר, כן".
תובע: זה הפתרון לכל דבר?
ברגיג: "לא, אבל אני לא זוכר, ואז זה אומר דבר אחד: שאני לא יצאתי עם הסכין מהאוטו, ואני לא דקרתי אף אחד, זה מה שבטוח".
תובע: אתה אומר: "הבאתי סכין בשביל להרשים". למסעדה אתה יוצא איתו, ולקטטה אתה לא יוצא איתו?
ברגיג: "למה זה לא מסתדר לך?"
תובע: זה הגיוני?
ברגיג: "לקטטה לא יצאתי איתו".
תובע: אוקיי, לא הראית אותו לאף אחד ולא יצאת איתו?
ברגיג: "לקטטה לא יצאתי איתו".
השופט מיכאל קרשן: "רגע, שנייה אחת, בכל זאת, אתה לא הוצאת את הסכין? בסדר. מישהו אחר הוציא את הסכין?
ברגיג: "לא יודע להגיד לך".
המשפט נמשך. לאט-לאט, מצליח התובע לוס להוביל את ברגיג להודות שלפחות חלק ממה שסיפר, היה שקר.
תובע: במהלך החקירות שלך במשטרה, בשיחות עם השוטרים, אתה מוסר הרבה מאוד שקרים. כלומר, אנחנו כבר יודעים שיש פער מאוד גדול בין הדברים שאמרת במשטרה, לבין מה שאמרת היום, ואנחנו נעבור על כמה מהדברים, אפילו לא נעבור על כולם. ראשית, הגרסה הראשונה שלך, זה שאתה אומר "ישנתי ברכב, אני מאמין שאין לי שום קשר לזה". זה היה שקר, נכון
ברגיג: "כן".
תובע: יופי. אחר כך אתה אומר: "אני נסעתי לתל-אביב, לא הייתי בראשון-לציון". גם זה אנחנו רואים שזה שקר, כי הגעתם לראשון-לציון. היום סיפרת לנו, נכון?
ברגיג: "כן".
תובע: אחר כך אתה אומר לנו גם שעד הבית ישנת ברכב. כלומר, לא רק שהגעתם לראשון-לציון, אלא גם לא ישנת ברכב, כי אנחנו שומעים אותך, שבעצם זרקת את הסכין. נכון?
ברגיג: "כן".
תובע: למה שיקרת?
ברגיג: "לא יודע".
אבל בשאלה המרכזית של התיק – האישום כי הוא זה שדקר למוות את שושו – ברגיג לא נשבר. התובע מנסה להראות שלא רק שברגיג שיקר בחלק מהסיפור של מה שקרה באותו לילה – הוא גם אדיש וקר לב לאירוע עצמו.
תובע: יש משהו מאוד בולט בחקירות שלך. בחקירות הראשונות אומרים לך, מטיחים בך, שאתה החשוד ברצח. אומרים לך: אתה היית מעורב באירוע... אתה יודע שאתה קשור לאירוע הזה, אתה יודע שבן אדם מת, ואתה...
ברגיג (קוטע את התובע): "לא ידעתי שבן אדם מת עד שעצרו אותי".
לוס (מספר כי ברגיג החל לשרוק להנאתו באמצע חקירתו במשטרה): מישהו מואשם ברצח, שורק? עזוב אם אתה עכשיו ביצעת את הדקירות או לא: אומרים לך, אתה יודע שהיית מעורב באירוע ובן אדם שם נדקר למוות, ונראה לך הגיוני לשבת בחדר חקירה ולשרוק? זה נראה לך הגיוני? אין לך שום אמפתיה לחיי אדם?
ברגיג: "זה מה שאתה חושב".
השופטת מרב גרינברג: היום, כשאתה הבנת שכבר מת שם מישהו, איך אתה מתייחס, איך אתה רואה את הסיטואציה הזאת?
ברגיג: "ברור שזה מקרה מצער מאוד וחראם על הבן אדם שהלך, אבל מה זה קשור אליי? בין זה לבין זה? אני לא יצאתי עם הסכין מהאוטו ולא דקרתי אף אחד, לא קשור אליי. ברור שזה מצער, כל בן אדם, גם אם כלב היה הולך".
השופטת גרינברג: "ברגיג, אני בכל זאת קצת מקשה עליך. זה לא סתם שאתה לא קשור. האיש הזה נדקר בסכין שלך, בסכין שאתה הבאת, זה לא לא-קשור. אתה מרגיש בכל זאת אולי משהו, שבעצם כלי הרצח היה סכין שלך, זה מדבר אליך באיזושהי דרך?
ברגיג: "אין לי תשובה, אין לי תשובה".
השופטת גרינברג: מה?
ברגיג: "ברור שאני מצטער על זה, אבל זה לא קשור לזה. אני לא דקרתי אותו".
לכל אורך המשפט ברגיג לא הודה ברצח, וכאמור, לא מודה גם עכשיו. לפי גרסתו, או שמישהו אחר דקר באמצעות הסכין שהוא הביא, או שהייתה בזירה סכין נוספת. פרקליטיו ניסו לטעון להגנתו כי אמנם אין עוררין על כך שברגיג הביא את הסכין, וגם לא על כך שחזר איתה לרכב ואחר כך השליך אותה לצד כביש 431, אבל כל זה לא מוכיח שהוא אכן ביצע את הרצח במפגש הקצר שלו מול שושו. הם גם ניסו להראות ראיות לכך. למשל, שהשיחה הראשונה למוקד 100 תיארה אדם אחר כמי שביצע את הדקירה. עכשיו כל המשפט נסוב בעצם על שאלה אחת: האם אפשר להוכיח מעל לכל ספק סביר שאכן ברגיג הוא הדוקר?
התובעים הציגו סרטונים, את העדות של הנהגת א', שנתפסה כאמינה מאוד, וכן עדותם של חבריו של שושו, ועדים נוספים, כמו החיילים שסייעו לשושו אחרי הדקירה. כמו כן, המומחה הפורנזי שהעיד טען כי אין כל ספק שהסכין שנתפסה – זו שהייתה בידו של ברגיג והושלכה על ידיו לאחר מכן – היא כלי הרצח. אבל כל אלה הם מה שנקרא בשפה המשפטית "עדויות נסיבתיות". אין עדות ישירה וחדה שמראה כי ברגיג הוא הדוקר. זה מצב מאוד לא פשוט לתביעה.
מה שמאוד סייע לתובעים זה שהעדות של הנאשם ברגיג, לעומת זאת, נתפסה כמאוד לא אמינה. "בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם גרסה שאינה מהימנה, אישר ששיקר בחקירותיו במשטרה, אך לא היה לו הסבר לשאלה מדוע שיקר, והשיב לשאלות רבות באופן סתמי בטענה שאינו יודע, לא זוכר, אין לו הסבר וכו'", כתבו השופטים. "שקרי הנאשם, אשר הוכחו בראיות חד-משמעיות, מחזקים אף הם את הראיות נגדו". גם העדויות של חבריו של הנאשם ברגיג נחשבו ללא אמינות, בעוד שדווקא מה שסיפר חברו דסה למדובבים בתא המעצר, אפילו סיבך אותו עוד יותר. "בסיכומו של דבר", פסקו השופטים, "יש לדחות מכל וכל את גרסתו המיתממת של הנאשם, כגרסה שאינה ראויה לאמון כלשהו. המסקנה המתבקשת מכך היא שהנאשם דקר את המנוח באמצעות הסכין שהביא עימו לאירוע, וגרם למותו של המנוח". דסה הורשע ברצח בכוונה בצוותא ובשיבוש הליכי משפט, וזוכה מסעיף התקיפה.
היום, בדיעבד, יש לכם הסבר למה הוא לא מודה?
הפרקליטה בן ארי-גינזברג: "אני מבינה למה הוא עומד בהכחשה שלו עד הסוף, ולמה הוא לא מודה. מדובר באירוע ביזארי, מטורף. לא הייתה לו שום אינטראקציה עם הקורבן. הוא בחר טרף קל לדקור אותו. ולמה דווקא הוא? כי בתכלס, דבר הוביל לדבר".
הוא היה תחת השפעת סמים? אלכוהול?
התובע לוס: "לא".
הפרקליטה בן ארי-גינזברג: "ברגיג היה בן 18 ושלושה חודשים בעת ביצוע הרצח, השלים 12 שנות לימוד ועמד להתגייס לצבא. אין לו עבר פלילי, אבל הוא גדל בסביבה עבריינית. הוא לקח סכין כדי לעשות רושם, אבל עובדתית לא עשה בה שימוש כל אותו הערב, וכשראה אקשן, יצא עם הסכין".
איך, למרות שאין ראיות ישירות לרצח והתיק מתבסס על ראיות נסיבתיות, ברגיג הורשע?
הפרקליטה בן ארי-גינזברג: "העוצמה של התיק הזה היא בהרכבת הפסיפס של ראיות קטנות. יש בחוק עבירת רצח בכוונה, או רצח ברשלנות, שהעונש על שניהם הוא מאסר עולם. הייתה פה סוג של שקילה. ההחלטה להמית, השימוש בנשק קר: סכין עם להב מאוד משמעותית, כמות הדקירות, עוצמתן, מיקומן – זה היה הכי רחוק מסיטואציה של הגנה עצמית. הקורבן הופל על מכסה המנוע ואז נופל הצידה. ואחר כך הרוצח מתפאר: 'ראית מה עשיתי לו?’ - כל אלה מראים על ההחלטה להמית".
ומה לגבי יתר המעורבים בקטטה?
"החמישה הורשעו בתקיפה, הקטין גם בשיבוש מהלכי משפט (כי הורה לברגיג לזרוק את הסכין – ש"מ). הקטין נדון ל-15 חודשים; דסה לחמש שנים וחצי (בצירוף תיקים נוספים שהיו לו); יובל ברהה, שהיה על פי כתב האישום שותף לתקיפה ועודד את ברגיג 'דקור אותו, דקור אותו', הורשע על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וסיוע לאחר מעשה, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל (בתוספת של עונש קודם על תנאי שהופעל); בדר קיבל שלוש שנים (גם לו היה עונש קודם על תנאי שהופעל); צרפתי קיבל 18 חודשים. ההפרדה ביניהם בתיק הייתה החלטה קשה, וגם לייחס להם אישום של תקיפה ולא רצח. אבל השיקול שלנו היה שלפעמים 'תפסת מרובה - לא תפסת'".
ברגיג יישלח למאסר וייצא משם אדם מבוגר, חבריו ושותפיו לתקיפה נענשו גם הם. הצדק אולי מעניק נחמה פורתא, אבל כמובן לא מקל על האובדן הגדול שחשים כל האנשים שהכירו את שושו. "איבדתי חבר ילדות מול העיניים שלי. ראיתי אותו דקור, גוסס", העיד בדמעות בבית המשפט אנדרי סחוטה, המותקף הראשון באירוע. הוא סיפר לשופטים שהוא ושושו היו חברים טובים. "הוא היה קורא לי 'דושה'. אנחנו חברי ילדות. מאותו היישוב. כל מי שהיה איתנו באותו אירוע באוטו, כולנו מאותו האזור, וגם מאותה שכונה אפילו. יאשיהו חבר שלנו. כולנו חברים מגיל קטן מאוד. חלק מהחבר'ה היו בגנים ביחד, חלק גדלו ממש באותו בית. יצאנו ארבעה ברכב שלי לבלות בערב שישי, לצאת לבר, וחזרנו שלושה".
שושו (הכינוי דבק בו מילדות, כי חבריו התקשו לבטא את השם יאשיהו) הותיר אחריו זוג הורים, אח בכור, אחות ואח תאום, יוסף. המשפחה דתית, האם מרים נולדה בקנדה, האב שלמה בארה"ב. שושו ואחיו יוסף חזרו יחד בשאלה בגיל 14. אחר כך למדו יחד בפנימייה הצבאית של חיל החימוש בצריפין, ושושו התגייס להנדסה קרבית. אחרי השחרור טס לארה"ב, לעבוד ולבלות. "הוא חזר לארץ אחרי שנה, בגלל הקורונה", מספר האח יוסף. "אני עוד הייתי בצבא כשהוא חזר. הוא היה בארץ חודשיים-שלושה, ואז יצא לבילוי עם החברים, ונרצח".
איך זה נודע לך?
"חבר שלו, עידן, שהיה איתם בבילוי אבל לא בזירת האירוע, התקשר אליי בארבע לפנות בוקר: 'אל תספר לאמא, שושו נדקר ואני איתו באמבולנס בדרך לאיכילוב'. חמש דקות אחר כך, אנדרי מתקשר להודיע לי ששושו נדקר, ושהוא בדרך עם שאר החבר'ה לתת עדות במשטרה. אמרתי לעצמי: נדקר, מקסימום נכנס לניתוח. לא חשבתי על הגרוע מכל. ההורים דתיים, אין מצב שהם ירימו טלפון בשבת. אני בחדרה ואין איך להודיע להם, אז אני מתארגן ומזמין מונית, ומקבל טלפון מעובדת סוציאלית שאגיע. פה כבר התחלתי לחשוד שזה משהו חמור. בדיעבד, אחי נפטר 15 דקות אחרי שהגיע לבית החולים. אני זיהיתי את הגופה. ההורים שבורים מאז".
מתי הבנתם מה באמת קרה שם?
"השוטרים הגיעו אלינו והסבירו. אין לנו מושג מי אלה היו החבורה הזו, אבל זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר".
מה חשבתם על העונש שהרוצח קיבל?
"אנחנו מרוצים מגזר הדין. מבחינת החוק בארץ, נעשה צדק. יש פה רוצח מתועב שלא מודה, ועם כל המורכבות של התיק, הייתה פה החמרה. תראי, זה לא הצדק שלי ולא של המשפחה שלי, ושום דבר לא יחזיר לנו את אחי התאום - אבל מבחינת החוק, צדק נעשָׂה פה".
האם, לפחות מבחינה משפטית, התיק סגור? לא בטוח. פרקליטיו של ברגיג, עו"ד איתי רוזין ועו"ד ניצן ביילין, מתעתדים להגיש ערעור. "אין לנו ספק שפסק הדין שגוי מן היסוד ומרשנו הוא לא הרוצח", הם אומרים. "במהלך המשפט העידו שלושה עדי ראייה אובייקטיביים, שהצביעו על חשוד אחר כמי שדקר את המנוח, ואולם בית המשפט קבע באופן תמוה שהם לא ראו טוב את האירוע. אנו מאמינים בחפותו של מרשנו, ומקווים שעיוות הדין החריף יתוקן בבית המשפט העליון".
גם המשפחה לא אמרה את המילה האחרונה. עו"ד אנג'לה באבייב-מרדכי מלווה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים את משפחת בלום מתחילת הפרשה. "ניסיונותיו של ברגיג להתחמק מנטילת אחריות על מעשה הרצח, נדחו על ידי בית המשפט, והוא צפוי למאסר ארוך", היא אומרת. "תקוותנו כי המשפחה היקרה תמצא מעט מזור לכאבה האינסופי על אובדן יקירה. הסיוע המשפטי מייצג את המשפחה גם בהליכים האזרחיים הנובעים מרצח יקירה, וימשיך לייצג אותה גם בתביעה נזיקית שתוגש בהמשך".
