נניח ניר ברקת. נגיד גדעון סער. נאמר דודי אמסלם. או, מצידי, תחליפו בכל שם קואליציוני אחר שעולה על הדעת ויורד ממנה מיד, כי מה כבר יכול להשאיר אותו. הבן אדם קם בבוקר בדירתו הנאה, שותה קפה, אוכל משהו, והחטופים עדיין חטופים.
הבן אדם נוסע למשרד או ללשכה, העוזרים והעוזרות שלו מקבלים את פניו, אולי לוקחים ממנו את מעילו, אולי מכינים לו עוד קפה, בטח נכנסים ויוצאים כדי להעלות כל מיני עניינים חסרי עניין – לפחות עבורו, כי מה לו ולזה – והחטופים עדיין חטופים.
בזמן שלירי אלבג רועדת, בוכה, מתחננת על חייה, חברת הקואליציה טלי גוטליב מעבירה את השבוע בניסוח ושיגור הודעות "תקפצו לי" ו"טפסו על עץ אחר" בתגובה לזימון לחקירה בעקבות עבירה פלילית שביצעה לכאורה – ואני כותב "לכאורה" כי חייבים, אבל גוטליב חשפה זהות איש שב"כ בכיר כדי להעליל על שקמה ברסלר עלילות מופרכות יותר מהקדנציה שלה עצמה.
והחטופים עדיין חטופים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אתם מבינים את הרעיון: האנשים האלה חיים את חייהם השגרתיים – שבמסגרתם הם לא מועילים בכלום לאף אחד שאיננו נתניהו – והחטופים עדיין שם.
לירי אלבג אומרת: "תזכרו אותי, תזכרו את השם שלי".
מתן צנגאוקר אומר: "אמא, אני מקווה שניפגש".
גלית דיסטל אומרת: "מי שמסתכל על נתניהו רואה את הקדוש ברוך הוא מרחף מעליו".
הנשימה קשה ומחניקה עבור אינספור ישראלים שמבינים היטב שכל יום נוסף שעובר מקטין אקספוננציאלית את סיכויי החטופים לשרוד, כי מצבם – בהנחה שיש עדיין מצב – מידרדר למקום שאין דרך לחזור ממנו. והדבר הזה לא יוצא לנו מהראש, אבל ישראל כ"ץ קם בבוקר, נזכר שהוא שר הביטחון, מתארגן בקצב שלוקח לו להתארגן, ויוצא ללשכה כדי להעביר עוד יום בניסיון להבין מה זה ביטחון ואיך, בעצם, עובדים בזה.
החטופים עדיין חטופים, ומאי גולן קמה בבוקר ומיד מתחילה להרים טלפונים כי מוכרחים, בוקר וערב, לעבור על כל ההודעות והתגובות שאיזכרו אותה ברשתות ולמחוק את השליליות.
ובצלאל סמוטריץ' קם בהתנחלותו, מתארגן, לובש את הז'קט ועליו סיכת החטופים, ויוצא לעוד יום שבו יעשה הכל כדי לא להחזיר את החטופים ולהבהיר לבני משפחותיהם שזה לא יקרה לעולם כי 1. "המדינה לא הפקירה". 2. "שגיאה קשה". 3. "הצעת כניעה". 4. "מתנגד לעסקה במתווה הנוכחי". 5. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?"
עכשיו תראו; בזמן שכל האנשים האלה קמים בבוקר והולכים לעבודה, גם אנחנו, בסופו של דבר, עושים את זה.
והחטופים עדיין חטופים.
ההבדל הוא שהעבודה שלנו היא לא להביא לשחרור החטופים – אלוהים יודע שיש מספיק ישראלים שהיו שמחים לקבל את הג'וב, בתוספת נשק חם וכניסה לרצועה – אבל זו לחלוטין, ובאופן מלא, העבודה של חברי הקואליציה.
זו, כרגע, העבודה הדחופה ביותר שלהם. זה הג'וב. זו המשימה.
המשימה איננה להעביר בכוח תקציב שישדוד את תושבי ישראל לטובת כספים קואליציוניים, משרדים מופרכים ואי-סימון מחירים; המשימה איננה למצוא את התמרון ההודיני הבלתי אפשרי שיאפשר בו-זמנית פטור גורף לחרדים לצד השארת הממשלה בחיים; המשימה איננה לגרום לנתניהו לראות את נפנוף היד הפתטי שלך ממקומו על דוכן העדים; המשימה איננה לנצח את חמאס (ניצחנו. ככל שאפשר לנצח ארגון טרור), להתיישב בלבנון (יש להם תושבים משלהם, אין צורך גם בישראליות עם שביס), לספח את סוריה או להתפלל שלוש פעמים ביום בכיוון מיאמי.
אף אחד מאלה איננו המשימה.
כי כל זמן שהחטופים חטופים – המשימה העיקרית של כל חבר וחברת קואליציה היא להחזיר אותם.
אז תגידו: מה יעשה ח"כ, אפילו שר, ממקום מושבו המרופד בירושלים? ובכן, הכל כולל הכל – כן, כולל איומים בהתפטרות, כולל מימוש, כולל הליכה הביתה למצב של דמי אבטלה (היי גדעון סער, ברור לי כמה היית קרוב לשם) מתוך הבנה שעשית את הדבר הנכון כבן אדם, כישראלי, כיהודי, כבעל מצפון אנושי – כדי להביא לעסקה לשחרור החטופים.
כי החטופים עדיין חטופים, וזו משימתו של כל חבר קואליציה: להתאבד על להחזיר אותם. להגיד: אני לא אהיה חלק מממשלה שאיבדה אותם ולא מחזירה.
אבל אף אחד מחברי הקואליציה הזאת – אפילו לא אחד – לא עושה את זה.
הם היו בתנועת נוער? הם עשו צבא? הם בכו ולא האמינו שזה קרה בלילה שבו רבין נרצח? הם בכלל גדלו פה? כי אם כן, מה ואיך בדיוק הפך אותם למוטציות מוזרות, מעוותות, ציניות ואדישות?
אפילו חבר קואליציה אחד לא מסוגל להיות הגון מספיק עם עצמו כדי להגיד: החטופים לפני הכל. אפילו לפניי ולפני הקדנציה שלי.
כך שאתם מסתכלים על 68 ישראלים שאפילו אחד מהם לא מהרהר באפשרות לקום בבוקר ולא לבוא למשרד, לטלפן לבוס ולהגיד: אני מרגיש חולה היום. אני חושב שזה בגלל שראיתי את לירי אלבג מתחננת על חייה אחרי 462 יום בשבי. ובוס, אני לא חושב שאוכל להמשיך לעבוד כרגיל כל זמן שאנחנו לא מכירים ברשימת החטופים שאנחנו עצמנו העברנו לחמאס, וכל עוד אנחנו ממסמסים שוב עסקה אפשרית מסיבות שרק אתה, בוס, מבין עד הסוף. אבל אני לא, וזה עושה אותי חולה, ולכן אני לא אבוא היום להצבעה, ואולי גם לא מחר, ואולי בכלל לא. אז ביי.
אפילו לא אחד מהם.
ואתם מסתכלים על 68 האנשים האלה – ועל תחקירי היהלומים של מירי רגב, הההתנהלות של מאי גולן עם כספי ציבור, מסעות הריקוד על הדם של איתמר בן גביר – ואתם שומעים את ניסים ואטורי אומר לשורדת 7 באוקטובר: "החזקת את הידית בממ"ד? בסדר, כל הכבוד לך, רוצה מחיאות כפיים?" ואתם רואים את שמחה רוטמן קוטע בני משפחות שכולות כי דיברו מספיק, ואת אמיר אוחנה מונע את כניסתה למשכן הכנסת של עינב צנגאוקר, ואתם תוהים:
מי אלה בכלל הישראלים האלה?
לא, באמת; גם אחרי שאמרנו דברים שגרתיים כמו "מאיפה הביאו אותם", עדיין לא ברור לי: באמת מאיפה? כלומר, איזו ישראל בדיוק הנפיקה אותם? איפה ואיך הם גדלו ומי – סליחה על הפולניות – גידל אותם, ישראלים או זאבים? כלומר, הם עברו במערכת החינוך שבה אני עברתי? כי מערכת החינוך שבה עברתי – על שלל בעיותיה – לא מוציאה אנשים כאלה.
הם היו בתנועת נוער? הם עשו צבא? הם בכו ולא האמינו שזה קרה בלילה שבו רבין נרצח? הם בכלל גדלו פה? ספגו ערכים כל-ישראליים כלשהם? כי אם כן, מה ואיך בדיוק הפך אותם למוטציות מוזרות, מעוותות, אל-אנושיות, ציניות ואדישות עד הסוף, מושחתות עד האמצע, שקרניות מההתחלה?
68 מוטציות לא מייצגות, כי רוב הישראלים עדיין חושבים שהחטופים חייבים לחזור, עכשיו, כולם. ומאידך, 68 חברי קואליציה שלא ינקפו אצבע. אני לא יודע אילו בתי גידול הנפיקו אותם, אבל משהו נדפק מאוד בשרשרת הייצור אם הם הופיעו, ודלפק ההחזרות וההחלפות סגור עד להודעה חדשה. אז איפה, איך ואצל מי מזדכים על כולם, עכשיו?
