אפילו בימים שהרוע בחברה הישראלית שב להציף את רחובותינו, נדרשת מידה גדושה של אטימות לב להטיח בעינב צנגאוקר, אם החטוף מתן, כתב אישום שאין נורא ממנו: את עוקדת את בנך. כיצד מגיע בן-חווה למצב שבו הוא מטיח באישה שנקלעה לשרשרת אירועים שמחריבים כל מישור של קיומה משקולת כה כבדה כשהוא רואה שהיא אך בקושי מצליחה להיאבק באוויר שמסביבה? קשה לקלוט ואסור להסכין.
מה גם שזה פשוט לא נכון. הלוואי שהיה לה בדל השפעה על מה שקורה. מי שמאמין שהפגנות וראיונות הקשיחו את לב חמאס, חזר לזלזל בו כמו לא למד דבר מ-7 באוקטובר. גם אם עינב ושאר משפחות החטופים היו נותרות ספונות בבתיהן, חמאס לא היה משנה את התנהלותו, שלמן הרגע הראשון של המלחמה הייתה תמיד אסטרטגית ולא טקטית. אם כבר זה השפיע להיפך. אם לפני 7 באוקטובר אויבינו יכלו לחשוב שמחאת "לא יהיה צבא בספטמבר" מזמינה התקפה לניצולה, העובדה שאחריו רק מתי מעט שבו לרחובות אמורה הייתה ללמדו את היפוכו של דבר ולזרזו דווקא לעסקה מהירה. אלא שהמחאות כאמור לא באמת משפיעות על חמאס.
מכאן מתחזק הקושי להבין מהיכן מגיע הרשע הצרוף הזה להטיח בגיבורה בעל כורחה האשמה שכזו? הרי רוע מופיע רק כשנעלמת כליל האמפתיה ומי יכול להביט בעיניה הכואבות ולא לחוש אמפתיה ולו ברמה מזערית? במיוחד הדברים נכונים ביחס לאלה שסבורים שהיא מנוצלת על-ידי מי שמעלים אותה לבמות לטובת טקסים פומביים של הכאה על חטא בשל השתייכותה בעבר לכנסייה הביביסטית וזאת לתשואות עדת המאמינים בכנסייה המתחרה. הלא מי שחושב כך על אדם מנוצל אמור למצער לחוש אליה אמפתיה ולא להוסיף למרוריה.
ההיסטוריה המדממת של האנושות לימדה אותנו שהכוח להרע מתגבש בשני שלבים: אנונימי וגלוי
הרף החדש של הרוע האנושי הזה נחצה הפעם בפנים גלויות לחלוטין - מה שמדאיג אף יותר. ההיסטוריה המדממת של האנושות לימדה אותנו שהכוח להרע מתגבש בשני שלבים: אנונימי וגלוי. קבוצות גדולות של אינדיבידואלים "תבוניים" הופכות במהירות לאספסוף חסר רסן כשהאדם חש מוסתר בתוך הקבוצה ושהאחריות למעשיו מתחלקת עם שאר חבריה. זה מאפשר לו לבטל את בלמיו המוסריים הפנימיים ולהתנהג בצורה הרסנית ואימפולסיבית. זו הסיבה שקבוצות אלו תמיד מאוחדות בסיסמאות, בלבוש ובסמלים. השלב השני נתפס כמסוכן יותר. אנשים שהותשו כל חייהם מהכורח לפעול תחת שליטה קוגניטיבית נהנים מה"שחרור" שבהתנהגות הלא-מוסרית ולכן גם כשהם לבד ובפנים גלויות הם מרשים לעצמם להתנהג ברוע, ובמקרה שלנו להדביק על קירות לבבה הפצוע של צנגאוקר את כתב האישום המזעזע הזה. דומה שזה השלב שיש מי שהגיעו אליו וגם מסיבה זו חייבים לגנותו בכל פה כדי שלא יגדל ויתעצם חלילה.
איני יודע מה הייתי עושה במקום עינב. אני תפילה שלעולם גם לא איאלץ לדעת. דבר אחד יודע אני: אימי החכמה, שגידלה אותי לבדה ולא נתנה לאיש לנצל אותי או אותה, הייתה בוודאי מתנהגת כצנגאוקר: הופכת כל מזבח וזועקת מעל לכל במה וכלפי כל מי שרק אפשר – כולל השמיים: אל תשלח את ידך אל הנער! והיא צודקת לגמרי. כי הנער הוא קודם כל שלה. למזלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.25
