יש שתי גרסאות לזכותנו על ארץ ישראל: זו של מגילת העצמאות - "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" - ולצידה, כבר מההתחלה למעשה, גחלת "הגאולה" של הרב קוק, כפי שניצתה אחרי 1973 בגוש אמונים, 6 שנים לאחר הניצחון בששת הימים. גרסה זו שוכללה עם השנים עד לנוסחתה הנוכחית במצע של עוצמה יהודית: "מכוח ההבטחה האלוקית לעם ישראל, ארץ ישראל לכל מרחביה המפורשים בתורה, שייכים לעם ישראל לכל דורותיו". מילואימניק בעזה חידד זאת לאקונית, מול המצלמה: "לא נעצור עד שנסיים את המשימה שקיבלנו: כובשים, מגרשים, מתיישבים. שמעת, ביבי? כובשים, מגרשים, מתיישבים".
אנחנו בפרק הבא בסכסוך. אסד נפל והציר השיעי נסוג לאחור. שיירי החלומות להרוס את מדינת היהודים בטבעת האש של סולימאני עלו בעשן. ההתפכחות הזו, בחורבן ובהרוגים, בדרום ובצפון, שקעה היטב בתודעת המרחב השמי, לשנים ארוכות
אנחנו בפרק הבא בסכסוך. אסד נפל והציר השיעי נסוג לאחור. שיירי החלומות להרוס את מדינת היהודים בטבעת האש של סולימאני עלו בעשן. ההתפכחות הזו, בחורבן ובהרוגים, בדרום ובצפון, שקעה היטב בתודעת המרחב השמי, לשנים ארוכות. סינוואר ונסראללה עברו מהעולם. מהפריזמה הצבאית לבדה, התוצאה של המלחמה עולה על כל דמיון, בשני הצדדים. אבל כאן גם הבעיה האמיתית להמשך: למרבה התסכול, ההישג הצבאי מעצים למעשה את אפוס הסבל והגבורה הפלסטיני לממדים אוניברסליים. עליו יגדלו הילדים שחמאס וחיזבאללה מגייסים עכשיו. תחום שלם של ספרות וקולנוע בעולם הולך וצומח על האפוס הזה, משנה את הסנטימנט ההיסטורי, מאשים את הציונות ומאדיר את צדקת המאבק הפלסטיני. תנועות פוליטיות מאמצות אותו, ברחובות ובאוניברסיטאות קוראים "מהנהר לים". אפילו אצלנו יש הקוראים להם לוחמי חופש.
לאיזון סיפור הנכבה הפלסטיני שימשה תמיד הקריאה במגילת העצמאות "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו מזה חדשים". טיעון מהותי בסיפור הציוני, באשר לצדקת מלחמת העצמאות ולהנמקת בעיית הפליטים שנוצרה בעקבותיה. טיעון שנשאר מרכזי עד אחרי 1973, כאשר פרקים חדשים בשני האפוסים עברו לחזית העימות - סוגיות הכיבוש, אוסלו וההתנתקות.
שלא בטובתנו, חזרנו 77 שנים לאחור. "כובשים, מגרשים, מתיישבים" הוא תמצית הסיפור הפלסטיני, וההוכחה הניצחת לאשמתה של הציונות באפוס הזה
שלא בטובתנו, חזרנו 77 שנים לאחור. "כובשים, מגרשים, מתיישבים" הוא תמצית הסיפור הפלסטיני, וההוכחה הניצחת לאשמתה של הציונות באפוס הזה. אפילו לאוזניים של מאמיני "התשובה הציונית ההולמת", המונח "מגרשים" מצלצל רע. "הגירה מרצון" נשמע טוב יותר. דניאלה וייס כבר מקצה יעדים לכך במצרים, בטורקיה, באמסטרדם ובברלין. אלא שברגע שמדובר בגירוש או ב"הגירה מרצון", או בעצם כפיית "הגירה מרצון" - מחזירים את שני הסיפורים, הציוני והפלסטיני, ישר ל-1948 ולגרסאות השונות באשר לפינוי הכפרים. זו הבטחה לנכבה שנייה.
אפשר לגרוס, מי שרוצה בכך, שכדי לקיים בית לאומי צריך לדעת לשלוט, כפי שהתבטא פעם הרב לוינגר. למונח "לשלוט" יש כמה גרסאות שהוא לא היה מקבל כנראה, אבל בכל מקרה, "לשלוט" אין פירושו "לגרש". אפילו סמוטריץ' ופורום קהלת הבינו זאת, ונזהרו במילה מאוד ב"תוכנית ההכרעה" שלהם.
הצונאמי המדיני עוד לפנינו. עזה נראית מהאוויר כמו הירושימה אחרי הפצצה. היא הפכה פעם נוספת למחנה הפליטים הגדול בעולם. עוצמת ההרס עדיין לא נקלטה במלואה בעולם, וכשהאבק ישקע, ההשוואות יצופו מאליהן. הטבח החייתי ב-7 באוקטובר וטבעת האש האיראנית, יחד עם פשעי המלחמה של חמאס לאורך שנים של ירי רקטות על ערים ויישובים, לא ייזכרו יותר בתודעה העולמית. איש לא יתעניין בנרצחי העוטף והנובה ובחטופות והחטופים שמתו בשבי. גם לא בהרס בעוטף ובקריית-שמונה ומטולה. יראו רק שיירות של עקורים וילדים רעבים במרחב הדיסטופי של ההריסות בעזה ובלבנון. האשמה תיפול על ישראל. הסיפור בהאג רק בתחילתו. ולמול הצונאמי הזה, לא רק שאיננו מנסים למצוא גבעה לעמוד עליה - עם "כובשים, מגרשים, מתיישבים" אנחנו רצים ישר אל תוך הגל. הצידוק שלנו להילחם ברוצחי חמאס ובחיזבאללה איננו זקוק לשום סימוכין או הצטדקות - זו הייתה במובהק מלחמת אין-ברירה. אבל עיוורון מדיני סופו תאונה מדינית. והניצחון המוחלט, סופו שיביא עלינו מפלה.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.25
