במו עיניי ראיתי את טוב ליבה האינסופי של רחל כהן, אישה שהייתה לאגדה של מעשי חסד עוד בחייה.
כבר בלילה הנורא ההוא, מוצאי ראשון של פסח שנת 2002, אחרי שמחבל ארור עשה טבח בבית חבריי כאחים לי, משפחת גביש, באלון מורה - רחל פתחה להם את הבית.
המחבל נכנס אל הבית תוך כדי ירי ורצח את ההורים רחל ודוד גביש, את בנם הבכור אברהם, ואת הסבא יצחק קנר.
רחל כהן הייתה החברה הקרובה ביותר של רחל גביש שנרצחה זה עתה, ואת ההתכנסות הראשונה של ילדי משפחת גביש שנמלטו מאש המחבל, הם עשו אצלה בבית.
חלקם ירדו יחפים בסולם שהוצב תחת חלונות הקומה העליונה של בית ילדותם, בעוד המחבל הרוצח מפרק עוד ועוד מחסניות בקומת הכניסה.
הבית הראשון שנכנסו אליו כשהבית שלהם חרב היה ביתה של רחל כהן. שם אני זוכר אותם באותו לילה, מתכנסים בחדר השינה של רחל, המומים, וצריכים להחליט איפה יקברו את ההורים דוד ורחל, את אברהם אחיהם הבכור שהיה מפקד נערץ בסיירת מטכ”ל, ואת סבא יצחק שרק יממה אחת לפני כן חגג איתם את ליל הסדר בסלון של אותו בית.
עוד במהלך השבעה, כשהם יושבים בסלון המחורר מכדורי המחבל, מחליטים ילדי גביש לעזוב את אלון מורה ולעבור לקדומים. איך אפשר להמשיך לחיות בתוך בית שהפך לשדה קטל לכל עמודי התווך של המשפחה?
רחל כהן מקבלת באותו רגע את ההחלטה שלה, היא עוזבת את הבית הגדול והמתוקתק שלה באלון מורה, ועוברת לקדומים, כדי להיות צמודה לילדים של רחל גביש. ילדי משפחת גביש שוכרים לעצמם בית משלהם בקדומים, ורחל כהן תמיד שם ליד, משגיחה מהבית הסמוך. ראיתי אותה מאז שוב ושוב, בשמחות ובאירועי האבל של המשפחה. משגיחה היטב ברגעים שבהם ילדי גביש מובלים אל החופה, וגם בכל אזכרה, רחל עומדת מעל שורת הקברים. 22 שנים וחצי עוברות, ורחל לא עוזבת אותם, לא מרפה מהשליחות שלה.
שמעתי פתאום ששם הנרצחת בפיגוע הוא רחל כהן תושבת קדומים. לא האמנתי שזאת יכולה להיות היא.
כתבתי לישורון גביש אחי היקר, “רחל כהן, רחל כהן?”, והוא עונה: “רחל זו רחל, אישה משכמה ומעלה, הכי טובה שהייתה כאן בארץ”. התייתם פעם נוספת אח שלי
רחל כהן זה הרי שם גנרי, אמרתי לעצמי, אין מצב שדווקא אישה שלא ירדה מהמשמרת שלה על ששת היתומים של חברתה הטובה, תירצח גם היא. זה לא אירוע שיכול לקרות. כתבתי לישורון גביש אחי היקר, “רחל כהן, רחל כהן?”, והוא עונה: “רחל זו רחל, אישה משכמה ומעלה, הכי טובה שהייתה כאן בארץ”.
התייתם פעם נוספת אח שלי.
אנחנו לא יכולים להמשיך להכיל את הרוע הזה שמכה שוב ושוב בטוב האינסופי שלנו. לא יכולים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.25
